לדלג לתוכן

רש"י על הש"ס/מועד קטן/פרק ג

הוספת קישורים
לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי





והתניא - סיועא: כד וכוס לצורך המועד הן אבל צמר וכלים אין צורך המועד:

ואם אין לו - לאומן מה יאכל נותן לו שכרו:

מפנן לחצר אחרת ואם אינו מאמינו - בחצר אחרת:

מביאן לתוך ביתו - אלמא בשאינו מאמינו מביאן:

מוליכין קשיא - דקתני מתני' דפעמים מוליכין ומתני' דהכא קתני אין מביאין כל שכן דאין מוליכין וליכא לתרץ באין מאמינו דמוליכין מאי מאמינו שייך:

כדשניין מעיקרא - כאן בארבעה עשר כאן בחולו של מועד:

מתני' מחפין - מכסין:

הדשושות - שדשין וכותשין חיטין לדייסא:

והגרוסות - שטוחנין פולין לגריסין:

בצנעה - שמא יאמרו זה לוקח שלא לצורך המועד:

גמ' אקלושי - שמכסהו בענפים מרוחקין זה מזה דלא הוי כסוי גמור:

אסמוכי - הענפים סומך זה לזה דהוי כסוי גמור:

כמין כרי - מכנסין אותן ביחד כדי שיהו נוחין לכסות:

החמירו על עצמם דלא עבדי כלל - ולחומרא:

או דלמא - החמירו על עצמן לעשות בצנעה מדעתן ואם רוצין לעשות בפרהסיא עושין ולקולא:

דשושי - דשי תבואה איכא דאמרי דשושי המשברין תבואה חדא לשנים ושורין במים כו':

כונתא - כוסמת שלותתין אותן היינו חילקא:

טמאים בכל מקום - מקבלין טומאה בין בכפרים בין בכרכים דקיימא לן (פסחים דף מ.) סולת של בני כרכים מקבלת טומאה שהוכשרה במים ובני כפרים אין מקפידין אסולת נקיה ללתות במים וסולת שלהן טהור שלא הוכשר מעולם אבל חילקא טמאין בכל מקום אפילו בכפרים דאי אפשר להם בלא לתיתה משום הכי טמאין דהא מיתכשר דשרי להו במיא: לעולם הוי כונתא ומיקלפן דשרי להו במיא דשרי קליפה:

דשקיל חלקייהו - כלומר כשנוטל הקליפה והוי חלק:

כרופייתא - מוכרי בשמים:

חנות פתוח לסטיו פותח ונועל כדרכו - הואיל ואינו פתוח לרה"ר כשאר חנויות:

פותח דלת אחד ונועל דלת אחד - אבל כדרכו לא אינו מוכר כדרכו:

הא בפירי - שיש לחשוד שקונה לצורך ימות השנה:

בתבלין - מוכר כדרכו כגון כרוב וכרשינין הכל יודעין דלצורך המועד הן וליכא חשדא שאין ראוין להתקיים הלכך אפי' בפרהסיא מותר:

פרק שלישי - אלו מגלחין


מתני' ואלו מגלחין במועד הבא ממדינת הים כו' - במועד לפי שהיה אנוס שלא היה יכול לגלח קודם:

ומי שנשאל לחכם - שנדר שלא לגלח ושאל לחכם במועד:

מטומאתו לטהרתו - נזיר טמא כשעלה מטומאתו ושוב אינו משמר נזרו ומגלח וכן מצורע שעלה מטומאתו מגלח ברגל לפי שלא היה להם פנאי לגלח קודם הרגל:



גמ' הכי גרסינן ושאר כל אדם מאי טעמא אסורין כדתנן אנשי משמר כו' ואמר רבה בר בר חנה כו' עד כשהן מנוולים - ומאן דמתרשל ולא גילח מקמי רגל ומטי זמן עלייהו לגלח ברגל החמירו רבנן הואיל ולא מזרזי נפשייהו לספר מקמי רגל דלא להוי ברגל מנוולין אם היו מגלחין במועד לא היו מגלחים לפני המועד ונכנסין לרגל כשהן מנוולין:

אבדה לו אבידה - שלא היה לו פנאי לגלח קודם הרגל:

דלא מוכחא מילתא - דלא ידעי כולי עלמא דאנוס היה אלא יאמרו הוא מכוין להשהות עד המועד:

יאמרו כל הסריקין אסורין וכו' - כלומר דבייתוס היה יכול לסרוק חלותיו בלי שהות לפי שהיה לו דפוס ואעפ"כ אסרו משום דאמרי כל הסריקים כו' הכא נמי כיון דלא מיגליא לכולי עלמא אונסיה יאמרו כולי עלמא אסורין לגלח וזה מותר:

מי שאין לו אלא חלוק אחד - נמי לאו מוכחא מילתא לכולי עלמא:

איזורו מוכיח עליו - דמי שאין לו אלא חלוק אחד פושטו ומתעטף במקטרינו וחוגרו באיזורו ועומד ומכבס החלוק ומודיע לכל שאין לו אלא חלוק אחד:

אומן - כגון ספר שהכל באים אצלו ערב הרגל ורואים שאבדה לו אבידה ואנוס הוא ואינו יכול לספר עצמו:

כי הנך - דמתניתין דקתני מגלחין דמידע לכל:

מפני שיצא שלא ברשות - כלומר הואיל ולא יצא ברשות אחרים אלא ברצון עצמו לאו אנוס הוא:

לשוט - אם יצא שלא לצורך ולא יצא אלא כדי לשוט בעולם ולראותו וחזר במועד:

דברי הכל אסור - לגלח במועד:

למזונות - שיצא לחזר אחר מזונות שאין לו מזונות וחזר במועד אחריהן דברי הכל מותר לגלח במועד לפי שיצא באונס:

להרויחא - שיש לו נכסים הרבה ויוצא כדי להרויח יותר:

נראין לי דברי רבי יהודה - דאסר בגילוח לבא ממדינת הים כשיצא שלא ברשות:

ודברי חכמים - המתירין כשיצא ברשות:

אילימא לשוט - דקאמר רבי נראין דברי ר"י ביצא לשוט דהיינו שלא ברשות הא אמרת וכו' ומאי נראין דברי רבי יהודה הלא שניהם מודים בה אלא פשיטא להרווחא ואשמעינן דנראין לו דברי ר' יהודה שאוסר בגילוח:

והא נראין דברי רבי יהודה בהא - וקשיא דרבי אדרבי דברישא נראה לו דברי ר"י דאסר בהרווחא ובסיפא נראה לו דברי חכמים דמתירין הרווחא אלא ודאי איכא למשמע מהכא דלאו הכי הוא כדקאמרת דבלשוט ובמזונות פליגי:

ה"ק - לאו היתר דידיה אשמעינן ולא רואה אני קאמר אלא פלוגתייהו קמ"ל במאי פליגי נראין דברי ר"י האוסר לחכמים וכו':

קטן הנולד במועד - ולו שערות גדולים מותר לגלח במועד שער ראשו המצערו:

שאין לך בית האסורין גדול מזה - ממעי אמו שהיה שם ואנוס הוא:

מעיקרא לא - דאם נולד קודם הרגל אינו מגלח ברגל הואיל והיה יכול לגלח קודם הרגל:



ואי אמרת בקטן אית ליה פלוגתא - חילוק דנולד קודם הרגל אינו מגלח ברגל ואית לן למימר הואיל ואסור לגלח ברגל אסור לגלח נמי בימי אבלו א"כ נמצאת אתה אומר אבילות אפילו בקטן:

מקרעין לקטן - את בגדיו:

מפני עגמת נפש - שיבכו הרואין וירבו בכבוד המת ולא מפני שהוא אבל:

מי קתני הא אסורין - דמשמע האסורין לגלח במועד אסורין לגלח באבל:

יש מהן אסורין - בשאר כל אדם שאסורין לגלח במועד אסורין לגלח בימי אבלן:

ויש מהן מותרין - כגון קטן זה שנולד קודם הרגל שאסור לגלח ברגל מותר לגלח בימי אבלו:

אתי עשה דרבים - ושמחת:

ודחי עשה דיחיד - אבל דכתיב (ירמיהו ו) אבל יחיד עשי לך:

דהשתא - שאירעו במועד:

דנין דיני נפשות - במועד אבל לא ביום טוב שאסור משום שבות ודייקינן מינה מדדנין במועד מכלל דאי לא ציית נמי משמתינן ליה במועד:

אתי רגל ודחי ליה - שאינו נוהג נדוי ברגל:

דלמא לעיוני - הא דתני דדנין לא אמרי' דלימא איש פלוני חייב איש פלוני זכאי ואיכא למידק מינה דאי לא ציית משמתינן ליה אלא מעייני בדין ולא אמרי ליה כלום:

מענה את דינו - דכי לא אמרו ליה דינו לאלתר דעייני ביה הוה ליה עינוי הדין:

אלא - לעולם דנין דינו וגומרין ממש במועד ואיכא למידק מינה אי לא ציית משמתינן ליה ואיכא למשמע מינה דנוהג נמי ברגל ודאמרת א"כ מימנע משמחת י"ט הכא במאי עסקינן דאתו מצפרא כו':

