מצוה:לעזוב את לקט הקציר לעני ולגר
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
ט וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט.
י וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.
(ויקרא יט, ט-י)
היא שצונו להניח הלקט, והוא אמרו "ולקט קצירך לא תלקט" (ויקרא יט, ט). והוא גם כן לאו הניתק לעשה כאשר התבאר על פאה במסכת מכות.
וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת פאה. ודין תורה שלא תהא נוהגת אלא בארץ.
לעזוב הלקט לעניים, והוא מה שנופל מתוך המגל בשעת קצירה או מתוך היד בשעת תלישה, שנאמר בלקט: "לעני ולגר תעזב אותם" (ויקרא יט, י).
משרשי המצוה כתבתי במצות הפאה (מצוה רטז) מה שידעתי.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (משנה, פאה ו, ה): שיבולת אחת או שתיים לקט, שלוש אינם לקט. כלומר שאם נפלו שלוש שיבולים או יותר ביחד מיד הקוצר, שלושתן לבעל השדה, שאין דין לקט אלה במועט. ודווקא שנפל הלקט מן הקוצר בלא אונס (שם ד, י), אבל הכהו קוץ בידו ונפל, אין זה לקט. וספק לקט לקט שנאמר "עני ורש הצדיקו" (תהלים פב, ג), צדק משלך ותן לו. ודין (שם) תבואה הנמצאת בחורי הנמלים, ודין (שם ה ב) שבולת של לקט שנתערבה בגדיש, ויתר פרטיה מבוארים במסכת פאה.
ולענין באיזה מקום נוהגת ומי חייב בה ועונש העובר עליה, הכל כמו בפאה.