ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רטז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט) · רטז· >>


מצוה רטז - להניח פאה בשדה מן התבואה לעני ולגר

להניח פאה מן התבואה, שנאמר "לעני ולגר תעזוב אותם(ויקרא יט, י) אחר שזכר "לא תכלה פאת שדך". ופירוש גר זה גר צדק (ספרא ג ד) וכן כל גר האמור במתנות עניים, שהרי כתוב במעשר עני "לגר ליתום ולאלמנה(דברים כו, יב). וזה ודאי גר צדק הוא מן הסתם, שעדיו בצדו, והוא הדין לכל מתנות עניים. ואף על פי כן אמרו זכרונם לברכה (גיטין נט:) שאין מונעין אותן מעניי עובדי גוים מפני דרכי שלום. וענין הפאה הוא שיניח האדם בעת שיקצור תבואתו מעט מן התבואה בקצה השדה. ואין לשיור זה שיעור מן התורה, אבל חכמים נתנו שיעור בדבר (משנה, פאה א, ב) והוא חלק אחד משישים.

משרשי המצוה כי השם ברוך הוא רצה להיות עמו אשר בחר מעוטרים בכל מידה טובה ויקרה, ושיהיה להם נפש בר[ו]כה ורוח נדיבה. וכבר כתבתי (מצוה טז) כי מתוך הפעולות, תתפעל הנפש ותהיה טובה, ותחול ברכת השם בה. ואין ספק כי בהותיר האדם חלק אחד מפירותיו בשדהו, ויפקירם שיהנו בו הצריכים, תראה בנפשו שובע רצון ורוח נכון ומבורך, וכי השם יתברך השביעו בטובו וגם נפשו בטוב תלין. והמאסף הכל אל הבית ולא ישאיר אחריו ברכה שיהנו בם האביונים, אשר ראו השדה בקמותיה ויתאוו תאוה אליה למלא נפשם בה כי רעבו, יורה בנפשו בלי ספק רוע לב ונפש רעה וגם רעה תבואהו. וכמו שאמרו זכרונם לברכה (סוטה ח:) במידה שאדם מודד בה מודדין לו. וזה העניין יספיק לנו על צד הפשט גם בלקט ושכחה ופרט הכרם ועוללות.

מדיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין קלז.) שאחד הקוצר או התולש חייב בפאה, ואף על פי שהכתוב אומר "ובקצרכם" קוצר לאו דוקא, ואם עבר וקצר הכל (בבא קמא צד.) נותן מעט מן הקצור לעניים. ומה שאמרו זכרונם לברכה (חולין קלא.) שאין במתנות עניים אלו טובת הנאה לבעלים אלא הם נוטלין אותן בעל כרחם. ודין מאימתי כל אדם מותרין בהם. ומה שאמרו זכרונם לברכה (דף קלד:) שאם אין עניים שיטלו הפאה שמותר לבעל השדה ליטלה, שנאמר "לעני ולגר" ודרשו זכרונם לברכה ולא לעורבים ולעטלפים. וכלל זה נתנו ז"ל בחיוב הפאה, בין בפאה של תבואה או של אילן: כל אוכל, שגידולו מן הארץ, ונשמר, ונלקט כולו כאחד, ומכניסין אותו לקיום, כגון התבואה והקטנית והחרובין והאגוזים ושקדים וענבים וזיתים ותמרים וכל כיוצא באלו, שיש בהן חמש דרכים אלו שאמרנו – חייב בפאה. אבל אסטיס ופואה וכיוצא בהן פטורין מפני שאינן אוכל. וכן כמהין ופטריות פטורין לפי שאינו נשמר. וכן תאנים אינן חייבין לפי שאין לקיטתן כאחד. וכן הירק פטור לפי שאין מכניסין אותו לקיום (שבת סח.).

וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (פ"ד ה"ד) שאין חיוב הפאה אלא לאחר שהביאו הפירות שליש. ושאין מניחין הפאה אלא בסוף השדה כדי שידעו העניים מקומה (שבת כג.). ודין האחין שחלקו השדה מה דינם (פאה פ"ג מ"ה) בפאה, וכן השותפין שחלקו, ודין המוכר מקומות משדהו לאנשים. ודין (פ"ד מ"א) עני אחד אומר לחלק הפאה ביניהם וחבריו אומרים לבוז, ששומעין לאחד ואפילו כנגד כמה לפי שהוא אומר כהלכה. ודין (פ"ד מ"ה) באיזה עונות ביום מחלקין הפאה. ודין (פ"ד מ"ג) עני שנטל מקצת פאה וזרק על השאר או שפרש טליתו עליה. ודין עניים העומדים על הפאה שאם בא עני ונטלה זכה בה לפי שאין עני זוכה בלקט שכחה ופאה ולא כל אדם בסלע של מציאה עד שיגיע לידו (בבא מציעא קיח.). וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (פ"א מ"ב) שאדם חייב להוסיף בפאה לפי גודל השדה ולפי רוב העניים ולפי ברכת הזרע. ויתר רובי פרטיה במסכתא הבנויה על זה והיא מסכת פאה.

ונוהגת מן התורה בזכרים ונקבות, בין בישראל, בין בכהן ולוי. ובארץ ישראל דווקא ובזמן שישראל שם, כתרומה וכמעשרות, כדעת הרמב"ם זכרונו לברכה ( פ"א מהל' תרומות ה"כו) שאמר כי תרומה ומעשרות אינן נוהגין אלא בארץ ובזמן שישראל שם דוקא. וכמו שנכתוב בעזרת השם בסדר שופטים במצות הפרשת תרומה גדולה (מצוה תקז). ומדרבנן נוהגת אפילו בחוצה לארץ, וכתב הוא זכרונו לברכה ( פ"א מהל' מתנות עניים ה"יד) שיראה לו דהוא הדין לשאר מתנות עניים, שהן כולן נוהגות בחוצה לארץ מדברי סופרים. והעובר עליה ולא הניח פאה בארץ בזמן שהיא בישובה, בטל עשה זה וחייב לתת מן הפירות שיעור הפאה לעניים. ואם אבדו או נשרפו כל הפירות קודם שייתן מהם כלום לעניים, לוקה משום לאו ד"לא תכלה פאת שדך" (מצוה ריז) וגו' מכיון שאין בידו עוד לתקן הלאו. אבל כל זמן שיש בידו מן הפירות, נותן מהן ופטור בכך לפי שהלאו הזה הוא לאו הניתק לעשה, וכן לאו דלקט (מצוה ריט) כמו שהתבאר בפאה ובמכות.

קישורים[עריכה]

קיצור דרך: tryg/mcwa/216