עם טעמים:
תַּאֲוַ֣ת עָצֵ֣ל תְּמִיתֶ֑נּוּ כִּֽי־מֵאֲנ֖וּ יָדָ֣יו לַעֲשֽׂוֹת׃
הטקסט בשלוש המהדורות (טעמים, ניקוד וכתיב) מייצג את נוסח המקרא על פי המסורה.
"תאות עצל". הנה העצל יתאוה תמיד אל קנין השלימיות והעצלה תמנעהו מההשתדלות בהשגתם הנה ימות וישאר עם התאוה ההיא כי מאנו ידיו לעשות דבר להשיג מה שאליו התאוה:
(כה-כו) "תאות עצל תמיתנו, כל היום התאוה תאוה" דבר שאין חשוב ונחוץ אל האדם הוא מתעצל בעשייתו, ואומר בל תחשוב כי מה שהעצל מתרפה לעשות מלאכה הוא מפני שאינו מתאוה, ודברי העולם קלים בעיניו, שלכן לא יתיגע להשיגם, לא כן הוא, כי באמת תאותו גדולה יותר ממי שאינו עצל, כי אינו דומה מי שי"ל פת בסלו וכו'. רק שאין לו ממשלה על הידים וכלי הגוף העושים, שאינם רוצים לשמוע לכח הממשלה שבנפש, וע"כ "תאותו תמיתנו", כי "הידים" המוכנים להצילו ממות, שע"י שיעשו מלאכה ימצא תאותו, "אין אובים לשמוע לו", ומוסיף "שכל היום התאוה תאוה", שתחת שהזריז יעסוק כל היום במלאכה ולא יתאוה רק בלילה שפנוי מעסקיו, הוא מתאוה כל היום ולא יעשה מאומה, ומספר בשבח "הצדיק, כי יתן" צדקה אל העצל "ולא יחשוך", כי העצל הזה אין לו מרחמים, והגם שמת ברעב לא ירחמו עליו, כשאומרים הלא יכול לעסוק במלאכה, אבל הצדיק ירחם עליו, כי הוא כחולה הבלתי יכול לעבוד, אחר שידיו נרפים ובלתי שומעים לו, ולכן יתן לו צדקה וירחם על עניו:
