ביאור:האם לתת צדקה למי שאינו עוזר לעצמו
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
האם צריך לתת צדקה לאנשים שמתעצלים ואינם רוצים לעבוד?
בתורה מצאנו כמה מצוות שונות הקשורות לעזרה לזולת.
1. ישנן מצוות המדגישות שיש לעזור רק למי שעוזר לעצמו:
- פריקה , (שמות כג ה): "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ - עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ": חז"ל למדו מהמילה "עמו", שיש לעזור לזולת רק כאשר הוא משתתף ועוזר לעצמו: "הלך וישב לו ואמר 'הואיל ועליך מצוה, אם רצונך לפרוק פרוק', פטור, שנאמר עמו . אם היה זקן או חולה, חייב..." ( משנה בבא מציעא ב י ) . ולפי אחת הדעות, האדם פטור מלעזור לזולת כאשר מדובר בצרה שהזולת הביא על עצמו: "רבי יוסי הגלילי אומר: אם היה עליו יתר על משאו, אין זקוק לו, שנאמר, תחת משאו , משאוי שיכול לעמוד בו."
- הלואה בלי ריבית , (ויקרא כה לו): "אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ, וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ"- גם כאן למדו מהמילה "עמך" שיש לעזור לאח רק כאשר הוא עוזר לעצמו.
2. אך ישנן מצוות שבהן הדגש הוא אחר:
- פאה , (ויקרא כג כב): "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם, לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ ..."(ודומה לזה ב ויקרא יט ט: בעל השדה חייב להשאיר פאה לעניים. אסור לו להתנות את מתן הפאה בכך שהעניים ישתתפו עמו במלאכות החרישה והזריעה. מצד שני, העניים צריכים לקצור את הפאה בכוחות עצמם.
- לקט , שם: "ובקצרכם את קציר ארצכם... ולקט קצירך לא תלקט; לעני ולגר תעזב אתם, אני ה' אלהיכם" - מצוות הלקט מקלה עוד יותר על העניים - הם אפילו לא צריכים להשתתף בקציר, רק לאסוף את השיבולים.
- שכחה , (דברים כד יט): "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ, וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה, לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה, לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ"- מצוות השכחה מקלה עוד יותר על העניים - הם לא צריכים לאסוף שיבולים בודדות אלא עומרים שלמים.
- מעשר , (דברים כו יב): "כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר, וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ"- מצוות המעשר מקלה עוד יותר על העניים - בעל השדה צריך לשים את המעשר בשערים ולאפשר לכל נזקק לבוא ולקחת; אסור לו לדרוש מהם להשתתף בעבודת השדה, להציג תכנית כלכלית, או להציב כל דרישה אחרת כתנאי לקבלת המעשר.
נראה שיש הבדל מהותי בין שני סוגי המצוות:
- מצוות הפריקה וההלוואה בלי ריבית מתייחסות לזמן : האדם נדרש לתת מזמנו כדי לעזור לרעהו שנתקע באמצע הדרך, או לתת לרעהו להשתמש בכספו במשך זמן מסויים בלא תמורה. בזמן כולם שוים - כולם קיבלו 24 שעות ביממה. לכן, אין זה מוצדק שאדם אחד ישקיע זמן כדי לעזור לרעהו, כאשר רעהו יושב ומתבטל.
- מצוות פאה, לקט, שכחה ומעשר מתייחסות לקרקע , והקרקע לא התחלקה בצורה שוה! ללוי ולגר אין קרקע, ליתום ולאלמנה אולי יש קרקע שקיבלו בירושה מאביהם ז"ל אך הם חלשים מכדי לעבד אותה. התורה דורשת מבעל הקרקע להכיר בעובדה שהקרקע לא שייכת לו אלא לה', להפריש חלק מיבול הקרקע כדי לתקן את אי השיוויון, לתת פיצוי לאנשים שנקודת ההתחלה שלהם נמוכה יותר.
