קטגוריה:דברים כד א

עריכה

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

כי יקח איש אשה ובעלה וגומר עד כי יקח איש אשה חדשה וגומר, לפי שהיה המנהג בהולכים למלחמה לכתוב גט לנשותיהם כמו שארז"ל בשבת (ד' נ"ו) פרק במה בהמה בענין בת שבע ואוריה, לכן נסמכה המצוה הזאת לעניני המלחמות להודיע שכאשר יניח האדם גט לאשתו כאשר יקרה להולכים למלחמה והלכה והיתה לאיש אחר, שכאשר ישלחנה הבעל השני לא יוכל הבעל הראשון לקחתה כי אולי אחרי שובו מן המלחמה יוכל להיות בחיים ושירצה ללקחה. וגם נסמכה המצוה הזאת בעבור שהזהיר על התועבות, הזהיר במגרש את אשתו שלא ישוב עוד לקחתה, להיות זה מכלל התועבות וזמה בארץ, ור"א כתב שנאמרה כאן מצות האשה שגם היא כשדה תחשב, והנה מצות הקדושין אינה מחודשת במקום הזה כמו שחשב הרמב"ן כי הנה כבר נאמרה בפרשת משפטים אמר אשר לא יעדה ואם לבנו יעדנה, וארז"ל בפרק קמא דקידושין (ד' י"ט) שהמכירה תהיה בכסף או בשטר ושמצות עשה היא ליעדה לו או לבנו וכן אמרו שמה כיצד יקדשנה, ואמר שיאמר לה בפני עדים הרי את מקודשת לי בכסף שנתתי לאביך, והוכיחו זה מהפסוקים, ואמר ואם אחרת יקח לו שארה כסותה ועונתה לא יגרע ואמר ואם לבנו ייעדנה כמשפט הבנות יעשה לה והוא קדושין וכתובה, ואמר עוד במפתה מהור ימהרנה לו לאשה, וכתב הרמב"ן שיספיק ושיפסוק לה מהר כמשפט איש לאשתו שכותב לה כתובה וכן כתב רש"י והוא האמת ועם היות שהרמב"ן לא חשבו כן, הנה א"כ באה שמה מצות הקדושין והנשואין בקוצר וגם היותה בכסף ובשטר התבאר שמה, והנה לא עשו חז"ל עקר לזאת המצוה ללמדה משמה ולמודה מכאן כי יקח איש אשה ובעלה שיקדש בכסף ובביאה ולמדו שיקדש בשטר ממה שהקיש ויצאה והיתה מה יציאה בשטר כמו שהתבאר בפרק קמא ממסכת קדושין (דף ה') לפי שהמצוה מצאו אותה כלה בכאן מקושרת ונדרשת לעצמה, ובאו כאן כל התנאים לדעתם ז"ל מה שלא באו כן בפרשת משפטים כי אם קצתם באמה העבריה וקצתם במפותה, ולכן בחרו ללמוד מכאן שהתבארו הדברים שהאשה נקנית בהם ושהאיש קונהו בהם את האשה בשלמותם, לא שישללו ביאת המצוה שמה בדרך קצרה, ואמנם המצוה השנית שזכר כאן לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה לו לאשה וגו' כבר נרמז בפרשת הסוטה (פ' נשא) שנאמר ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע מורה שאם נטמאה תהיה אסורה עוד לבעלה ואולי לכן כתב רש"י אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה הנסתרת, וביאר כאן שלא בלבד תהיה האשה אסורה בהיותה מזנה תחת בעלה, כי אם גם שתהיה מגורשת ממנו והלכה והיתה לאיש אחר בקדושין לבד תהיה אסורה לראשון, גם כי יהיה זה מכלל ביאור המצוה הראשונה שאם אחרי הגרושין הלכה והיתה לאיש אחר לא לבד בבעולה