ביאור:משלי כא ב

משלי כא ב: "כָּל דֶּרֶךְ אִישׁ יָשָׁר בְּעֵינָיו, וְתֹכֵן לִבּוֹת ה'."

תרגום מצודות: כל דרך איש ישר בעיניו, כי אינו רואה חובה לעצמו; וה' הוא בתוך לבו, ויודע הוא אם ישר דרכו או לא.

תרגום ויקיטקסט: כל דרך (הרגל) של כל איש נראה בעיניו ישר וטוב; אולם ה' תוכן (שוקל ומודד בדקדקנות) את הליבות, המחשבות והכוונות.

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי כא ב.

דקויות[עריכה]

דרך היא הרגל ומנהג, או אמצעי להשגת מטרה; ישר הוא מישורי, ללא מכשולים ועיוותים; בעיניו = מנקודת המבט האישית-סובייקטיבית שלו. כל איש, כשהוא בוחן את הרגליו ומנהגיו בראיה שטחית, חושב שהם ישרים ומתאימים לרצון ה', ללא מכשולים ועיוותים; כל אדם, כשהוא שואף להשיג מטרה מסויימת, חושב שכל האמצעים הם ישרים וכשרים להשיג את המטרה: "קו עקום נראה ישר לעין עקומה" (רמ"ד ואלי).

תוכן הוא שוקל ומודד בדקדקנות; לב הוא מקום המחשבות, המסמל גם את אופיו של האדם; ה' הוא תוכן ליבות - הוא אינו מסתפק בראיה שטחית, אלא שוקל ומודד את מחשבותיו ואופיו של האדם; ולכן גם האדם, הרוצה לעבוד את ה' באמת, צריך לבחון לעומק את מחשבותיו ואת תכונות האופי שלו בכל פעם מחדש, כדי לוודא שהן באמת ישרות ואין בהן מכשולים ועיוותים.

הקשר לפסוק הבא[עריכה]

הפסוק הבא, (משלי כא ג): "עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לה' מִזָּבַח", מדגים את הרעיון המובא בפסוק זה:

1. בראיה חיצונית ושטחית, נראה שאדם המקריב זבחים רבים לה', מכבד את ה' יותר ממי שעושה צדקה ומשפט עם בני אדם; אולם, בראיה מעמיקה יותר, מתברר שהקרבנות אינם מטרה בפני עצמם, אלא רק אמצעי שנועד להכניע את ליבו של האדם לעשות את רצון ה', ורצון ה' הוא שיעשו צדקה ומשפט, ולכן, עדיף לעסוק ברצון ה' האמיתי שהוא לעשות צדקה ומשפט, מאשר לעסוק באמצעים להגיע לרצון זה שהם הזבחים (מלבי"ם).

2. עשיית צדקה ומשפט דורשת מחשבה מקורית ובדיקה של כל מקרה לגופו, היא דורשת מהאדם להפעיל את הלב והמחשבות; לעומת זאת, הקרבת זבחים היא פעולה קבועה ושגרתית, דרך סלולה שאפשר ללכת בה גם בלי לחשוב. ה', שהוא בוחן ליבות, מעדיף פעולה שבה האדם מפעיל את ליבו, מאשר פעולה שמהווה הליכה בדרך קבועה.

הקבלות[עריכה]

1. פסוק דומה נמצא ב(משלי טז ב): "כָּל דַּרְכֵי אִישׁ זַךְ בְּעֵינָיו, וְתֹכֵן רוּחוֹת ה'"*. שם הסברנו את המשמעויות המעשיות של הפסוקים; כאן נסביר את ההבדלים בין הפסוקים על-פי ההבדל שבין לב לרוח:

לב מציין תכונת-אופי קבועה, ולכן, הפסוק המדבר על תוכן ליבות מדבר על דרך בלשון יחיד, שהיא דרכו הכללית של האדם בחייו. ומשמעות הפסוק היא: 'בראיה שטחית, כל אדם רואה את הדרך הכללית שהוא בחר ללכת בה בחייו כישרה; אבל ה' תוכן (=שוקל ומודד) את הלבבות, והוא שופט את דרכו של האדם, לא לפי צורתה החיצונית אלא לפי תכונת האופי שעומדת מאחריה'.
רוח מציינת מחשבה חולפת וזמנית, ולכן, הפסוק שמדבר על תוכן רוחות מדבר על דרכי בלשון רבים, שהן הדרכים הפרטיות שאדם בוחר ללכת בהן מדי פעם. ומשמעות הפסוק היא: 'כל אדם רואה את המעשים שהוא עושה בחייו כזכים וטהורים; אבל ה' תוכן (=שוקל ומודד) את הרוחות, והוא שופט את מעשיו של האדם, לא לפי צורתם החיצונית, אלא לפי המחשבות והכוונות שעומדות מאחריהם'.

2. בפרק יב יש פסוק נוסף עם הביטוי ישר בעיניו, (משלי יב טו): "דֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו, וְשֹׁמֵעַ לְעֵצָה חָכָם": דרכו של האויל היא תמיד ישרה בעיניו, אבל דרכו של החכם אינה ישרה בעיניו, ולכן החכם מוכן לקבל עצות מאחרים*. איך זה מסתדר עם הפסוק שלנו, שאומר "כָּל דֶּרֶךְ אִישׁ יָשָׁר בְּעֵינָיו", כולל איש חכם?

נראה שההבדל בין הפסוקים הוא, שבפסוק שלנו נזכר שם ה'. מכאן שהפסוק שלנו מתייחס לענייני עבודת ה', והפסוק בפרק יב מתייחס לעניינים חומריים:

בעניינים חמריים, אנשים חכמים מבינים שהם עלולים לטעות, ולכן מוכנים לקבל עצות מאחרים;
אבל בעניינים רוחניים, בענייני עבודת ה', גם החכמים עלולים לחשוב שהדרך שהתרגלו ללכת בה היא טובה וישרה, ולא לבדוק אותה מחדש.

3. פסוק נוסף המתאר ניגוד בין האדם לבין ה' ובין העיניים לבין הלב נמצא בדברי ה' לשמואל הנביא, (שמואל א טז ז): "כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וה' יִרְאֶה לַלֵּבָב".

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/21-02