גם בימינו, למצוות הצדקה ישנן שתי פנים: מעבר למעשה החסד שבעזרה לאדם במצוקה, יש בה גם צדק, פיצוי על אי-שיוויון בהקצאת המשאבים הבסיסית. בכל הנוגע לצדק, אין כל מקום לדרישה מהצד החלש ש"יעזור לעצמו", זה לא רלבנטי. מי שקיבל מלכתחילה משאבים מצומצמים יותר, צריך לקבל פיצוי גם אם הוא לא "עוזר לעצמו".
מובן שצריך לבדוק כל מקרה לגופו, האם אכן מדובר באי-שיוויון שצריך לתקן על-ידי מתן פיצויים, או שמדובר בצרה שהאדם הביא על עצמו. במקרה הראשון יש לתת פיצויים ללא תנאי, ובמקרה השני יש להדריך את האדם על-מנת לוודא שלא ייכנס שוב לצרות.
לדון מובטלים לכף זכות
[עריכה]אחת הטענות נגד מובטלים היא, שאינם עוזרים לעצמם כי הם עצלים . מהפסוקים בספר משלי ניתן להסיק, שלא כל אדם שאינו עובד הוא עצל:
- עצל הוא אדם שאינו מסוגל אפילו להמשיך ולסיים פעולה שמישהו אחר התחיל עבורו, (משלי כו טו): "טָמַן עָצֵל יָדוֹ בַּצַּלָּחַת, נִלְאָה לַהֲשִׁיבָהּ אֶל פִּיו"( פירוט ). לדוגמה, אדם שמתעצל ללכת ולקטוף את הפאה, ללקט את שיבולי הלקט, לאסוף את עומר השכחה או לטחון את החיטה הניתנת כמעשר הוא עצל (אם אין לו בעיה רפואית), ואין צורך לעשות עבורו את העבודה. אולם, מי שמתקשה לעשות את הצעד הראשון, לחרוש ולזרוע, אולי איננו חרוץ אך גם איננו עצל.
- עצל הוא אדם שנמנע מעבודה גם כשהוא עצמאי, בלי בוס על הראש, (משלי ו ו): "לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל , רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם, אשר אין לה קצין שוטר ומושל, תכין בקיץ לחמה..."( פירוט ), וגם כאשר הדבר נוגע לשדה הפרטי שלו, (משלי כד ל): "על שדה איש עצל עברתי, ועל כרם אדם חסר לב. והנה עלה כלו קמשונים...". אולם, מי שלא רוצה ללכת לעבוד כשכיר, אינו בהכרח עצל; ייתכן שהוא רק אינו רוצה להיות משועבד לאדם אחר. בזמן התורה, רוב בני ישראל קיבלו קרקע ולכן יכלו לעבוד כעצמאיים, והמעטים שלא קיבלו קרקע - קיבלו פיצוי בצורת מעשר, כפי שהסברנו למעלה.
- עצל הוא אדם שממציא סכנות דמיוניות כדי להימנע מעבודה, (משלי כו ג): "אָמַר עָצֵל 'שַׁחַל בַּדָּרֶךְ! אֲרִי בֵּין הָרְחֹבוֹת!'"( פירוט ). אבל אדם שפוחד מסכנות אמיתיות (למשל, פוחד לעבוד כמאבטח בקניון), אולי אינו חרוץ אך גם אינו עצל.
- עצל הוא אדם שמתאוה לדברים, ואינו עושה שום דבר כדי להשיג אותם; התאוה שלו תישאר בלתי ממומשת עד יום מותו, (משלי כא כה): "תַּאֲוַת עָצֵל תְּמִיתֶנּוּ, כִּי מֵאֲנוּ יָדָיו לַעֲשׂוֹת". אבל אדם שאינו מתאוה, מסתפק במועט ולכן אינו עובד, אינו עצל.
לעיון נוסף
[עריכה]
מקורות
[עריכה]על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה בסגלות משלי וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2009-05-31.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
קיצור דרך: tnk1/kma/hvdlim1/ezra