כסוטה כי גם כשנתקדשה לאחר תמנע מפני זה לחזור לראשון, וכבר יורו הכתובים על אמתת זה רוצה לומר שהמצוה הזאת בקדושין איננה מחודשת כאן ממה שאמר כי יקח איש אשה ובעלה, ואם היתה מצוה מחודשת לישא אשה, היה מבאר בדרך צווי ולקחת לך אשה או קח לך אשה, אבל סמך על הצווי ממה שכבר אמר ממצות הלקוחין, ועתה יפרש כי כאשר יקח איש אשה ובעלה ויקרה עם זה שלא מצאה חן בעיניו להיותה הפך תולדתו כמו שכתב ר"א, או לפי שמצא בה ערות דבר ולא ירצה לגלותו כי אין לו עליו עדים או מפני כבודו, ובעבור זה יכתוב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו, ויקרה עם זה שתצא מביתו והלכה והיתה לאיש אחר בקדושין ושנאה האיש האחרון או ימות הנה כאשר יקרה כל זה. אני מזהיר שלא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה להיות לו לאשה, הרי לך שטבע הפסוקי' מורה שהביאור אשר חדש בכאן הוא לא יוכל בעלה הראשון וגומ', ושהוא גזרת המאמר כלו. ושאר הענינים באו להכרח הענין לא להיותם אזהרות מחודשות בכאן, ולכן באו בו"או העטף וכתב לה, ושלחה, ושנא', וגזרת המאמר לא באה בוי"ו שהוא לא יוכל בעל' הראשון, וכבר באה בקבלה האמתית שעם היות שאמר' תורה כי יקח איש אשה ובעלה שאף על פי שלא נבעלה כיון שנתקדשה לא תצא כי אם בגט, שהרי אמר אחרי זה והלכה והיתה לאיש אחר ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתו' ולא אמר שנבעלה אליו, והוא המורה שעל הקדושין בלבד יצטרך הגט, ושמה שאמר כי יקח איש אשה ובעלה הרצון בו או בעלה. וירצה בקיחה כשיקנה האדם את אשתו בכסף כדבריהם ז"ל (ד' ב') פרק קמא דקדושין, וירצה באמרו ובעלה שיקנה אותה בביאה, ואמר שאיך שיהיה קנינו באחד מהדרכים הנזכרים יוכל לגרשה, ומאשר אמר והיה אם לא תמצא חן בעיניו וגו' וכתב לה וגומ' למדנו שהאשה מתקדשת ברצונה, ומתגרשת בעל כרחה שביד האדם לגרשה כרצונו, וכן אמר ושנאה האיש האחרון כי התורה יחסה הפעל הזה לאיש לא לאשה. אבל אמר כי מצא בה ערות דבר, לפי שכפי הנהוג לא יגרש את האדם את אשתו, כי אם לסבה חזקה מפני ערות דבר שמצא בה. וממה שאמר וכתב למדנו שצריך שהוא או שלוחו יכתוב הגט וממה שאמר לה למדנו שלא יהיה הגט מחוסר מעשה אחר הכתיבה אלא הנתינה. ושיתננו הוא או שלוחו. ושתהיה הנתינה בידה או ביד שלוחה, ומאמרו ספר כריתות למדנו שיהיו בו דברים הכורתים בינו לבינה, וממה שאמר ושלחה מביתו למדנו שצריך שלא יתיחד עמה עוד, וכדרך הזה יתבארו מהכתובים כל דיני הגט כמו שזכרו רז"ל במסכת גיטין:

אמנם סבת הגרושין היא כפי מה שאומר, אין ספק שפעולות האדם בעולם הזה מורות אל אחד מה' תכליות. אם לתועלת הממון ואם לאהבת הכבוד ואם להנאת הגוף ואם לשלמות הנפש ואם לטובת בנים. והנה בחברת האדם עם אשתו יושגו ה' התכליות האלה. כי יהיה להם שכר טוב בממונם וירויחו בחברת', לפי שאין האדם כשאר הבעלי חיים המשיגי' כל מלבושיהם בטבע גם מזונותם. ואמנם האדם יקנה אותם במלאכה ויצטרך אל הכנות רבות להגיע אליו, אשר האשה תעזור מאד בקנין הממונות והדברים ההם, ואם תועלת הכבוד מבואר בחברת האדם עם אשתו, לפי שהאדם בלא אשה גלה ממנו הכבוד ותפארת אדם לשבת בית. גם כי היא תמנעהו להפחי' עצמו בהפרדו עם הזונות למלא נפשו כי ירעב, גם ימשך מחברת' תועלת לגוף, במה שתעזור האשה לאיש בכל עמלו ויגיע כפיו ובמה שתכין צרכו והנאת גופו, ואם תועלת הנפש גם כן מבואר כי חבר' האדם עם אשתו תמנעהו מחטוא וללכת אחרי תאוותיו גם כי יקיים עמה מצות פריה ורביה מלבד שאר המצות הנלוות לאיש בהיותו בעל אשה. ואמנם שתועיל האשה בבנים גם כן היא מבואר כי האשה סבת מציאותם. והיא תגדל' ותחנכם וכמו שארז"ל (ד' ס"ג) בפר' הבא על יבמתו די לנו שמגדלו' את בנינו ומצילות אותנו מן החטא, ולכן צותה התורה האלדית על חברת האדם ואשתו. וראה יתברך שלא טוב היות האדם לבדו והזהיר האשה שלא תהיה מזנה תחת בעלה, ולאדם אמר (פ' משפטים) שארה כסותה ועונת' לא יגרע. האמנם כל התועלות האלה לא ימצאו ולא ימשכו בחברת האדם עם אשתו כי אם בהיותם מסכימים בטבע ובמזג. כפי מה שאפשר אשר זה יביא ביניהם האהבה וההסכמה וכמו שאמר (פ' בראשית) אעשה לו עזר כנגדו, רוצה לומר עזר דומה לעצמו ומסכים עמו מכל צד, עד שמפני זה בבריאת אדם הביא השם יתברך לפניו כל חית השדה ואת כל עוף השמים לראות מה יקרא לו, רוצה לומר אם ימצא להם מזג נאות ומסכי' למזגו ולהתחלפות טבעיה' מטבעו, אמר ולאדם לא מצא עזר כנגדו כלומר עזר מצא שהיה ביניהם כמה נקבות אבל לא שיהא נאות מסכים לטבעו וזהו כנגדו בדומה לו ולמסכים לטבעו, ולכן כדי להמציא ההסכמה והאהבה ביניהם לקח אחת מצלעותיו ויעש ממנה אשה ויביאה אל האדם כדי שתהיה ממזגו וטבעו, וכל זה להיות ההדמות והסכמת המזגי' והמדות בין האדם ואשתו הכרחי ביצירתם כ"א יהיו מתחלפים הנה לא יסכימו בפעול' ולא יסודר ענין ביתם ולא ימשך ממנו שום אחת מהתועלות הנז', וטוב שיהיה האדם יחידי ולא בחברת הנחש הצפעוני האשה הרעה, וכמאמ' שע"ה (קהלת ז׳:כ״ו) ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וגו', ואמר (משלי כ״ה:כ״ד) טוב שבת על פנת גג מאשת מדיני' ובית חבר. וכמו שאחז"ל בפ' הבא על יבמתו זכה עזר לא זכה כנגדו, אשר כוונו בזה לומר שאין אמצעי באשה עם האיש, ר"ל שתהיה לא לעזר ולא כנגדו אבל בהכרח תהיה אם לעזר ואם כנגדו לפי שהדבר תלוי בין הסכמת הטבעים והתחלפות' ואיך יהיה מצוע בין השוה והבלתי שוה, ומפני זה צוה ית' שכאשר האדם לא יסכים מזגו וטבעו לטבע אשתו כי זה הוא והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר, שחלוף מזגיהם תסבב הסבה שאז יגרשנה, שמוטב לגרשנ' משתרב' השנאה והריב והקטטה ביניה', וכבר זכר הפלוסוף בהנהגת המדינה, שמפני זה הסכימו האנשים באירוסין קוד' שתנשא אשה לאיש כדי שבזמן האירוסין יבחנו שניהם, ואם ימצאו שניהם האהבה והשלום הנמשכים מהאותות המזגי' והסכמתם יבא לידי נשואין ואם לא יהיה כן לא ישאנה, כי מוטב לגרשה בהיותה בתולה מבהיותה בעולה ונשואה, והוא טעם נכבד מאד בגרושין מלבד הטעם האחר שזכר הרב המורה בחלק ג' פ' מ"ט, האמנם אם כבר באו להנשא ולא יבאו בהסכמה והאותות בשום צד. בחרה התור' שיגרשנה כי בחירת הרע במיעוטו ואולי ישא אחרת דומה לטבע ומזגו, והיא תנשא לאחר הדומה לה ולא יחיו כל ימיהם חיי צער ואולי יבאו לשפיכות דמים וגלוי עריות ולרעות אחרות ולזה אמרה תורה כי יקח איש אשה ובעלה, ר"ל אעפ"י שתהיה בעולה לו שיראה שהוא דבר בלתי ראוי לגרשה תחת אשר ענה. עכ"ז אם לא תמצא חן בעיניו או ששנאה כמו שאמרו באיש האחרון שהוא אות אמתי מורה על התחלפות המזגים כמו שהאהבה ומציאות חן מורה על האותותם והדמותם שאז יהיה ביד האדם לגרשה, האמנם לא רצתה להתגרש בדברים או בכסף או ביציאה מביתו כדי שלא יהיו הגרושין דבר נקל לעשותו ותהיה האשה גרושה מאישה פעמים אין מספר כל עוד שיעלה על רוחו, וגם היא תצא ותאמ' גרושה אני או כבר גרשני בעלי כדי לנאוף את איש אחר, הנה להסיר כל התואנות האלה צוה הוא ית' שלא יגרש האדם את אשתו כ"א בספר ושיהיה בתנאים רבים ועדים מעידים עליו, אשר זה כלו ממה שלא יקל כל כך על הבעל לעשותו, ואם ירצה לגרש את אשתו באף ובחימה יכבד בעיניו הפעל לזה ויתישב דעתו ולא יהיה לה ג"כ מקום לומר מגורשת אני בשקר וכזב וכמו שהעיר על זה הרב המור'. והנה חייבה תורה לגרש את האשה אע"פ שלא נבעלה, לפי שהקדושין הם מיחדים האדם ואשתו ואוסרין אותה ולכן יצטרך האדם להתיר הקש ההוא לפי שהיא מאחר שנתקדשה הרי היא באפשרות קרוב נבעלת לבעלה, והתור' לא חששה לנסתרות כי מי יודע כיון שנתקדשה אליו אם נבעלה אם לא לכן הקדושין הוא המופת המוכיח היותה אשת איש ושתצטרך לגט לא בלבד הבעילה העשויה במסתרי', הנה התבאר מזה שנהירו וסכלתנו וחכמתא יתירא גלתה התורה לנו בזה בענין הגרושין, והותרו בזה הספקות הי"ב והי"ג:

ואמנם למה תצטרך האשה להפרד מן המומר שהמיר את דתו בגט, הוא לפי שבחבור האשה אל האדם יש ג' ענינים, האחד הוא להם כבעלי חיי' הבלתי מדברים, והוא בענין המשגל להולדה, והב' הוא ענין המיוחד למין האד' בכלל והוא ייחוד האשה הידועה והמיוחדת לאיש אחד לבד ואיסורה על כל השאר כדי שלא לערב את הזרע, כי בזה הענין מן היחוד הושוו כל אומות העולם, והענין הג' הוא מיחוד מן