ת"ש מנודה שהתירו לו חכמים - קא סלקא דעתך התירו לכל מנודה נידויו ברגל דאין נידוי נוהג ברגל:

דאזיל ופייסיה לבעל דיניה - ברגל והתירו לו חכמים ב"ד שבאותו דור:

שינהיג צרעתו - שלא יבא אל תוך המחנה ולא יגלח:

הא בימי טומאתו נוהג - צרעתו ברגל:

ניגזור - שלא יהא מגלח במועד דכיון דגילח צריך להביא קרבן ושמא משהה קרבנותיו עד ליום טוב האחרון ומקריבן ואסור להקריב קרבנות יחיד בי"ט לרבות כ"ג. שנוהג בו צרעת:

הא כהן גדול כל השנה לדידיה כרגל לכולי עלמא דמי - דתנן כ"ג מקריב אונן מדאמר לו אהרן למשה ואכלתי חטאת היום (ויקרא י) ולא אמר למשה והקרבתי מכלל דהקרבה באנינות ולמדנו דכ"ג מקריב אונן אבל כולי עלמא בשאר ימות השנה אונן אינו משלח קרבנותיו כדאמרינן לקמן (דף טו:) שלמים בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא אונן וברגל משלח וכהן גדול אונן מקריב כל השנה אלמא כל השנה לדידיה כרגל דמי וקתני דנוהג בו צרעת תיפשוט דכל מצורע נוהג צרעתו ברגל:

אל תפרעו - גידול שער והאי קרא גבי מיתת נדב ואביהוא כתיב ומדאצטריך קרא למישרי להו מכלל דאחריני אסורין. מצורעין. אע"ג דכתיב וראשו יהיה פרוע הא דריש ליה לקמן להאי פרוע למילתא אחריתי:



מנודין ומצורעין מהו - להכי קאמר להו בהדדי משום דפשיט להו בהדדי:

מנודה שמת וכו' - סיפא דברייתא היא:

כגלו של עכן - דכתיב (יהושע ז) ויקימו עליו גל אבנים גדול:

והן מתעטפין - מפורש במסכת תענית לאחר שהתענו שלש עשרה ת"צ:

מנודה לשמים - כי הני שאני דחמירי ולהכי צריכי עטיפת הראש אבל אחרים אינן צריכין עטיפת הראש:

יעטה - משמע עטיפת הראש:

פארך - זה תפילין:

דבר שהוא חוץ מגופו אף הוייה - האמורה בראש ראשו יהיה פרוע משמע מגולה כענין דכתיב ופרע את ראש האשה (במדבר ה) דבר שהוא חוץ מגופו ולא אמרינן משער שהוא מגופו:

מאי לאו - שיהא ראשו מגולה מתפילין:

אכומתא וסודרא - כלומר שיהא ראשו מגולה מכומתא וסודרא אבל תפילין מניח:

דהא א"ל רחמנא ליחזקאל האנק דום - כלומר בדבר זה תנהוג אבילות שתדום ולא תשאל לשלום:

ת"ש - דתני גבי תעניות הן יושבין כמנודין ואבלים כו':

שפם - משמע שפתותיו מדובקות:

מי קתני כמנודה - שאסור בשאילת שלום:

מוחרם - שמחרימין בחרם לאחר ל' יום לאחר הנדוי:

בפקתא דערבות - בשוק של אותו מקום:

בעלי קריין אסורין - לפי שבא להם מחמת שמחה וקלות ראש וליכא אימה:



דמות דיוקני - בצלם אלהים עשה את האדם (בראשית ט):

[כשאמרו - חכמים גבי עברו אלו ולא נענו (תענית דף יג.) אסור במלאכה וכו' וכן אתה מוצא במנודה]:

מאי לאו אכולהו - קאמר דמנודה אסור:

לא אשארא - דקתני אעטיפת הראש דאמרי' התם (דף יד:) בתענית צבור מתעטפין ויושבין כמנודין:

ורחיצה בכלל סיכה - דכתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו (תהלים קט):

כשאמרו אסור ברחיצה - בתענית צבור:

אכולהו - ארחיצה נמי דמנודה אסור:

לא אשארא - קאמר דמנודה אית ליה דין דהני דתעניות צבור:

כשאמרו אסור בנעילת הסנדל - בתענית צבור:

ויבא אליה - לאחר אבילות:

מנודין היו - למקום:

ספיקא הוא - אי קיל אי חמיר:

זיל הכא ומדחי - דלקולא אזלי בהדייהו:

לפיכך נקראים שלמים בזמן שהוא שלם - בדעתו שדעתו מיושבת עליו:

יספרו לו - לעיל מיניה כתיב ואל מת אדם לא יבא לטמא ובכהן משתעי ואחרי טהרתו דהיינו מפרישתו מן המת משיפריש מן המת מונין שבעת ימי הזאתו שבעת ימים אחרים יספרו לו מדאפקיה רחמנא בלשון ספירה ולא נקט הזאה שמעינן שבעת ימי ספירו אם נצטרע:

וביום באו ביום טהרתו - כתיב בכהן גדול:



זו עשירית האיפה שלו - שמביא כהן הדיוט כשמחנכין אותו לעבוד תחילה כדכתיב (ויקרא ו) זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו עשירית האיפה ואמרינן (מנחות דף נא:) ובניו לרבות עשירית האיפה של כהן הדיוט לחינוך ולאו אקראי דלעיל קאי אלא מצות כהנים בעלמא הוא דקאמר יחזקאל אלמא שלא היה יכול להקריב קרבנו עשירית האיפה עד שנטהר מטומאת מת והוא הדין מצרעתו:

אמר רבא וכו' - איידי דאיירי במנודה מפרש להו:

ומזמינין ליה לדינא - לבעל דין:

זימנא בתר זימנא - דאי לא אתי ההוא זימנא קבעינן ליה זימנא אחריתי:

קראו שם - שמתא כלומר שמתא לפרעה שהעביר המועד כלומר שהעביר אותו מועד ששמו אחר מועד ראשון:

דאי מתפקר בשליחא דרבנן - כלומר שחירף שליח ב"ד ושליח אמר חירפני:

העיני האנשים ההם תנקר - אי לאו דשליח דא"ל למשה משה לא הוה ידע:

הכי סברא דגברא פלניא - דעת פלוני שבא לנדות את פלוני דצריך לנדותו משמו של אותו חכם:

אמר מלאך ה' - ברק אמר לשמתו שהוא שלוחו של מקום:

ומחרימין - בארור:

ופרטינן חטאיה - דאמרי לאנשי עירו משום הכי והכי משמתינן ליה:

כוכבא הוה - מזליה דסיסרא:

דמפקרינן לנכסיה - דמאן דלא ציית להו לרבנן:

יחרם הוא וכל רכושו - דהפקר ב"ד הפקר מהכא נפקא לן בכל דוכתי:

ואריב עמם ואקללם - לאותם שהושיבו נשים נכריות:

דכפתינן - ידיו ורגליו:

ואסרינן ליה - שקושרין אותו על העמוד להלקותו:

הרדפה - קא מפרש רב יהודה בריה דרב שמואל לרודפו מיד דכיון דלא ציית דינא מנדין אותו:

ושונין - ומנדין אותו פעם אחרת:

לממונא - שחייב ממון לחבירו ולא רצה לשלם ע"פ ב"ד:

לאפקירותא - מבזה תלמידי חכמים:

לא חל עליה שמתא ל' יום - ואין שמתא פחותה מל' יום:

קא בעו רבנן למיעל - שצריכין לו:

טוט אסר טוט שרי - כלומר מצי למישרי ליה אע"ג דלא חל עליה ל' יום דאותו שופר שנדוהו יכול להתיר לו ומישרי ליה בתוך ל' יום:

לא אתו אחריני ושרו ליה - מדמהדר איהו נפשיה למישרי:

שנידה לכבודו - ולא לשם שמים אלא שהתריז נגדו ודאי כיון דתני אין מנודה לרב ודאי לא נידה אלא בשביל כבודו דאי במילי דאיסורא הוי כמי שמנודה לרב דאין חכמה ואין עצה וגו' (משלי כא) וקתני אין מנודה לרב אבל לכולי עלמא מנודה:

כל אחד מיפר חלקו - מדקתני חלקו אינו מופר:

לא אתו אחריני ושרו - מדקתני חלקו אינו מופר לעולם אפי' שרו ליה אחריני:

נזיפה - גערה כדלקמן:

נדוי שלנו - בני בבל:

כנזיפה שלהן - ארץ ישראל:

צריך רבי - רבי אבוה דר"ש הוה:

מה רבי אומר בדבר זה - אין רבי בעולם היודע דבר זה:

א"ל לאבוה - לפי תומו ולאו משום לישנא בישא:

לאיתחזויי ליה - לבקר את רבי שהיה חולה שקבל עליו יסורין:

אמר ליה בר קפרא איני מכירך - רמז לו שאינו רוצה לראותו:

חמוקי ירכיך - כמו חמק עבר (שיר ה):



אף דברי תורה בסתר - דכתיב בסיפיה דקרא מעשה ידי אומן התורה מעשה אומנתו של הקדוש ברוך הוא: רב בר אחוה דרבי חייא דהוא בר אחתיה ורבה בר בר חנה בר אחוה דר' חייא [דלאו] בר אחתיה כדאמרינן בסנהדרין:

עייא - כך כינה שמו של ר' חייא לשון גנאי:

ראה מי קורא לך - כלומר צא מכאן:

תא - בוא אלי והדר שלח ליה לא תיתי:

וזה - שליח שני לא ראיתי:

ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו - כי הוא על כרחו בא:

מאי טעמא עבדת הכי - דשנית בשוק:

ביומא דכלה - דרשה שהכל מצויין שם:

מוקים ליה בצדקה - דמיבעי למיעבד בסתר:

מר עוקבא - כתלמיד לשמואל דשמואל גדול בתורה יותר ממר עוקבא:

כי יתבן בדינא כו' - משום דמר עוקבא היה נשיא:

חייקי ליה דוכתיה - מנמיכין לו מקום כשיושב בדין:

כי היכי דמשתמע ליה מיליה - דשמואל רביה בתורה:

איטריד - מר עוקבא בדינא שהיה מחשב בדין ולא אידכר ליה למיזל בתר שמואל:

לא נגה לך - כלומר: לא סגי לך דאזילנא בתרך:

לישרי לי מר בתיגריה - הב לי רשותא למיהדר:

ידע - מר עוקבא:

דנקט - שמואל בדעתיה משום דאזיל בתריה:

מי שמעת שמתא מפומיה - אי שמית לך:

פסיק סידרא - לימד פרשיות:

מכלל דאיכא ראשונים - והלא לא מצינו שאמר דוד דברי אלא במקרא זה דדברי לשון נבואה:

אתה שאול - שנולדת במזלו:

והוא דוד - שנולד במזל שלך:

אבדתי כמה דוד - שהוא צדיק ממך:

שגיון - שגגה היתה לו:

משונה במעשיו - צדיק גמור:

שהקים עולה של תשובה - שהוא שב תחלה ונתן דרך לשבים כדאמרינן בפ"ק דע"ז (דף ד:) לא דוד ראוי לאותו מעשה אלא שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל דוד שמחל לו הקב"ה אותו עון אף אתה חזור בתשובה:

צור ישראל - מושל באדם אני מי מושל בי צדיק מושל בי ומבטלה:

עירא היאירי - הוה מתני לדוד אגב כרי' וכסתות ודוד הוה מתני לרבנן על גבי קרקע:

ראש לג' אבות - שהוא הולך לפניהם לעוה"ב:

מעדן עצמו - כופף עצמו ידיו ורגליו ביחד ויושב לארץ:

בדבר אוריה החתי - נטלו לו מאתים:



תלמיד חכם שנידה לכבודו - כבר פירשתי למעלה:

עביד (איניש) דינא לנפשיה - דאמר ליה את מחייבת לי הכי והכי:

דפסיקא ליה - שודאי הוא לו ולא ספק:

סנו שומעניה - שיוצאין עליו שמועות רעות:

צריכי ליה רבנן - דאתריה דהוה רבהון:

ואם לאו אל יבקשו תורה - הואיל וסנו שומעניה הא דצריכי ליה רבנן לאו כלום הוא דמוטב דלא ילפי מיניה:

אתא איהו - האי מנודה נמי בהדייהו:

מאי דקמן - כלומר היכי מתרמי דעל האי סבא ר' שמואל בר נחמני האידנא לבית המדרש:

שמע מינה - דלהכי איתרמי דאתא האידנא לבי מדרשא דלאו מזליה הוא דלישרי ליה:

וטרקיה אאמתיה - נשכו למנודה באמתו:

ולא קבלוהו - דהדרא עכנא למערתא ולא פתחה פיה:

דייני - ראשי ב"ד וחסידים עדיפי מינייהו:

מאי טעמא - קבלוהו:

דעבד כרבי אילעאי וכו' - בהני שמועות רעות:

מה שלבו חפץ - עבירה והואיל ואין מכירין אותו שם ליכא חלול השם ואמר לן רבי משום רב האי גאון ויעשה מה שלבו חפץ רוצה לומר דודאי כיון שלבוש שחורים וכו' אני ערב בדבר שאינו חפץ מכאן ואילך בעבירה:

דקא עבר משום ולפני עור לא תתן מכשול - דכיון דגדול הוא שמא מבעט באביו והוה ליה איהו מכשילו:

שלך אינו נידוי - דלאו בדינא שמתיה:

הכבד - בלשון הזה אומרים לו עשה עצמך כאדם שכבד עליו ראשו ושב בביתך בלשון כבוד אומר לו לישנא אחרינא הכבד התכבד כבודך שתשב בביתך:

כסהו - אל תבזה אותו בפרהסיא:

כלילה - שחשיכה ואין אדם רואה:

משמית נפשיה - משום יקרא דההוא צורבא מדרבנן:

מימנו אנגידא - מלקות ומלקות יפה להם יותר משמתא והוו מלקי להו:

ומהניא כי טיחיא בתנורא - כשומן שטוחין את התנור ונבלע בתוכו שאין יוצא לעולם כלומר מכה לכל מאן דמשמתינן ליה דלא נפקא מיניה לעולם:

ופליגא דר"ש ב"ל - דאמר יוצאה:

גנובתיה - זנב:

דידה עבדא - ומלקי ליה:

מסתפינא מיניה - דגברא אלמא הוא:

שקיל פתיחא עלויה - כתוב עליו שמתא:

שקליה - לכתב שמתא:



ואחתיה בכדא - תקע בתוך הכד ולא ישמעו:

בי קברי - דלא שכיחי תמן אינשי:

וקרי ביה - כלומר תקע ביה אלפין שיפורי:

מאי תברי - למה תוקעין תקיעה ושברים:

תברי בתי רמי - כלומר שמתא משבר בתים גבוהים:

בשלא היה להן פנאי - דדוקא נקט שעלו מטומאתם ברגל לפיכך מגלחין שלא היה להן פנאי לגלח דעדיין לא עלו מטומאתן:

או דלמא אע"פ שהיה להם פנאי - ולא גילחו קודם המועד מותרים לגלח במועד:

שלא ישהו קרבנותיהן - בתגלחתן עד לאחר הרגל דנזיר ומצורע אין מביאין קרבנותיהן עד לאחר גילוח כדכתיב בהו קראי הלכך לא קנסינן להו בדלא עבדי מקמי רגל דזימנין דלא עביד קמי רגל ומיאסרי להו במועד נמצא שמשהין הקרבנות ואינן קריבין ביום השמיני בזמנן לפיכך אמרו מגלח במועד דמוטב לקרב זמן הקרבה ולא לאחר:

איבעי ליה לגלוחי ערב הרגל - דתנן מתניתין (לקמץ דף יט.) הקובר מתו שמונה ימים קודם הרגל בטלו ממנו גזרת ל' יום ומותר בגילוח הואיל וכבר התחיל יום אחד מן השלשים וזה הואיל ולא גילח ערב הרגל לא יגלח ברגל:

בשבת ערב הרגל - והוי אנוס דלא מצי לגלח בשמיני ערב הרגל להכי מגלח ברגל:

איבעי ליה לגלוחי ערב שבת - שהוא שביעי:

הלכה כאבא שאול - דאפילו לא קבר אלא שבעה ימים קודם הרגל בטלה ממנו גזרת שלשים:

ומודים חכמים לאבא שאול - אע"ג דבעו שמונה:

בשחל שמיני להיות בשבת ערב הרגל - דהוי אנוס:

שמותר לגלח בערב שבת - שהוא שביעי:

האי תנא דברייתא - דתני אבל מגלח במועד:

סבר כאבא שאול - דיום שביעי עולה לכאן ולכאן לשבעה ולשלשים וכיון דכבר התחילו שלשים איבעי ליה לגלוחי קודם הרגל אלא דשבת הוי ואנוס הוא להכי מגלח במועד:

ותנא דידן - דתני אלו מגלחין ברגל ולא אבל:

סבר כרבנן דאמרי לא אמרינן מקצת היום ככולו - אלא שבעה שלימין בעינן ואכתי לא שלים אבילות דשבעה קודם הרגל ולא הוי אנוס דאפי' לא הוי שבת לא מצי לגלח להכי אינו מגלח במועד:

דשלים משמרתו ערב הרגל - בשבת דלעולם לא שלמה משמרה אלא בשבת:

איבעי ליה לגלוחי ערב הרגל - כלומר בערב שבת שהוא ערב הרגל דהא אמרינן (לעיל דף יד.) אנשי משמר אסורין בגילוח ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת:

דשלים משמרה ברגל - כגון דהוי יום חמישי יום ראשון של רגל דלא מצי לגלח דהוי י"ט ושלים משמרתו בשבת שהוא יום שלישי לרגל:

תנא דידן - דאמר אינו מגלח במועד:

סבר כיון דתנן בשלשה פרקים - בשלשה רגלים כל המשמרות שוים אכתי כמאן דלא שלים משמרתו דמי ועדיין יש לו חלק באימורי רגלים ולא שלים משמרתו בכל הרגל להכי אינו מגלח ברגל כדתנן אנשי משמר אסורין לגלח:

ותנא ברא - דאמר מותרין לגלח:

אע"ג דשייך בהנך משמרות - [שלים] עיקר משמרתו דידיה להכי מותר בגילוח:

הא אתמר עלה - הא דתני תכפוהו אבליו מיקל בתער ולא במספרים וקאתי ברייתא דכל הני שמותרין לגלח במועד מותרין לגלח בימי אבלו כשתכפוהו אבליו ומגלח במספרים:

זאת אומרת - מדתני תכפוהו אבליו מכבס כסותו מכלל דשאר אבל אסור בתכבוסת:



הלכה כרבי יוסי במועד - דמתיר:

איתרע ביה מילתא - בפנחס אחוה דפנחס הוה אבל:

עייל שמואל לישאל ביה טעמא - לדבר על לבו דפנחס:

אילו בדידיה הוה - כלומר אילו היית אבל: מי מזלזלת ביה כולי האי באבילות דשקלת לטופרך:

ואיתרע ביה מילתא - אבילות:

שקלינהו לטופריה חבטינהו לאפיה - זרקינהו מרוב כעס והדר מכנס להו דזורקן רשע:

ברית כרותה לשפתים - דכתיב ונשתחוה ונשובה אליכם וכן הוה דחזרו תרוייהו:

סבור מיניה דיד - מותר בימי אבלו משום דמאיס דרגל לא:

גינוסטרי - מספרים:

אין בהם משום מיאוס - מדשקל ליה בשיניה:

ושדי ליה לאבראי - ועברה עלייהו איתתא אבראי:

כיון דאישתני - מההוא דוכתא דהוו מעיקרא אישתני ולא מזקי:

ומר זוטרא מתני - בברייתא דבקשו ממנו צפרנים בימי אבלו ולאו משמיה דרב יהודה:

ואם בקשו ממנו שפה היה מתיר להם - כלומר אנא חזינא לדעתיה אי שאלו לגלח השפה היה מתיר להם דאין בהם משום בל תשחית פאת זקנך (ויקרא יט):

מזוית לזוית - מסוף הפה לסוף האחר מותר לגלח שהרי מעכבת אכילה ושתיה ומאיס:

ולדידי - דאנינא דעתי כל השפה כשפה המעכבת דמי דאנינא לי דעתי:

פרמשתקו - אמתו:

אמגושי הוה דכתיב הנה יוצא המימה - מחלוקת במס' שבת (דף עה.) חד אמר חרשי להכי יוצא ליאור בשביל מכשפות ואידך אמר גידופי להכי יוצא שאומר לי יאורי ואני עשיתני:

מטפחות ידים - שמנגבין בהן ידים משום דמאיס:

מטפחות הספוג - שמנגבין בהן עצמן כשיוצאין מבית המרחץ:

ושעלו מטומאתן - במועד:

מתני' - דקתני אלו מכבסין אע"ג דאית ליה תרי ומטנפי אבל מי שאין לו אלא חלוק אחד דכולי עלמא שרי:



כלי פשתן - דלא נפיש טירחא:

מטפחות הספרים - של פשתן:

הני אין - אבל שאר כלי פשתן לא:

אפילו דשאר מיני - כלומר מטפחות דשאר מינין כגון דצמר אע"ג דנפיש טירחא שרי לכבס אבל שאר כלים דשאר מינין לא אבל כלי פשתן שרי לכבס:

משיכלי - ספלים:

מתני' קדושי נשים - שכתב בשטר הרי את מקודשת לי דאשה נקנית בשטר:

דייתיקי - שטר צוואה:

פרוזבולין - שכותב מלוה בשטר שאינו משמט ולא משמיט ליה שמיטה:

איגרות שום - בכך שמו בית דין שדה זו ונתנו לאחים כך וכך נגדו:

איגרות מזון - פלוני קבל לזון בת אשתו:

שטרי בירורים - ביררו ב"ד חלק זה לזה וחלק זה לזה:

גזרות ב"ד - פסקי דינין:

ואיגרות של רשות - צווי וקיום של שלטון:

גמ' כדרב גידל - שכותב תנאי זה בשטר:

ניקנין באמירה - בלא קנין:

דקא עביד מצוה - דעוסק בפריה ורביה:

כפרת בה' - באמנה דקאמר דלא מסייע צלותא כלום הואיל ולא מזמנה ליה כלומר השתא צלינא עלה ולא אסתייעא מילתא:

אמר - אי לא מנסבא או איהי תמות מקמאי דלא איחזי כד מנסבא לאחר ואצער בה:

או איהו - עצמו ימות מקמי דתינסבא איהי לאידך ולהכי מארס במועד שלא יקדמנו אחר ברחמים שתמות היא:

נחשד בדבר - עבירה:

להכעיס עבוד - וידעי דלא היה:

בקלא דפסיק - לא היה ביה:

קלא דלא פסיק - היה ביה:

דומי - חשד כמו לא ישא בת דומה (סוטה דף כז.):

אבל הדר נבט - דבתר דפסיק התחיל קלא נבט נשמע דמיון כמו במסכת תענית (דף ד.) האי צורבא מרבנן דמי לפרצידא דתותי קלא כיון דנבט נבט ופי' זה וזה לשון צמח:

מתני' ואם אינו מאמינו - המלוה ללוה:

או שאין לו מה יאכל - לסופר:

אפילו בספר עזרא - ספר תורה של עזרא ואני שמעתי עזרה בה' ופי' ספר מוגה היה בעזרה שממנו היו מגיהים כל ספרי גולה:

לעצמו - לקיים זה המצוה אבל לצבור למכור דדרך שכירות הוה חשיב מלאכה כדאמרינן לעיל (דף יב.) אונכרא דכיון דלאו אגרא קשקיל שרשויי בעלמא הוא ושרי:



וטווה על יריכו - החוטין אבל לא בידו בין אצבעותיו ובפלך כדרך חול:

גמ' לאחרים בטובה - ולא בשכר:

מערים ומוכר שלו - כן עושה כל ימות החג:

כדי פרנסתו - בהרווחה ולא מיירי במי שאין לו מה יאכל:

אבל לא באבן - שתולה בחוט כדי שיוכל לשוזרו יפה:

מתני' הקובר מתו שלשה ימים קודם הרגל - הואיל ועיקר אבילות אינו אלא שלשה ימים:

בטלה ממנו גזרת שבעה - דלאחר הרגל אינו צריך למנות יותר:

שמונה ימים - קודם הרגל בטלה ממנו גזרת שלשים דהואיל והתחיל יום אחד מן השלשים אינו צריך לשמור כלום לאחר הרגל דין שלשים אלא מותר לאלתר בתכבוסת בגיהוץ ותספורת:

שבת עולה - אירע שבת בימי אבלו עולה למנין שבעה:

ואינה מפסקת - דלאחר שבת צריך להשלים שבעה ימי אבלות עם השבת:

והרגלים מפסיקין - דכי קבר מתו שלשה ימים קודם הרגל מפסיק האבילות לגמרי ולאחר הרגל אין משלים כלום:

ואין עולין - דכי קבר מתו בתוך הרגל דלא בטלה ממנו גזרת ז' אין ימי הרגל עולין למנין ז' ימי אבילות אלא לאחר הרגל צריך לישב ז' ימי אבילות זו היא סברתי אבל בהעתק מצאתי ואין עולין דכי קבר את מתו שני ימים לפני הרגל דלא בטלה ממנו גזרת שבעה אין ימי הרגל עולין למנין שבעת ימי אבלו אלא לאחר הרגל צריך לישב ה' ימי אבלות להשלים לשני ימים שנהג לפני הרגל ואני אומר כי טעות סופר הוא דמה שנזכר שלשה ימים לפני הרגל לאו דוקא ואפילו שעה אחת לפני הרגל בטלה ממנו גזרת שבעה דהרגל מפסיק:

משחרב בית המקדש - שאין לעצרת תשלומין כל ז' ואינו אלא יום אחד:

כשבת - ודינו כשבת דעולה ואינה מפסקת:

ראש השנה כשבת - הואיל ואינו אלא יום אחד:

גמ' גזרת - שלשים בטלו אבל ימים לא בטלו שלשים יום לא בטלו דעדיין תלויין ועומדים:

מאי טעמא ימים לא בטלו - כלומר באיזה ענין לא בטלו ימים:

שאם לא גילח ערב הרגל - דכי בטלו גזרת שלשים ואיבעי ליה לגלוחי ערב הרגל ולא גילח. אסור לגלח אחר הרגל. כל שלשים יום:



והתניא - סייעתא:

שכשם שגזרת שלשה מבטלת שבעה - דכי קבר מתו שלשה ימים לפני הרגל אינו יושב לאחרי הרגל כלום:

כך גזרת שבעה מבטלת גזרת שלשים - דכי קבר מתו שבעה ימים קודם הרגל בטלה ממנו גזרת שלשים דאפילו לא גילח ערב הרגל מגלח אחר הרגל:

ויום שבעה עולה לכאן ולכאן - דחשיב נמי שמיני:

כיון שעמדו מנחמים מאצלו - היינו ביום ז':

כמאן כאבא שאול - דאמר עולה לכאן ולכאן דחשיב נמי שמיני דמבטל ממנו גזרת שלשים:

ומודים הן לאבא שאול - ביום שלושים לקבורת מתו דמותר לגלח דלא בעינן שלשים שלימין דאמרינן מקצת היום ככולו:

מנלן - דשלשים יום אסור בגילוח:

ראשיכם אל תפרעו - הא שאר אבלים חייבים משמע:

הכל מודים - אפילו אבא שאול דאמר מקצת היום ככולו:

שאסור ברחיצה עד הערב - דודאי שלש שלימין בעינן עד הערב ולערב רוחץ בצונן או ימתין עד חולו של מועד וירחץ בחמין:

למנין שבעה לא קמבעיא לי - דודאי אינו עולה דודאי לא נהגא מצות שבעה ברגל דהא אינו אסור בנעילת הסנדל ואינו נוהג בכפיית המטה:

דהא נהגא מצות שלשים ברגל - דהא ברגל נמי אסור בגיהוץ ובתספורת כשלשים:

ואין רבים מתעסקין עמו - כלומר אין צריכין לנחמו אחר הרגל שכבר נחמוהו שבעה ימים ברגל:



כל שהוא משום אבל רגל מפסיקו - שצריך להשלימו אחר הרגל כיון דכי ישב שני ימים לפני הרגל צריך להשלים ולישב חמשה ימים אחר הרגל:

כל שהוא משום עסקי רבים - כלומר תנחומי רבים אין רגל מפסיקו [כדי] שיהא צריך להשלים ולעסוק בו אחר הרגל אלא מתעסקין בו ברגל:

ארבעה ימים הראשונים - של אחר הרגל רבים מתעסקים בו ומשלימין לשלשה שנתעסקו ברגל שכבר נתעסקו בו ברגל שלשה ימים:

ורגל - עולה. למנין שלשים:

מאי לאו אסיפא - הא דתני דרגל עולה למנין שלשים היינו אסיפא אקברו ברגל ותיפשוט מינה דכי קברו ברגל עולה למנין שלשים וקשיא לרבא דאמר אינו עולה:

לא ארישא - קא מהדר אקברו שני ימים קודם הרגל רגל עולה לו למנין שלשים דהתם ודאי עולה לו הואיל וכבר התחיל באבילות אבל קברו ברגל לא ידענא:

בתחילת הרגל - ביום ראשון של רגל וקשיא לרבא:

שכבר נתעסקו ברגל - כל שבעה:

אפילו קברו ברגל - רגל עולה למנין שלשים ולא מיבעיא קברו קודם הרגל:

תנא דידן - היינו תנא (דברייתא):

במה דברים אמורים - שאינה נוהגת אלא יום אחד:

אלא חמשה - מהני שבעה מתי מצוה דכתיב בקרא (ויקרא כא) בנו ובתו אחיו ואחותו ואשתו:

יחידאה היא - ולא ר' עקיבא דלר"ע לא שנא אביו ואמו לא שנא שאר קרוביו:

בגינזק - מקום:

רב בר אחוה דר' חייא דהוא בר אחתיה דר' חייא - דרבי אחא מכפרי נשא לאה והוליד ממנה אייבו מתה ונשא רחל ולה בת מאיש אחר וממנה נולד רבי חייא ונשא אייבו הבת ונולד להן רב ונמצא רב בר אייבו בר אחוה דרבי חייא מאבוה ובר אחתיה מאמיה:

כי סליק - רב מעירו דבבל לא"י שהיה רבי חייא שם:

א"ל - רבי חייא לרב:

אבא קיים - ר"ל אייבו אביך קיים הוא:



א"ל אימא קיימת - בלשון שאילה הוא כלומר שאתה שואל על אבי שאל על אמי שאף היא אחותך:

א"ל - ר' חייא ואמך אחותי קיימת היא:

א"ל - רב אבא קיים עדיין לא השבתיך עליו וממילא הבין ויש אומרים בניחותא היה רב משיבו על מי שאינו שואל כדי שיבין מן הכלל וקשה בעיני לומר שרב יוציא דבר שקר מפיו:

חלוץ מנעלי - להתאבל על אחי ואחותי:

והולך כלי אחרי לבית המרחץ - ללמד הלכה נתכוין שאין שמועה רחוקה לאחר שלשים נוהגת אלא יום אחד ומקצת היום ככולו:

למוצאי הרגל נעשית רחוקה - דהוי שלשים יום:

אינה נוהגת אלא יום אחד - אע"פ דכי שמע עדיין היתה קרובה עולה הרגל להשלים שלשים דהוי שמועה רחוקה:

אינו קורע - עכשיו דנוהג יום אחד לשמועה רחוקה:

היינו דליכא אבילות שבעה - כלומר משום דליכא שבעה אינו קורע:

קורע והולך - אחר שבעה אע"ג דליכא שבעה:

אבל מתאבל עליהן - על אותן קרובים:

אחיו מאמו - שלא מאביו דקרא משמע מאביו שלא מאמו:

אחותו נשואה בין מאביו בין מאמו - דבקרא לא אשכחן אלא אבתולה:

על שניים שלהן - אבי אביו ועל בן בנו ועל בן בתו ועל בן אחותו:

כל שמתאבל עליו מתאבל עמו - כלומר מתאבל עם אביו כשהוא מתאבל על אב שלו נמצא זה מתאבל על אבי אביו וכן כל שמתאבל עליו כגון שמתאבל על בנו מתאבל עמו כלומר מתאבל עם בנו כשהוא מתאבל פי' על בן שלו ונמצא זה מתאבל על בן בנו:

היינו תנא קמא - של רבי שמעון:

עמו בבית - דתנא קמא לא בעי שיהא אביו או (בן) בנו עמו בבית ויושב עמו וחכמים בעו עמו בבית:

כי האי - ענין דא"ל רב לר' חייא וכו':

באפה - דאיתתך כשהיא אבילה דהאי נמי כל שמתאבל עליו כגון אשתו מתאבל עמו בפניו:

צידונייתא - סעודות דאבל:

קשיין אהדדי - דהכא קתני מצעת לו מטתו והכא קתני כופה מטתו:

בשאר קרובי אשתו - מצעת לו מטתו:

אתא בריה - הדר אמימר קרע באפיה דבריה:

קם קרע - פעם שלישית:



אודייני - מכתשת גדולה:

מכולם - אמרו אפי' ישן ע"ג קרקע לא יצא עד שיכפה מטתו וישב עליה:

כעין ארצה - כלומר שכפה מטתו וישב עליה ולעולם קריעה מעומד:

ואסור לקרות - כדאמרינן לעיל (דף טו.) מדאמר רחמנא ליחזקאל האנק דום והא דאמר (סוכה דף כה.) אבל חייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין התם שאר מצות בעלמא אבל הני אית בהו שמחה:

רבים צריכים ליה - לדרשה:

סבר לאוקמי אמורא עליה - תורגמן:

ושלישי בכלל - מותר להניח תפילין דעיקר אבילות אינו אלא ב' ימים:

ואם באו פנים חדשות - ביום ג' אפ"ה אינו חולץ תפילין אע"ג דאיכא למיחש דלמא אמרי [בשני] ימים הראשונים נמי הניח תפילין:

רבי יהושע אומר וכו' - דעיקר אבילות אינו אלא יום אחד:

ואם באו פנים חדשות - ביום שני חולץ תפילין:

מ"ט דר"א - דסבר עיקר אבילות שני ימים:

דכתיב ויתמו ימי - דמשמע ב' ימים:

עיקר מרירא יום אחד - אבל אבילות ב' ימים:

הלכה כר"א בחליצה - שאם באו פנים חדשות בג' אינו חולץ והלכה כרבי יהושע בהנחה דבשני מותר להניח תפילין:

בשני לעולא חולץ - בשלישי קאמר הלכה כר"א דאמר אינו חולץ אבל בשני לא ידענא אי חולץ אי לא:

חולץ ומניח - בשני אפי' מאה פעמים ביום וכי באו פנים חדשות חולץ וכי ליכא פנים חדשות מניח:

רבא אמר כיון שמניח - בשני שוב אינו חולץ לפנים חדשות:

והאמר רבא - לעיל (דף כ.) בכפיית המטה הלכה כתנא דידן דאמר ג' ימים עיקר אבילות ה"נ נבעי ג' ימים להניח תפילין:



מצוה אני - כלומר הואיל ומצוה להניח תפילין מצי להניח לאלתר בשני:

אשה - אבילה טווה בפלך:

אלא במקום המתנחמין - סמוך לאבלים:

אפילו ב' בנים חתנים - קברתי מנוחם אני מרוב כבוד שעשיתם לי:

ואם בשביל עקיבא באתם הרי כמה עקיבא בשוק - שלא הלכתם לנחמן:

כ"ש ששכרכם כפול - שלכבוד התורה באתם:

לכו לבתיכם לשלום - הרי שאל בשלומן:

ורמינהו - דבתוך ל' יום אינו שואל:

ונשא אשה - בתוך שלשים יום כגון שאין לו בנים כדלקמן:

אינו רשאי ליכנס לביתו - לנחמו משום חלישת דעת דאשה אחרונה קתני מיהת בתוך ל' יום אינו שואל בשלומו כ"ש שהאבל עצמו אינו שואל בשלומו של זה ולעיל קתני משבעה ואילך משיב ושואל כדרכו:

אמר רב אידי הוא שואל בשלום אחרים - כלומר תריץ הא דתני מכאן ואילך שואל כדרכו בתוך שלשים יום דהוא שואל בשלום אחרים שהן שרויין בשלום והא דקתני בתוך ל' יום אינו שואל בשלומו אין אחרים שואלין בשלומו:

מכלל דשיילי - בתוך ל' יום וקשיא למאן דתני בתוך ל' יום אינו שואל:

דלא ידעי - כלומר הא דתני דמשיב להני דשאלי ליה ולא ידעי דאבל הוא אבל מאן דידע דאבל הוא לא שאיל ליה בתוך ל' יום:

אי הכי - דאוקמת לה בלא ידעי אפילו ג' ימים נמי משיב (למאן דשאיל ליה ואמר דאבל הוא) למאן דלא ידע ושאיל ליה בתוך ג' ימים:

התם מודע להו - הא דקתני כל ג' ימים אסור בשאילת שלום אבל מודע להו דאבל הוא ולא מהדר להו:

הכא - לאחר ג' לא צריך לאודועינהו למאן דלא ידעי דאבל הוא אלא משיב:

ורמינהו בתוך י"ב חדש אינו שואל בשלומו - וקשה להך דתני לאחר שלשים יום שואל בשלומו:

מן הצד - שאומר לו תתנחם ואינו מזכיר שם המת:

הא באבל על אביו ועל אמו - אינו שואל בשלומו עד י"ב חדש:

הא בשאר קרובים - שואל בשלומו לאחר ל' יום:

התם נמי - שלשים דמוקמת ליה בשאר קרובים:

ידבר עמו תנחומין מן הצד - לאחר ל' כי היכי דבאביו ואמו מדבר עמו תנחומין מן הצד לאחר י"ב חדש ואמאי קתני לאחר ל' אינו מדבר עמו תנחומים כלל:

ה"נ - ומאי לאחר ל' אינו מדבר עמו תנחומים כדרכו:

מונה עמהן - עם האבלים שבאותו מקום הואיל דבמקום קרוב הוה ויכול לבא בתחלת האבילות חשבינן ליה כמו דאתא דאינו מונה אלא ה' ימים עם שאר אבלים:

מונה לעצמו - שבעה שלימין:

שיש גדול הבית בבית - שבא ומצא גדול הבית בבית מונה עמהן עם אבילי הבית וזה שבא הוא הצעיר ממנו אבל אם היה גדול בדרך ובא בתוך שלשה ימים אפי' ממקום קרוב מונה לעצמו דלא חשיב אבילות דצעיר לאצטרופי גדול בהדיה:



הלך גדול הבית לבית הקברות - אחר מטתו לקוברו ושהה שם ג' ימים:

מהו - מי חשבינן ליה כמאן דהוי בביתיה הואיל ולצורך המת הלך אתו:

מונה עמהן - דאבילות שלהם התחילה משחזרו פניהם מן המת ואבילות של גדול עד שיסתום הגולל:

לבני הצלפוני - מקום:

דלא אזליתו בתר ערסא - דמאן דאזיל בתר ערסא לא חיילא עליה אבילות עד שנסתם הגולל כשמוליכין המטה מבבל לא"י לקבור ואין כל הקרובים כולם יכולין לעלות עד א"י ומלוין המת פרסה או מיל וחוזרים:

מכי אהדריתו אפייכו מבבא דאבולא - משער החיצון של העיר ומגרשיה דאתיתו לביתא:

אתחילו מנו - ימי אבילות אע"ג דלא נקבר המת עד ימים רבים ואע"ג דאבילות אינו חל עד שיסתום הגולל לדידכו דלא מחזי חזרתכם כנסתם הגולל:

ה"ג והוא שלא עמדו מנחמין מאצלו - שבא בשביעי שחרית עד שלא עמדו מנחמין אצל זה שבבית:

ננערו לעמוד - מנענעים ורוצים לעמוד:

אמר מאן דהוא - אדם אחד מאן דהוה:

מפומיה דמריה - מר' אבא בריה דרבי חייא או רבי זירא:

אין הלכה אמרי - כלומר אין הלכה כרבי שמעון:

מדחה מטתו - ממהר להוציאו:

ממעט בעסקו - כגון סחורה:



רצה חולץ - כתיפו:

ונמנע - האבל ולא חלץ משום כבוד גדול הדור שעמו שבקש לחלוץ גם הוא:

אלא למ"ד גדול הדור שעמו ר' יעקב - ורבי הוה אבל:

עד שיגערו בו חבריו - שכבר גידל פרע יותר מדאי:

אמר רבה - הא דתניא נכנס לבית המשתה לאחר ל' יום:

לשמחת מריעות - סעודה שעושין ריעים ואהובים זה עם זה ולא הוי שמחה כל כך אבל סעודה דשמחה כגון דנישואין לא:

הא באריסותא הא בפורענותא - אריסא היינו שמתחיל אחד מהן לעשות סעודה ומלוה לכולם כדי שיעשו גם הם נמי כך לאותה סעודה אינו נכנס עד לאחר שלשים יום אבל בפורענותא שמשלם להם סעודות שנעשו לו יכנס לאלתר שאי אפשר לו שלא לשלם:

ואפיקרסותו - שעל ראשו אינה מעכבת כלומר אינו צריך לקורעה:

אחד איש ואחד אשה - חייבין לקרוע:

האשה - שמת אביה או אמה קורעת חלוק התחתון משום צניעות:

ומחזרת - הקרע לאחוריה:

וחוזרת וקורעת העליון - והתחתון מכסה לבה:

רצה מבדיל קמי שפה - שאינו בשפה שלפני הצואר אלא קמי שפה שלפני השפה שלפני הצואר שאינה קרועה וקורע תחתיה כדי שיהיה נראה הקרע:

רצה אינו מבדיל - אלא קורע של בית הצואר אע"ג דאינו נראה הקרע דהכל בית הצואר הוא:

על אביו ועל אמו מבדיל - קמי שפה כדי שיהא נראה הקרע:

קרע של תיפלה - כלומר לא יצא ידי קריעה לפי דנראה דבית צואר הוא הכל:

ויקרעם לשנים - אין קורעין אלא שנראה כשנים מבדיל קמי שפה ונראה בית הצואר קרע אחר:

שולל - באשטיר"י:

מאחה - קנט"ר תופר כדרכו:

קורע בכלי - סכין כדי שלא יפסיד הבגד:

קורע מבפנים - תחת המקטורן שלו שאינו קורע מחוץ לעיני הכל:

וכן לנשיא - קורע מבחוץ:

לא הושוו - רבו ואב ב"ד ונשיא וכל הנך דתני במתניתא לאביו ולאמו:

אלא לאיחוי - שאין מתאחים לעולם אבל לא הושוו לאביו ולאמו לקרוע מבחוץ להאי לא הושוו דעל אביו קורע מבחוץ ועל כולן אינו קורע מבחוץ:

כפי אסיתא - הפוך המכתשת ועמוד עליה וקרע כדי שיראוך כל העם כשתקרע:

חכם - ממונה על העיר שמבקשים ממנו הוראה:

חולץ - כתף מימין:

בית מדרשו בטלין - אותן שרגילין ללמוד תורה מפיו:



וקורין שבעה - בספר תורה דאין מתפללין יחד בבית הכנסת אלא כל אחד ואחד מתפלל בביתו:

לא הוצרכו לומר שבת ראשונה - שודאי לא יצא מפתח ביתו:

כל שלשים יום לנישואין - עד שלשים יום לאחר אבלו אינו יכול לישא אשה:

ואחד כלים ישנים יוצאין מתוך המכבש - פירוש שהן כחדשים:

בגרדא דסרבלא - מלבוש לבן מגוהץ ישן:

כרבי - דאמר לא אסרו לבן אלא חדש:

בחימוצתא - חלוק:

רומיתא - שבא מרומי:

כרבי אלעזר - דאמר לא אסרו אלא לבנים וזו אדומה היתה:



אפסוקי מבעיא - כלומר מי צריכא למימר דאינה מפסקת:

אין מברך - להוציא אחרים ידי חובתן:

מתוך שנתחייב באלו - קריאת שמע כו' נתחייב בכולן:

תשמיש המטה איכא בינייהו - הא דאמר נתחייב בכולן סבר מותר בתשמיש המטה ותנא קמא סבר אסור בתשמיש המטה:

מר - דאסר בתשמיש סבר יש אבילות בשבת:

ומר - דשרי סבר כשמואל דאמר אין אבילות בשבת: עדיין לא חלה אבילות עליה דלא נקבר:



אבל רבתי - מסכת שמחות:

גוייתו - כל גופו ואיכא דאמרי אבר שלו:

פריעת הראש - שמגלה האבל ראשו בשבת ואינו מתעטף וחזרת קרע לאחוריו וזקיפת המטה חובה בשבת:

נעילת הסנדל - דלאו כולי עלמא סיימי מסאנייהו בשבת ולא מוכח דאבל הוא:

לא כולי עלמא מגלי רישייהו - בשבת ואע"פ שמתעטף לא מיחזי כאבל:

בשעת חימום - בשעת התחלת הצער בשעת מיתה:

וכל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים - הלכך כיון דכל ימי שבוע שהוא אבל מתעטף כישמעאל אם אינו נוטלה בשבת נראה כנוהג אבילות דכ"ע לא נהיגי בעטיפה זו אלא אבלים בלבד:

מחוי ר"נ - עטיפת ישמעאלים:

גובי דיקנא - גומות שבלחי למטה מפיו:

לא שנו - פריעת הראש בשבת דצריך לגלות חוטמו ושפמו וזקנו שהיה מכוסה בימי אבלו להודיע כי אין אבילות בשבת: אלא שאין מנעלים ברגליו אבל יש מנעלים ברגליו מנעליו מוכיחים עליו. דאינו אבל אבל לגלות ראשו אינו צריך ואם בא להתעטף בצינעא אפי' כעטיפת הישמעאלים אין בכך כלום:

דמסתפינא מיניה - בקושיות:

מחליף וקורע - אע"פ שאינו שעת חימום:

כבוד אביו - שנו אבל לכולי עלמא אין קורע אלא בשעת חימום:

ממאן שמיעא - לרב אושעיא הא דאמר אין מתאחין שמע מינה האי דאמר אין מתאחין אבוה דרב אושעיא:

אונקלי - שייפינ"ש חלוק שקורעו:

בתוך ביתו - שבצינעא מותר לנהוג אבילות בשבת:

דפריס סודריה ארישיה - בשבת משום עטיפה דנהיג אבילות:

כל ל' יום יוצא בחיק - בן ל' יום מוציאו בחיק לבית הקברות ולא בארון:

אבל לא באיש אחד - שאין מתייחדין עם האשה:



דלוסקמא - ארון:

ואין עומדין עליו בשורה - אין צריך לעמוד עליו בשורה כשחוזרין מבית הקברות עוברין לפני האבל בשורה וכל אחד אומר לו תתנחם:

ברכת אבלים - ברכה שאומר ברחבה כדאמר בכתובות (ד' ח:):

תנחומי אבלים - כל שבעה הולכין לנחמו בביתו:

הניטלת בכתף - באדם אחד:

באגפיים - בשני בני אדם דרך כבוד:

ואבריו כבן שתים - שאבריו גדולים:

מצהיבין - מרגישין ומצערין:

ניכר לרבים - שהיו מכירין כבר שהיה רגיל לצאת מן הבית:

מה הן בהספד - כמה יהא גדול שמצוה להספידו:

עניים בני שלש - לפי שהעני מצטער על בניו יותר מן העשיר לפי שאין לו שמחה אחרת:

יום אחד לפני עצרת - היה אבל:

הרי כאן ארבעה עשר - דעצרת חשוב כשבעה וזהו יום שלפני עצרת חשוב ז' דסבר כי האי תנא דלעיל (ד' כ.) דאמר אפילו יום אחד אפילו שעה אחת וכמאן דאמר עצרת כרגלים:

מתני' על מטה זקופה - יושבין המנחמין:

חולצין - כתפיהן:



גמ' לספר תורה - דתורה קרויה נר שנאמר (משלי ו) כי נר מצוה ותורה אור ונשמה נקראת נר דכתיב (שם כ) נר (אלהים) נשמת אדם:

שמעתתיה בפומין - והוי כמאן דגמרינן מיניה:

מאי דהוה הוה - הואיל דלא קרעו בשעת מיתה תו לא קרעי:

למקרע לאלתר - בלא הספד:

לאותובי ס"ת אפורייה - ולומר קיים זה מה שכתוב בזה:

לא הוה נפיק פוריא מבבא - דזוטר הוה בבא:

מפוריא לפוריא - לתתו במטה אחריתא קטנה שתצא דרך הפתח:

אל עגלה חדשה - אותה עגלה ששיגרוהו פלשתים בה ובאותה עגלה הביאו דוד מבית אבינדב לעיר דוד:

פרוס בבא - שברו הפתח והרחיבוהו:

בבל גרמה לו - שאין שכינה שורה בחוץ לארץ:

טפח ליה אבוה - רב חסדא בסנדלא שטפח לו לרב נחמן על סנדלו כאדם שנוגע על רגל חבירו בחשאי כדי שלא ישמעו העומדים סביב מטתו דרב הונא ע"א הכהו בסנדלו:

לא תטרוד עלמא - לא תטרח בקושיות:

שהיה כבר - כלומר ההיא שעתא הוה ולא יותר ויש אומרים שהיה כבר בארץ ישראל ששרתה עליו רוח הקודש:

כי אסקוה להתם - לארץ ישראל לקוברו שכל הנקבר שם נקבר בלא חטא שנאמר העם היושב בה נשוא עון כדאיתא בכתובות (דף קיא.):

לדלויי רישין - דאדם חשוב היה והוה לן בושת לדלויי רישין:

ואתי להכא - דסבורין שהוא חי:

שלדו - גופו קיימת יוצאין:

לא סיימוה קמיה - דשלדו הוה קיימת:

רב הונא ריבץ תורה - כדאמרינן פרק שני דייני גזירות (כתובות דף קו.) כי קיימי רבנן מקמיה ומנפצי גלימייהו מכסי ליה ליומא באבקא:

רבי חייא ריבץ תורה - כדאמרינן בבבא מציעא (דף פה:) אנא עבדי ליה לתורה דלא תשתכח מישראל:

מאן מעייל ליה - מי ילך להכניסו לקבורה אצל רבי חייא:

איתהפיכא ליה רצועה דתפילין - השחור בפנים דרצועה שחורה נראה בחוץ הלכה למשה מסיני:

איבעית - נבעת ונפחד:

זקפיה לארונא - דרב הונא לקמיה עמודא דנורא דלא ליזקיה:



כי מטו אגישרא - כשהגיעו לעבור בדף של גשר קצר שעכשיו לא היו יכולין לעבור זה בצד זה אלא זה אחר זה:

קמו גמלי - עמדו הגמלים נושאי המטות במקומן:

טייעא - סוחר ישמעאלים: רבנן דשיכבי רבה בר רב הונא ורב המנונא:

עבדי יקרא - דהא לא בעי האי למיעל מקמי האי:

נתור ככי - לחייו משום דבזי לרב המנונא:

ספר מלחמות - ספר תורה לישנא אחרינא שנלחם רבה ורב המנונא ונתור ככי דההוא טייעא לישנא אחרינא גזע ישישים זה רבה בר רב הונא דהוא בן גדולים בן רב הונא דהוא ראש גולה ועדיף מנשיא דארץ ישראל ועמו ספר מלחמות עמו רב המנונא:

קאת וקיפוד הוכפלו - קללה כמו וירשוה קאת וקיפוד (ישעיהו לד) כלומר קללה באה והוכפלה בעולם:

לראות שוד ושבר - זה שקצף הקב"ה על עולמו:

נשים לילות כימים - בהספד על ששם לילות כימים בתורה:

בר קיפוק ובר אבין - הוו ספדני:

(ההוא יומא. דנח נפשיה): חלש דעתיה - דהאי מדמי ליה לשלהבת והאי לאבידה:

וההוא יומא - דנח נפשיה לא ספדוהו משום דאירע להו תקלה על ידו:

לא בר קיפוק ולא בר אבין חליץ - משום דאיתהפכו כרעייהו ותנינא (יבמות דף קג.) האי מאן דמסגי אלוחתא דריגלא לא חליץ דהתורה אמרה וחלצה נעלו מעל רגלו ולא מתחת לרגלו:

אתי לדגלת - חדקל:

רוב שלישית - ישראל נקראו שלישית ורבא שקול כרוב ישראל ואמר ליה קום ואמור מילתא כלומר בקש רחמים:

כאות במי מרה - שאשה סוטה נבדקת בהן:

בעת חנינתו - דולד:

אבד חנינו - אביו המחננו:

והבאתי השמש בצהרים - אשקיע השמש בצהרים:

יומו של יאשיה - שנהרג יאשיה קרי יומו שמש:

לגרמיה - לדעתיה: רבי זירא היה מבבל ובה נולד וגדל בארץ ישראל והיינו דקאמר ארץ שנער הרה וילדה ארץ צבי גדלה שעשועיה ואהכי קרי ליה רבי זירא ורב זירא:

אוי נא לה אמרה רקת - יכולה לומר כן רקת היא טבריא:

אחיתו - הורידו דמעות:

איתחמיאו כוכבי - נראו הכוכבים שנשתנה העולם מרוב צער:

כיפי דנורא - אבנים של אור:

אשתעו צלמנייא - נימוחו פרצוף שלהן:

והוו למחלצייא - כלומר נחלקה ונתמעכה כל צורת פרצוף של צלמים וצור' המטבעות מפני צורת החסיד שנשתנית:

דרבי מנחם - בנן של קדושים שלא נסתכל אף בצורה של זוזא כדאמרינן בערבי פסחים (דף קד.):

והוו למחלצייא - כמו שהוחלקה במעגל ובמחלצים שבה מטחין טיט הכותל:

אנדרטא - צורת הצלמים שעושין על שם המלך שמת:

שבעין מחתרין - דגנבים דבזכותיה לא הוו אתו גנבים:

כיפי דברדא - אבנים:

נשוק כיפי - כיפאות של גשרים נשתברו ונשקו זו את זו:

שיצי - קוצים:



ואלו קרעין כו' - באבל רבתי במסכת שמחות (פ"ט):

ברוב ציבור - רוב ישראל:

וכמעשה שהיה - בשאול ויהונתן:

גרמו לנפשייהו - דמרדו ביה והא דקאמר לא קטלי יהודי רוצה לומר בחנם:

לקול יתירי - לקול כנורות שמרדו: אתיא קרע קרע (מדוד):

שלש דלתות וארבעה - כלומר ארבעה פסוקים:

אנא מלכא - ואמלכא לא כתיב כלום:

היו צריה לראש - שהנכרי ראש ולא אתה:

משום שמועות רעות - על הגלות איבעי למיקרע:

את המגילה - זה הגויל:

ואת הדברים - זה הכתב:

השתא - אי שקיל להו נעמיתא איבעי לי למיקרע על הגויל ועל הכתב דהוי כנשרף:

בזרוע - שאין יכול להצילו:

וכמעשה שהיה - דיהויקים אבל דנעמיתא דמצי להציל. לא מיקרע:

הא דפגע במקדש ברישא - כגון כשנכנס לירושלים בשידה תיבה ומגדל דלא ראה ירושלים עד שראה בית המקדש. קורע על המקדש ומוסיף על ירושלים אבל בשלא נכנס בתיבה ופגע בירושלים ברישא קורע על ירושלים בפני עצמה ועל המקדש בפני עצמו:

כל הקרעים רשאין למוללן - לקפל בגד בתפירה:

כעין סולמות - שאין מלקטין זה סמוך לזה אבל זה רחוק מזה שמלקט ברוחב כעין מעלות סולמות:



מתוך השלל - שלא קרע אלא בשלל:

מתוך האיחוי - מקרע האיחוי:

ובאיחוי אלכסנדרי - דהוה כשלם:

רשאי להפכו למטה - שהופך הקרע למטה והופך שלמטה למעלה ומאחהו ועושה בית הצואר ולובשו:

ותוספת שלש - כגון שמוסיף קרע אחר על אותו קרע כגון שאירעו אבל אחר:

עליון אין מתאחה - שקרעו על אביו ועל אמו:

שאינן בתוספת - כלומר אין בדין שמוסיף עליהן:

הגיע לטיבורו - ומת לו מת אחר:

מרחיק שלש אצבעות - בצד אותו קרע וקורע:

נתמלא - קרעים מלפניו מחזירו לאחוריו וחוזר וקורע לפניו:

כל שבעה - אם מת לו מת קורע קריעה אחרת:

לאחר שבעה מוסיף - על קרע ראשון:

דלא ניתן לשוללו - תוך שבעה כלל ואי מוסיף ביה מיחזי כקרע אחד אבל לאחר שבעה דכבר שללו קורע כל השלילות ומוסיף כל שהו דמינכר דעל מת אחר קרע:

אשה שוללתו לאלתר - אפילו תוך שבעה:

הכי נמי - דמוסיף דקורע השלילה ומוסיף בה פורתא דקא מינכר וקא פסיק כל שבעה קורע ואפילו אשה:

משום כבוד האשה הוא - ולא מן הדין:

משום כבוד אביו - ולא מן הדין והוי כאיחוי לפיכך מוסיף בו לאחר שלשים:

בבגד קרוע - קודם לכן גוזל הכל שמרמה הכל שמראה להן שקרע על המת:

ואם לא הודיעו - שהולך לבקר את אביו:

יברוהו - לאותו שבא על מטות כפויות: אבל ההולך ממקום למקום:



יגלגל עמהן - ואינו עושה סחורה בפני עצמו אלא עם חבורה:

אף על גב שאין לו - לאבל אחר השבת אלא יום אחד:

קרביטיו - רצועותיו שהוא כעין תרניפני"א:

ערסא דגדא - מטה שמייחדים אותה למזל טוב ואין משתמשין בה כלום אלא מייחדין אותה לשרות מזל טוב עליה:

דצלא - עור:

סירוגו מתוכו - מכניס רצועות מן חורי עצי המטה:

על גבה - והעור כפול על העץ:

נקליטי - עצים יוצאין מתוקנין למראשותיו ולמרגלותיו ונותנין עץ ארוך עליהן ונותן הסדינין עליהם לשמור מהזבובים:

אין מברכין - על הריח בבית האבל:

המנחמין - קרוביו מביאין ענינים של אוכלין:

מתני' אסקוטלא - תמחוי:

פוטרין את הרבים - שאומרים למנחמין לכו לבתיכם:

אין מניחין מטה במועד ברחוב - להספידו:

ולא של נשים לעולם - ששופעות זיבה: גמ'



כליכה - מטה של מתים:

על גבי נדות מתות - הכלים שנשתמשו בהן בעודן בחיים שנטמאו בנגיעתן שהנדה מטמאה בנגיעתה אדם וכלים:

והיו נדות חיות מתביישות - שעושין בהן מה שאין עושין לשאר מתות:

קשה לקרוביו - בתכריכין טובים:

צרדא - קנבוס:

בר זוזא - הנקנה בזוז:

אין מועד לפני חכמים - שיכולין להספידו:

על לב - מטפח כנגד הלב:

ביד - קופץ יד זו לזו:

ברגל - מכה רגלו בקרקע:

מפני הסכנה - שהופך הסנדל ושובר רגלו:

ניענע ראשו - שנראה שניחם מעצמו:

לכל אומרים שבו - כשעומדין לפני הנשיא:

חבורתא איכא - חבורות הן שאלו קוברין מתים שלהם לבדם ואלו קוברין מתים שלהם לבדם:

ולא ישוב עוד וגו' - משמע מכאן ואילך לא יעשה לעולם תשובה:



אלא חיה - שמתה מחמת וולד שהיא שופעת:

מת פתאום - שלא חלה:

מחמשים שנה - ולמעלה:

והאי דלא חשיב ליה - בהדי כרת:

כרת דיומי - שמא ימות מיתה חטופה:

פלגא - דמכרת דשני מיהא פלטי לי:

מנמנם - גוסס:

א"ל - רבא לרב שעורים:

לימא מר - למלאך המות דלא לצעורי:

שושביניה - דמלאך המות:

דאימסר מזליה - איתרע מזליה:

ליתחזי לי מר - בתר מיתה:

מר לאו אדם חשוב - לימא ליה מר:

ספין רקיע - מתוקן למיבעי מיניה:

' - ביעתותיה. דמלאך המות:

רגליה דבר נתן - למיהוי נשיא:

אמאי לא מרחם - דמתפקדנא למייתי ליה למר בההוא עלמא:

אחוי ליה שוטא דנורא - וידע דהוא מלאך המות:



מתני' בלא פירוש: גמ' לחבילא - חבלא:

גוד גרמא מככא - נפלו הלחיים:

נמטו מיא לאמטיכי - כלומר הדרי מיא למפרע כלפי למעלה:

שייול איצטלא דמלתא - כלומר יפה מיתה כמלבוש של מילת:

דשלימו זוודיה - שכלו לו מזונותיו שהוא עני:

עטוף - חושך:

אזבזגי - קיניה:

מותא - כל אדם מת:

(מרעא חבילא) - מרעין חיבולייא. האיסורין הן בבית:

דידל ידלוניה - כלומר מגביהין בהספד למי שמגביה קולו להספד אחרים:

הטריח רבותיו - שבאין לנחמו:

משמרתו - שהושיב ירבעם שלא לעלות לרגל:

מעמד במרכבה - שלא יכשלו:

ינחם אחרים משמע - שמנחמין יושבין בראש:

סרוחים - לשון רבים:

לפתוח בראש - לקרות בס"ת:

ולברך - ברכת המזון:



כציפורי בפי הוושט - כחבל שיש בו קשר ויוצא בקושי מן התורן:

פיטורי - שקושרין שתי ספינות ביחד:

ילכו מחיל אל חיל - שילכו מבית המדרש לבית הכנסת ומבית הכנסת לבית המדרש אחר יראה אל אלהים בציון יזכנו אל עליון:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/מועד_קטן/פרק_ג"