תפארת ישראל על מועד קטן ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תפארת ישראל · על מועד קטן · ג

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין[עריכה]

משנה א[עריכה]

ואלו מגלחין במועד:    בצנעא. ומדינא גילוח וכבוס הוה ככל צורך חצוני של גוף, דמותר בחוה"מ לצורך המועד [ועי' בקופת הרוכלין בדיני חוה"מ אות ה']. ואפ"ה אסרוהו חכמים כדי שלא ישהנו למועד ויכנס למועד מנוול' ואפי' אם גילח קודם המועד, אסור מדאינו מפורסם שגילח יחשדוהו (שו"ע או"ח, תקלא):

הבא ממדינת הים:    ולא שב עד חוה"מ, או ששב בעיו"ט ולא היה לו שעות בעיו"ט להתגלח [ מג"א תקל"א ]. מיהו בהלך לטיול וחזר בחוה"מ, אסור:

ומבית השביה:    באין שעות כלעיל. אף שהיה אפשר לו לגלח שם אפ"ה מדהיה שרוי בצער לא גילח ולא כיבס:

והמנודה:    דהיה אסור בגילוח וכיבוס:

שהתירו לו חכמים:    ר"ל שהתירו נדויו בחוה"מ:

וכן מי שנשאל לחכם:    על נדרו שנדר מלגלח ומלכבס, אפי' היה אפשר לו להתיר מעיו"ט:

והותר:    בחוה"מ:

והנזיר:    שהשלים נזירתו בחוה"מ, שדינו שמגלח ומשליך שערו תחת דוד השלמים שמבשל:

והמצורע:    דכשנתרפא ועשה ב' הצפרים, מתגלח וסופרז' ימים וחוזר ומתגלח. ב' הגלוחים אלו מותרים בחוה"מ אפילו היה לו פנאי (רמב"ם פ"ז מהל' יו"ט):

העולה מטומאתו לטהרתו:    שרגילין לגלח ולכבם בגדיהן. ודוקא הנהו. אבל בשאר אונס בעיו"ט, שאינו מפורסם אנסו, כגון שכבר גילח בעיו"ט, וחזר וגידל, או אפילו היה חולה בעיו"ט שהגלוח קשה לו, או שהיה שאר אונס, אסור לגלח בחוה"מ. מיהו גלוח שפה מותר אפילו אינה מעכבת אכילה. וכ"ש דמותר לחוף ולסרוק [שם]:

משנה ב[עריכה]

ואלו מכבסין במועד:    דכיבוס אסור בחוה"מ כסי' א':

מטפחות הידים:    [האנדטוך], שמתלכלך תמיד אף שכבסו מקודם וסמוך ליו"ט. וכ"כ [ווינדעלן] של ילד (שו"ע או"ח, תקלד):

ומטפחות הספרים:    הוא מטלית שמניח המתגלח על ברכיו, לקבל שער הנושר. והמטלית זה נמי מתלכלך תמיד, והוא צריך לו במועד, דמיירי באותן שמותרין להסתפר, להכי מותר לכבסו:

ומטפחות הספג:    שמלה שמתנגב בו במרחץ:

וכל העולין מטומאה לטהרה:    שצריכים, להחליף בגדיהן שנטמאו:

הרי אלו מותרין:    לכבס אפילו בפרהסיא מדאין מתכבס יפה בצנעא. וי"א דאסור בפרהסיא, [מג"א שם]. מיהו בליכא היתירים דלעיל, אפילו כלי פשתן נהגו שלא לכבסן [שם]. והא דלא כלל תנא למתני בחד בבא ואלו מגלחין ומכבסין במועד. נ"ל דה"ט מדבעי למכלל בבבא דמכבסין מטפחת ידים וספרים. ותו משום דגם נזיר לא שייך בבבא דמכבסין רק בבבא דמגלחין. ואילה"ק תו עכ"פ למה לא תנא בבבא דכבוס גם מצורע, דהרי מצורע אסור בתכבוסת [וכמ"ק דט"ו א'] י"ל דכבר נכלל בכלל כל העולין מטומאה לטהרה, אף דאין טעמן שוה, דמצורע אסור בתכבוסת, וטמאין לא הועיל להן תכבוסת, דעכ"פ נשארין בגדיהן טמאין:

ושאר כל אדם אסורין:    חוץ מג' מיני מטפחות הנ"ל מותרין בכבוס לכל אדם:

משנה ג[עריכה]

ואלו כותבין במועד:    מדהו"ל דבר האבוד. וה"ה שאר דברים שאם לא יכתבם מיד אפשר שיפסד:

קידושי נשים:    דאשה מתקדשת בשטר. וה"ה שטרי פסיקתא, דהיינו תנאים מותר לכתבן, דשמא יתחרט אח"כ (שו"ע או"ח, תקמה):

גיטין:    שיוצא לשיירא, ואם לא יכתוב הגט, שמא לא יחזור ותתעגן:

ושוברין:    שממאן לפרוע בלי שובר, ושמא לא יהיה ללוה לפרוע אח"כ:

דייתיקי:    מתנת שכ"מ ושמא ימות:

מתנה:    מתנת בריא דשמא יתחרט:

ופרוזבולין:    שכשחושש שתשמט חובו בשביעית כותב לב"ד בזה הלשון, מוסרני לכם חובותי שיהיו ברשותכם. ואז הוה כגבוי ואינן נשמטין בשביעית [עי' שביעית פ"י מ"ד]:

אגרות שום:    ששמו ב"ד נכסי לוה ונתנום למלוה:

ואגרות מזון:    שקבל לזון בת אשתו שמבעלה הראשון, ואף דדמי קצת לשט"ח שאין כותבין כמשנה ד', הכי שאני, דצריך לשלם מיד, ושמא ילכו העדים, ויכחיש הקניין ולא יהיה לה לאכול, משא"כ בשט"ח הרי מיירי במאמינו. או מיירי שמכרו הב"ד קרקע של יתומים למזון אלמנה ובנות:

שטרי חליצה:    שטר שחלצה בפני ב"ד [ונוסחתו כתוב ברי"ף יבמות ד"מ ע"א]:

ומיאונים:    דיתומה קטנה שהשיאוה אמה או אחיה, יכולה למאן בנשואין הללו קודם שתביא ב' שערות, ויוצאת בלי גט. וזו לאחר הרגל תגדיל:

ושטרי בירורין:    שביררו להן דיינין זה א' וזה א', וכותבין וחותמין שלא יחזרו מברירתן:

וגזירות בית דין:    פסק דין:

ואגרות של רשות:    צווי השלטון. וי"א אגרות שלום. ונהגו לאסרו. וכל הנך שמותרים ה"ט, דמדמזדמנין תדיר מקרי צרכי רבים, ולפ"ז מדאינן לצורך יו"ט לא שרי רק במעשה הדיוט. וי"א דשרי מדהוה חשש דבר האבד, דאף דלמיתה לא חיישינן שמא אחר יו"ט לא יתרצו להזדקק לו הנותן או הב"ד או העדים. וא"כ גם מעשה אומן שרי בכה"ג [ תקמ"ה מג"א סקי"ז ]. מיהו בכתב משיטא שלנו נהגו היתר בכל הכתבים, ומשנין לעקם שורה ראשונה [שם מג"א ס"ק א']. אמנם לתקן ס"ת לצורך המועד שרי, דלרבים שרי אפילו מעשה אומן [שם]. וכל שמותר לכתוב, מותר נמי לתקן הדיו והקולמס [מג"א. שם סקכ"ו]:

משנה ד[עריכה]

ואם אינו מאמינו:    והלוה צריך למעות אפילו רק להרווחה:

או שאין לו:    לסופר:

תפילין ומזוזות במועד:    מיהו בנצרכים למועד, או בכותבן לעצמו אף שא"צ להם במועד, או שאין לו מה יאכל, מותר לכתוב. אבל בכיוון מלאכתו במועד אפילו כה"ג אסור [שם]:

העזרה:    ס"ת שקרא בו הכה"ג ביו"כ, דעכ"פ מדא"צ לו במועד אסור. וי"ג ספר עזרא, ור"ל אותה ס"ת שעזרא כתבו, וממנו מגיהין כל ס"ת. ואע"ג דהמשהה ספר שאינו מוגה עובר בלאו דקבלה דאל תשכון באהלך עולה, אפ"ה יש כח ביד חכמים לעקור אפילו מצוה דאורייתא בשב וא"ת, מכ"ש מצוה שבקבלה [כיבמות ד"צ ב' ועי' כתובות די"ט ב']. [אב"י עי' מש"כ על דברי רבינו אלו בקונטרס מסגרת הזהב]:

כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו:    אפילו א"צ להן במועד:

וטווה על יריכו תכלת לציציתו:    ולא על פלך בגלגל דאוושא טובא. והכי קיי"ל [שם]:

משנה ה[עריכה]

בטלה הימנו גזרת שבעה:    וקיי"ל דבשעה א' קודם הרגל בכדי שיחלץ מנעליו, סגי, ונתבטל ממנו גזירת שבעה. והשעה ההיא נחשבת כז' ימים במספר ימי השלשים. ובקבר מתו שעה א' קודם סוכות השעה וז' ימי סוכות נחשבים לי"ד ימים. ושמיני עצרת נמי נחשב לז"י, הרי כ"א ימים ויום שמחת תורה. הרי כ"ב יום ז לכן א"צ להשלים אחר יו"ט למניין ל' רק עוד ח' ימים (שו"ע יו"ד שצט, יא). ובקבר א' מקרוביו בימי הסוכות חשבינן יום שמיני עצרת רק כיום אחד למניין ל', אבל חייב אחר יו"ט בשבעה, ויום שמחת תורה נמנה ג"כ ליום הראשון של מניין השבעה מדהוא יו"ט של גליות [ש"ך שם ס"ב וסק"ו]. וכל זה בשאר קרובים, אבל באביו ואמו רק גזירת ז' מתבטלת ע"י שעה א' שקודם הרגל, אבל לא גזירת ל':

בטלה הימנו גזרת שלשים:    [אב"י דהיינו איסור גיהוץ ותספורת, ועי' הג"ב לענין רחיצה]:

מפני שאמרו שבת עולה:    למניין ז', מדנוהג בה דברים שבצנעא, כל שאינו מתפרסם על ידיהן שהוא אבל, כתשמיש, רחיצה, ות"ת (שו"ע יו"ד, ת):

ואינה מפסקת:    שאינו מפסיק האבילות לגמרי, מדאין בו שמחה:

רגלים מפסיקין:    שאם נהג קצת אבילות מקודם, ואפילו רק חליצת מנעלים, נתבטלו השבעה. ואפילו שמע בשבת ערב הרגל שמועה קרובה [ושמועה קרובה היינו תוך ל' מיום הקבורה, ואפילו ביום ל' עצמו [נקה"כ ת"ב], בטלו הז', מדנהג בו דברים שבצנעה. וה"ה כשחל ז' שלו בעיו"ט נתבטל גזירת ל', ומסתפר ורוחץ ומכבס סמוך לערב. ובערב פסח דאסור לגלח אחר חצות, יגלח קודם חצות ובחל ז' בשבת ערב יו"ט, מותר לגלח בחוה"מ או אחר יו"ט. אבל בחל ז' שלו בעיו"ט, שהיו יכול לגלח קודם יו"ט, אם לא גילח אז אסור לגלח בחוה"מ. וה"ה בחל ח' שלו בשבת עיו"ט יגלח בע"ש או לאחר יו"ט, אבל בחוה"מ אסור (שו"ע יו"ד, שצט):

ואינן עולין:    דבקברו ברגל, או שמע שמועה קרובה ברגל, או שלא היה שהות לחלוץ מנעליו קודם הרגל, אז אין הרגל עולה למניין ז' אבל נחשבים למניין ל'. אבל יו"ט אחרון עולה למניין ז' [שם]. מיהו בשמע שמועה קרובה בשבת או ביו"ט, ולערב נעשת רחוקה, נתבטל האבילות (שו"ע יו"ד, תב):

משנה ו[עריכה]

רבי אליעזר אומר משחרב בית המקדש:    דבזמן המקדש היה יכול להביא קרבן ראייה וחגיגה עד ז' ימים אחר עצרת, להכי אז דינו כרגל:

עצרת כשבת:    וכ"ש ר"ה ויו"כ שאין מפסיקין האבילות ולא יבטלוהו:

רבן גמליאל אומר ראש השנה ויום הכפורים כרגלים:    וכ"ש עצרת בזה"ז:

ראש השנה ויום הכפודים כשבת:    וקיי"ל דכולן כרגלים ומבטלין הז', כשחלץ מנעליו מקודם ומבטלין הל' כשכלו ז' שלו מקודם [שם]:

משנה ז[עריכה]

אין קורעין:    במועד:

ולא חולצין:    שנהגו להוציא זרוע ימין דרך הקריעה כשהולך ללוות המת [כך כ' הרי"ף [מ"ק רצ"ב א'] ולרש"י ספ"ק דב"ק, ר"ל שקורע עד שנראה הכתף דרך הקרע. ולפרישה מוציא זרועו ערום דרך בית הצואר, והט"ז הקשה עליו. ואחמ"כ רבינו אשתמיטתי' שכדבריו ממש כ' הר"ן הכא]. ועכשיו לא נהגו כך [ש"ט]:

ואין מברין:    האבל אסור לאכול סעודה ראשונה משלו [ולרמב"ם ותוס' כל יום ראשון אסור לאכול משלו]. מיהו ברצה להתענות כל ום ראשון או בלא שלחו לו שכניו, מותר לאכול משלו [רט"ז שע"ח]. והיו נוהגין שקרוביו ואוהביו של האבל אוכלים ביחד עם האבל סעודת ההבראה. וקאמר הכא דבמועד אין אוהביו אוכלים עמו הסעודת הבראה [ר"ן וי"ד ת"א]. מיהו בשבת ויו"ט אין מברין כלל [שע"ח]:

אלא קרוביו של מת:    דהיינו אביו ואמו, אחיו ואחותו ואפי' רק מאמו, ואפי' נשואה, בנו ובתו, ואשתו, שחייב להתאבל עליהן (שו"ע יו"ד, שעד) להן לבדו מברין ולא לשאר קרוביו שהיו נוהגין להברות גם להן. וקיי"ל דבין ביום השמועה או הקבורה אין קורע בחוה"מ, רק על או"א. ועל השאר קורע לאחר יו"ט. מיהו בשמע שמועה קרובה במועד ואחר הרגל תהיה רחוקה, קורע בחוה"מ על כולן. אבל בשמע שמועה רחוקה בחוה"מ, פטור מלקרוע עליה בשאר קרובים ובאו"א לא יקרע עד אחר המועד [רט"ז ש"מ]:

ואין מברין:    לקרובים הנ"ל:

אלא על מטה זקופה:    ולא על כפוייה כמו שנהגו בחול. ועכשיו לא נהגו בכפיית המטה [שפ"ז] אבל עכ"פ חייבים גם השתא לאכול ולישן ע"ג קרקע [שם]:

אין מוליכין לבית האבל:    להוליך המאכלים ששולח להברות האבל:

לא בטבלא:    על לוח מהודר:

ולא באסקוטלא:    בקערת כסף או זהב:

ולא בקנון:    כלי מהודר כעין מרזב:

אלא בסלים:    של נצרים. כדי שלא לבייש העניים. ונ"ל דקמ"ל דאפי' במועד דדרך העשירים להשתמש בכלים יפים, אפ"ה חיישינן לכבוד העניים:

ואין אומרים ברכת אבלים:    עי' מגילה פ"ד סי' כ' פירושו:ונוהגין דבכל יום שאין בו תחנון, או בע"ש ועיו"ט אחר חצות, או בנקבר בלילה, א"א צדוק הדין ולא הקדיש שבבית הקברות, וגם אין מעמדין המטה ז' פעמים, כנהוג [ ת"א ושנ"ח]:

ומנחמין:    ר"ל לנחמו. ועי' מגילה פ"ד סי' כ"א:

ופוטרין את הרבים:    שמיד אחר שנחמוהו בשורה ילכו לבתיהן, ולא ילוו להאבל לביתו:

משנה ח[עריכה]

אין מניחין את המטה ברחוב:    במועד:

שלא להרגיל את ההספד:    ר"ל שעי"ז יהיה רגלים לדבר להספיד והרי חוה"מ אסור בהספד ותענית:

ולא של נשים לעולם:    אפילו בחול:

מפני הכבוד:    דלפעמים שופעת זיבה גם לאחר מיתה:

נשים במועד מענות:    לשורר קינות אחר המטה. ומפרש לקמן:

אבל לא מטפחות:    שמכות כף אל כף בצער. מיהו על ת"ח אפילו קינה שרי, דאין מועד בפני ת"ח, ודוקא אצל המטה (שו"ע יו"ד, תא). ואין בזה"ז ת"ח לעניין זה [ מג"א ססי' תקמ"ז ]:

משנה ט[עריכה]

בזה ובזה אבל לא מקוננות:    משום דקינה מעורר יותר לבכות [ואף דקול באשה ערוה [כברכות כ"ד א'], ואפילו בשעת הספד [כסוכה נ"ב א']. תירץ אאמ"ו הגאון זצוק"ל, דבשעה שהמת מוטל לפניו אין חוששין להרהור תדע דביצרו מתגבר יזכור יום המיתה [כפ"ק דברכות] עכלה"ט. ואני בנו ותלמידו לא הבנתי דברי קדשו, דהרי אפילו לזנות חיישינן אז [כקדושין ד"פ ע"ב]. ואפשר דהתם ר"ל שיזנו אחר שקברו המת]:

ולמדנה בנותיבם נהי ואשה רעותה קינה:    ר"ל אשה תלמד רעותה הקינה, דכשתתחיל היא, תדע חבירתה מה תענה:

אבל לעתיד לבא:    לאחר תחיות המתים:

בלע המות לנצח ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים וגו':    ויהיו כולן עונין שירה חדשה לה'. והביא זה, כדי לסיים בדבר טוב:


בועז[עריכה]

הלכתא גבירתא[עריכה]