המיחד, שהוא היחוד הנעש' בין האדם לאשתו באופן מיוחד כדת משה וישראל, כי תור' משה נתנה בזה אחד מג' דרכים כסף שטר וביאה, ודתי האומות שונות בכל אחת מהאומו' כפי חקה, והנה זה האיש אשר המיר הדת לא הסיר בזה חק הייחוד אשר לאשה אצלו שהיא זקוק' לו מצד שהם אדם, לא מצד שהם יהודי' ולזה אע"פ שהומ' עדיין הוא באישיותו. ולזה חוייב לבקש ממנו פטור, אמנם יצטרך שיהיה בגט כשר כדת היהודי', לפי שהיה יהודית ולא תתגרש כי אם בגט כשר כפי דינה והותר עם זה הספק הי"ד:

ואמנם למה אסרה התור' שלא ישוב הבעל הראשון לקחת את אשתו אחרי שנתקדש' לאחר. כיון שלא נאסר' עליו אלמנה וגרושת אדם אחר. ולמה לא תהיה זאת כאחת מהם. הנה הסבה בזה זכר' תורה במה שאמר' אחרי אשר הוטמא' כי תועבה היא לפני ה' ולא תחטיא את הארץ. שהאש' כבר הוטמא' בערך הבעל הראשון כאשר שכב איש אותה, ואיך תשוב אליו והיה הפעל הזה כמעש' ארץ מצרים שהיו מחליפים נשותיהם זה לזה, ואחרי כן מחזירין אותם לביתם וזה סבה לניאוף וזנות רב מה שאין כן באלמנה וגרוש' שלא נתאלמנה ולא נתגרש' לשם זנות כי אם בגזרת עירין אם מת בעלה, ומרצון הבעל נתגרש' ולזה אין לירוא ממעשה הניאוף. כמאמר הנבי' ירמיה (סימן ג') הן ישלח את איש אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד הלא חנף תחנף הארץ. וכבר ידעת שהיו בקדמונים ענינים חלוקים בעניני הנשים, כי מהם חשבו שהטוב והנאות הוא שתהיינה הנשים כלם משותפות לכל האנשים ולא תהיה אשה מיועדת לאיש מיוחד. כי בזה יוסרו המריבות והקטטות מבין האנשים. והתור' האלהית הרחיק' מאד הדעת הנפסד והמגונה הזה. לפי שבו מערוב הזרע והפסד היחס. ושיהי' הנולד נכרי לכל בני אדם ולא קרוב לעצמו ולא יכירנו אביו וגם הוא יאמר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא ידע. וכמו שזכר הרב המור' בפרק מ"ט חלק ג'. אבל צוה בשמירת היחס ביחוד האש' לאיש ולישא אותה בפרסום. ושלא יביא' לביתו ויקדש' בצינעה ויאמ' שהיא אשתו, ושהיא בעוד' עמו לא תבעל לאיש אחר. ומפני זה גם כן הרחיקה התור' מאד חזרת האש' לבעלה הראשון אחרי אשר הוטמא' אליו אם בפעל כמו שנבעלה לשני. ואם בכח קרוב להיות' מקודשת אליו כי מי יודע אם נבעלה אם לא והנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו שנתקדש' אליו ולכן הרי היא כאשתו לכל דבר והרלב"ג כתב בזה טעם אחר והוא שלא יהיה זה סבה לעשק וגזל. שזה יגרש את אשתו כדי שתנשא לאח' ותעש' לו פעולות רעות כדי שתהיה בעיניו רעה ויבא לגרש' ובזה תקח כל אשר לו ותחזור לבעל' הראשון וזה גזל וחמס מלבד הדופי הגדול שיזכה האדם את אשתי לתכלית קנין הממון:

ואפשר שנאמר עוד בסבת הנשואין והגרושין ואזהרת לא יוכל בעלה הראשון טעם אחר. והוא כי תורתנו הקדוש' מדרכת אותנו בדרכי הטבע החכם בהסכמת בוראו. וידוע שכל ברואי מטה מורכבים מחמר וצורה, ושהחמר יקרא נקבה והצורה תקרא זכר במשלי הנביאים וחידותם, וכמו שהצורה לא תחול בחמר כי אם בתנאים, ראשון הרושם השמימיי ותנוע' הגלגל שיהיה סבה בהוייתו. והשני הכנת החומר ומזגו לקבל הצור', ככה האד' לא תצלח חברתו עם אשתו כי אם בהיות מאת ה' מן השמים, ובהיות האשה מוכנת במזגה להסכי' עמו, וכמו שבהתחלף המזג תפרד ממנו צורתו אשר לא תעמוד כי אם כפי הכנת ושווי מזג החמר המקבל אותה, ככה כאשר יראה האדם באשתו ערות דבר ויציאת מזגה מהשווי והשלימות שצריך אליו יגרשנה וישלחנה מביתו דומה לפרד הצורה מעל החמר, וכמו שההוי' וההפסד ייוחסו ראשונה אל הצור' שהפעל יבא ממנה, כי החמר איננו כי אם מקבל צורה כך באשת איש תלה הגירושי' כי אם ברצון הבעל כמו שאמר והיה אם לא תמצא חן בעיניו, אבל כמו שההפסד יבא מפאת החמר. ככה אמר כי מצא בה ערות דבר כי זו היתה סבת הגרושין, וכמו שהחמר בהפשיטו צורה מה יקבל אחרת ולא יעמוד ערוה מבלי צורה, ככה אמר באשה בהתגרש' והלכה והיתה לאיש אחר, וכמו שכפי שרשי הטבע ומנהגו לא יתכן שתחזור הצור' הראשונה אל החמר ההוא אחרי אשר הופשט' ממנו הצור' השנית או השלישית, ככה לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחת'. ואמנם מה שקבלו חז"ל בפרק קמא דיבמות (ד' יא) שכל זמן שלא נתקדש' אף על פי שנטמא' ונבעלה מותרת לחזור לראשון, כי יש בו גם כן טעם נכון מדרכי הטבע, והוא שהחמר לא יפשיט צורתו הראשונ' וילבש הצורה השנית בפתע אלא מעט מעט מפשיט ממנו הצורה הראשונה ותמיד תמצא בו עד החלק האחרון, וכבר יזדמן שיהיה בחמר רוע מזג מה ויחלש כח הצור' הראשונ' ויתחיל להראות בו מכח הצור' השנית, ועם כל זה לא תתפשט שתסתלק מצור' הראשונה בכללות' בהחלט כי פעמים תשוב ותתחזק ותדחה החלק המתקבל מהצור' המתקבלת מהשנית, ודומה לזה באשה המתגרשה מאישה וזנתה דומה לתחלת הכנס' הצורה השנית בחומר וכל הפשטה הצור' הראשונה מכל וכל הוא כשיקבל הצורה השנית בשלימות', והיא הדומה להיות האשה מתקדשת לבעלה השני, כי אז לא תשוב עוד שמה לצורה ראשונה, וכן לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחת' להיות לו לאש', וכמו שחדוש הצור' הראשונ' בחמר יעש' שמה שמחה ויתעסק בגבולו בכח כפי הראוי ככה צוה כשיקח איש אשה חדש' שיהיה נקי לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח, הנה התבאר שכל מה שצותה התור' בענין הנשואין והגרושין ושלילת חזרת האשה לבעלה הראשון אחרי אשר הוטמא', הוא דבר מסכים ודומה אל מעשה הטבע החכם בהויה והפסד, כי זה וזה רוצה לומר החכמה והטבע מעשה אלהים המה, וכלם נתנו מרוע' אחד, והותר בזה הספק החמש' עשר:

וראוי לדעת כי קצת מחכמי האומות קיימו וקבלו ביניהם שהתור' האלדית לא צותה בגירושין, באמרם כי הוא דבר כנגד הטבע להפריד הדבר מעצמותו ובשר מבשרו, האמנם לא אסר' התור' אותו לפי שהיו ישראל עם קשה עורף, וחששה תורה אולי כשלא תמצא האשה חן בעיני בעלה יהרגנה להפטר ממנה, ומפני זה בחרה תורה הרע במיעוטו ולא אסרה התור' הגירושין, כדי למלט את האשה מיד אכזריות בעלה. אבל לא צוה בם ועל כיוצא בזה אמרו דברה תורה כנגד יצר הרע, והוכיחו זה מאשר לא נמצא באחד מהאבות הקדושים שיגרש את אשתו להיותו דבר רע ונמאס בפני האלהים, ואם אברה' גרש את הגר זה היה במצות האלהי' שבאתהו עליו:

ואני דברתי על זה עם חכמי' מהם, והשיבותי על טענותיה' שהגירושין אינו כנגד הטבע, אבל הם מן הסדר והמנהג הטבעי, לפי שכבר התבאר בפלוסופיא הטבעית שכל הוה נפסד, ושההפסד הוא מפעל הטבע כמו ההויה, כי כמו שחבור היסודות והרכבתם להיות המתהוה הוא מפעל הטבע, כן פרודם זה מזה בהפסד הדברים הוא גם כן מהמנהג הטבעי, והנה חבור האדם ואשתו היא הויה מה, והגירושין הוא ההפסד והפירוד אשר יקרה במתרכבים ההם וזה מפעל הטבע וכבר ביארתי שהאדם בגירושין ובנשואין מתדרג כפי הטבע החכם, וכאשר תהיה האשה עצם מעצמי האדם ובשר מבשרו רוצה לומר מסכמת מזגה למזגו וטבעה לטבעו כמו שהיה בענין חוה ואדם הראשון אין ספק שלא תקרה ההפרד' והגירושין, אבל בהיות' מתחלפת ממנו בטבעה ומזגה הרי איננה עצם מעצמיו ובשר מבשרו, ואיך ידבק האדם אשר בזה עם אשתו והיו לבשר אחד, בהיותם המזגים וטבעי' שונים מאד הנה אם כן כמו שהיו הנשואין מצוה כן היו הגרושין מצוה הכל כפי הכנת המקבלי' והסכמתם בטבעם או התחלפות' והפכיות' ואם חששה התורה שמא יהרוג האדם את אשתו לא מפני זה היה ראוי שתתן התורה מקום לאדם לעשות דבר שאינו כהוגן בגרושין שהוא כאלו יאמר אדם מפני שיצר לב האדם רע מנעוריו לעשוק ולגזול ובעבור הגזל שופך דמים ראוי שנתן מקו' ורשו' לגזל ולעושק רוצ' לומר שיניח לגזול מי שירצה כי מוטב הוא שיגזול הממון משישפוך דם, אין זה ראוי והגון כפי התורה האלדית. ועוד כי אם היו הגרושין דבר בלתי הגון לפניו יתברך, איך הנביאים לא היו מיסרים בני האדם מלעשות' לנשותיהם כמו שהיו מוכיחים אותם על בעילת בת אל נכר ושאר העבירות, והנה זה היה מוטל על הנביאים רוצה לומר להוכיח את העם שנאמר (ישעי' נ"ח) והגד לעמי פשעם, ועוד שאם היו הגרושים דבר רע בעיני ה' איך אמר מלאכי (סימן ב') בענינם כי שנא שלח אמר ה' צבאות שהוא מורה שהקב"ה המצוה על הגרושין במקום שיש שנאה בין איש לאשתו, ועוד כי אם היו הגרושין כדבריהם דבר נמאס לפניו יתברך שלא צוה עליהם, אבל לא אסרם אלא מפני יצר לב האדם והיו כענין הרבית שנא' לא תשיך לאחיך ולשכך