ביאור:תוספתא/שבת/ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת שבת פרק שמיני[עריכה]

לחשים ודרכי האמורי[עריכה]

(א)

האומר "יממיא" ו"מציא" לחשים - ה"ז מדרכי האמורי. ר' יהודה אומר: אומרין ימיא ומציא

האומר דגן קררן - ה"ז מדרכי האמורי


ר' יהודה אוסר רק לחשים הקשורים לע"ז.
בעניין המקל: יש עדויות על שיטות ניחוש ע"י ערימת מקלות. וראו גם ספרי דברים שופטים כח.



ר' יהודה אומר: דגון על שם דגון עבודת כוכבים, שנא' (שופטים טז כג) לדגון אלהיהם.
האומר דני דני ה"ז מדרכי האמורי
ר' יהודה אומר: על שם דן עבודת כוכבים, שנאמר (עמוס ח יד) חי אלהיך דן וחי אלהיך באר שבע.
השואל במקלו, ואומר אם אלך ואם לא אלך הרי זה מדרכי האמורי
אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר (הושע ד יב) עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו.

(ב)

האומר "מרפא" למתעטש הרי זה מדרכי האמורי
ר' אלעזר ברבי צדוק אומר: אין אומרים "מרפא", מפני ביטול תורה אבל אין בכך משום דרכי האמורי.
של בית ר"ג לא היו אומרים "מרפא".

(ג)
האומר "יתיר" ו"נותר" בשעת איסוף התבואה - הרי זה מדרכי האמורי


ר' יהודה מקלל את האומר יתיר ונותר בקללה דומה לזו של בית עלי, ראו שמואל א ב לב.
"אשתה ואותיר" הוא לחש, כי אינו מכוון לאדם אחר; אבל "שתו והותירו" הוא פנייה לאחרים, ולכן הוא מותר.



ר' יהודה אומר: לא יהא לו בביתו יתיר ונותר
האומר "אשתה ואותיר" - ה"ז מדרכי האמורי
"שתו והותירו" - לא מדרכי האמורי. "שתו והותירו חמרא לחייכון" - לא מדרכי האמורי
מעשה בר' עקיבה שעשה משתה לבנו
על כל חבית וחבית שפתח אומר "חמרא לחיי רבננא ולחיי תלמידיהון".

(ד)
האומר "לאו לאו" כאשר מפסיק דקל, כלב או אשה בין שני גברים - ה"ז מדרכי האמורי


מדרש על המילה "לאל".



אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר (איוב כא יד) ויאמרו לאל סור ממנו וגו'

מנחש ומעונן[עריכה]

הקושר חוט ע"ג אדום, ר"ג אומר: אינו מדרכי האמורי, ור"א בר צדוק אומר: הרי זה מדרכי האמורי

אל תעבור שלא תפסוק אהבתנו - הרי זה מדרכי האמורי; ואם מפני כבוד - ה"ז מותר.


השוו לעיל ז, ה.



(ה)
איזהו מנחש? האומר נפלה מקלי מידי, נפלה פתי מפי, קרא לי איש פלוני מאחרי,

קרא לי עורב, נבח בי כלב, עבר נחש מימיני, ושועל משמאלי, ופסק צבי את הדרך לפני
אל תתחיל בי שהרי שחרית הוא, ור"ח הוא, ומוצאי שבת הוא.

(ו)
איזהו מעונן? רבי ישמעאל אומר: זה המעביר על העין. ר"ע אומר: אלו נותני עתים


ראו ספרי דברים שופטים כח. ר' ישמעאל מפרש מלשון מעיין, ר' עקיבא מלשון ענן או עונה, וחכמים מלשון עין.



כגון אלו שאומרים היום יפה לצאת, היום יפה ליקח, היום חמה נחפית, למחר גשמים יורדין
כדון אלו שהן אומרין: למודי ערבית שביעית להיות יפות, ועקודות קטנות להיות רעות
וחכמים אומרים: אלו אוחזי העינים.

לא מדרכי האמורי[עריכה]

(ז)
סוקרין את האילן בסיקרא, וטוענין אותו באבנים


ראו תוספתא שביעית א, י. הסיקרא והאבנים מסייעות לעץ ואינן בגדר אמונה תפלה.



ואין חוששין לא משום שביעית, ולא משום דרכי האמורי.

(ח)
ממשיכין יין ושמן בצנורות לפני חתנים ולפני כלות, ולא מדרכי האמורי

מעשה ביהודה והילל בניו של ר"ג, שנכנסו לכבול, והמשיכו אנשי העיר לפניהם בצנורות יין ושמן.

(ט)
שורפין על המלכים, ולא מדרכי האמורי


ראו תוספתא סנהדרין ד, ב. המנהג לשרוף על המלכים נכנס כבר בימי בית ראשון, ולכן הוא לגיטימי.



שנאמר (ירמיהו לד ה) בשלום תמות ובמשרפות וגו'
כשם ששורפין על המלכים, כך שורפין על הנשיאים, אבל לא על הדיוטות
ומה הן שורפין עליו? מטתו וכלי תשמישו
מעשה שמת ר"ג הזקן, ושרף עליו אונקלוס הגר יותר משבעים מנה.

(י)
עוקרין על המלכים, ולא משום דרכי האמורי


הגדרת עיקור שיש בו טריפה אינה מתאימה להגדרת הטריפה בחולין ג, א, שם הבהמה היא טריפה רק אם נשברו רוב צלעותיה.
המנהג לעקר את בהמת הרכיבה של המלך דומה במידה מסויימת למנהג ההינדואי להרוג את אלמנת המת.
לעניין מבעיתין ראו נידה סו א. ההפחדה נחשבה כשיטת ריפוי.



כל עקור שיש בו טריפה - אסור באכילה ומותר בהנאה
שאין בו טריפה - מותר באכילה ואצ"ל בהנאה
איזהו עקור שיש בו טריפה? מן הארכובה ולמעלה
שאין בו טרפה - מן הארכובה ולמטה
מבעיתין לעוות ולפוקה, ולא מדרכי האמורי
עמד עצם בגרונו - נותן על ראשו מאותו המין.

(יא)
אלו דברים המותרין: היה מתחיל במלאכה - נותן שבח והודאה לפני המקום


ראו תוספתא ברכות ו, יב.
מעבירין על המעיין – השוו לעיל הלכה ו. וקשה לי.
ר' יוסי רואה את האמוריים כקשים, והשוו להלכה יב.



בחבית או בעיסה - מתפלל הוא שתכנס בהן ברכה ואל תכנס בהן מארה
מעבירין על גבי מעיין בשבת. רשב"ג אומר: בדבר הנוטל בשבת
לוחשין על העין ועל הנחש ועל העקרב, ואין לוחשין בדבר שדים
ר' יוסי אומר: אף בחול אין לוחשין בדבר שדים
וכן היה ר' יוסי אומר: אין לך בכל הכרכים רעים מסורמיין, שכל זמן שאדם רע קוראין אותו סורמי
אין לך בכל הנכרים קשה יותר מאמוריים, שכל האדם קשה קוראין אותו אמורי.

(יב)
ר' נהוראי אומר אין לך אדם בכל הכרכים מתון יתר מסדומיים


ר' נהוראי ורשב"ג דורשים בשבח האמוריים ואנשי סדום. אבל הדרשות הללו הן יחסיות: הסדומיים היו הטובים שבין ארבע הערים, ואם סדום נהפכה – קל וחומר שאר הערים, וכך גם האמוריים היו המתונים שבשבעת העממים.
הדרשה של רשב"ג דומה לדרשות על הגרגשיים, ראו ויקרא רבה יז ו.



וכן מצינו שחזר לוט על כל המקומות ולא מצא מתונה כסדום
שנא' (בראשית יג יג) אברם ישב בארץ כנען וגו'
ר"ש בן גמליאל אומר: אין לך בכל עממין מתון יותר מאמוריים
וכן מצינו שהאמינו במקום דגלו לאפריקי ונתן להם המקום ארץ שיפה כארצם
והיתה א"י נקרית על שמן.