יצרו לא אסר נתינתו לנכרי. יקשה אם כן איך למד יתברך אופן הגרושין וכתב ונתן וגומר, והנה לא צוה השם יתברך איך יתן הרבית לנכרי ולכמה בחדש יתן הנשך, כמו שנמד בגרושין ענין הגט ונתינתו, ועוד שאם השם יתברך לא צוה בגרושין אם כן תשאר האשה תמיד מתקדשת לבעלה ואשת איש היא, והגרושין אינם דבר כי לא צוה השם יתברך עליהם ואינם כדת משה וישראל, ויקשה אם כן איך התירה התורה האשה המתגרשת לבעל השני בהיותה נשואה תמיד לראשון, אחרי שהגט אינו על פי התורה, ואם אמרו שהרבית הוא בלתי ראוי מפאת עצמו מפני שמצאו בדברי דוד המלך ע"ה כספו לא נתן בנשך, ובא במאמרם ז"ל במסכת מכות (ד' כ"ד) אפילו לנכרי, האם ימצאו כן בגרושין שנביא מנביאי ה' או מהמדברים ברוח הקדש ישבח מי שלא יגרש את אשתו. זה לא ימצא, ואיך יאמרו אם כן שיהיה דבר נתעב ונאלח בעיני אלהים ואדם, ואם האבות הקדושים לא גרשו נשותיהם היה לפי שמצאו חן בעיניהם, וגם אנחנו היום מי ומי הוא המגרש את אשתו אם לא מצא בה ערות דבר, ואם אמרו שאברהם גרש את הגר ועשה כפי הראוי בעבור שבאהו עליו הצווי האלהי גם אנחנו נאמר שבא אלינו הצווי האלהי לגרש את הנשים כפי הדין, ושלא נעשה אם כן דבר בלתי הגון כמו שלא עשאו אברהם, שזה וזה גם נעשה במצות האלהים, וכבר חשב חכם וגדול מגדוליהם שהגרושין היא מצוה אלהית בתור' אבל שנאסרו עליהם אח"כ להיות נשואי האדם ואשתו כדבוק האלהי עם האומה, וגם זה לקח מאמתחותינו כי כנסת ישראל היא חשוקתו של הקב"ה והוא הבעל והאיש ואנחנו ארוסתו ואשתו כדברי הנביאים ומגלת שיר השירים זהו כונתם וכמו שכתוב איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה, אבל אם יחטאו בני האדם לאלוה אין ספק לשיפרד מהם ויגרשם מן העולם, ולמה אם כן לא יגרש האיש את אשתו כי מצא בה ערות דבר, ואין ראוי שיפורש ערות דבר על הזנות כדבריהם לשיתחייב שלא יפלו הגרושין כ"א בעבור זנות האשה לא זולת זה. כי הנה הכתוב אומר והיה אם לא תמצא חן בעיניו, ואם היה לסבת זנות איך יכנהו הכתוב בבלתי מציאות חן, אף כי בבעל השני נאמר ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתות, וכן אמר הנביא (מלאכי ב' ט"ו) כי שנא שלח, ולא זכר דבר ערוה וזה כלה ממה שיורה שהדבר תלוי בשנאה שהוא האות המורה על חלוף המזגים ובלתי הסכמת מזגי האיש ואשתו לא בזנות בלבד, כי בכל מקום שיש זנות הרי היא אסורה לבעל, ואין ראוי שיאמר שיגרשנה לפי ששנאה כ"א לפי שזנתה תחתיו, והיא כבר אסורה לו אף על פי שיאהבה כנפשו, אבל הדברים האלה כלם מורים בעצמם שהאמת הברור הוא כמו שקבלו חכמינו ז"ל בקדושין פ"ג (דף נ"ה) שמי שצוה בנשואין צוה בגרושין, ושהסבה בהם כשלא יהיה החומר מוכן ומסכים כפי מה שראוי, והוא מה שרציתי לבאר פה: