מצוה:לגרש בגט

לגרש בגט

• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •

כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ. (דברים כד, א)

בחז"ל משנה: מסכת גיטין, פרק א
בראשונים משנה תורה: הלכות גירושין, פרק א ספר המצוות לרמב"ם: עשה רכב  ♦  ספר החינוך: מצוה תקעט  ♦  ספר מצוות גדול: עשה נ
באחרונים שולחן ערוך: טור אבן העזר, סימן קיט-קנה

בספר המצוות לרמב"ם

<< · ספר המצוות · עשה · רכב · >>

הציווי שנצטווינו לגרש בספר דווקא אם נרצה לגרש, והוא אמרו יתעלה "וכתב לה ספר כריתת ונתן בידה" (דברים כד, א).

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו, כלומר דיני גרושין, בשלמות במסכתא המיוחדת לכך, כלומר מסכת גיטין.

בספר החינוך

שנצטוינו כשנרצה לגרש נשותינו, לגרש אותן בכתב. ועל זה הכתב יאמר הכתוב "ספר כריתות", והוא שיקראו אותו רבותינו זכרונם לברכה "גט", וכמו כן המתרגם תרגם "ספר גט", ועל זה נאמר "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו" (דברים כד, א).

משרשי המצוה. לפי שהאישה נבראת לעזור לאדם והיא לו כאחד מכלי חמדתו, וכעניין שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין כב:) אין האישה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי. ואחר שכן, היה מרצונו ברוך הוא שכל זמן שיקוץ נפשו בכלי הזה, שיוציאנו מביתו. ומן הטעם הזה יש מרבותינו שיאמרו בגמרא גיטין (דף צ.) שאפילו הקדיחה תבשילו יכול לגרשה, כלומר מפני דבר קטן, אחר שאינה לו אלא ככלי יקר שבבית. ומהם שיאמרו כי מהיות הכלי הזה בצלמו בדמותו, וחננה האל לצרכו ולכבודו עיניים לראות ואוזניים לשמוע ונפש שכלית, אין ראוי להוציאה ולשלחה מעליו כי אם בטענה גדולה, וכעניין שאמר הכתוב "כי מצא בה ערות דבר". אבל מכל מקום דברי הכל שכשמצא בה דבר גדול, שראוי לגרשה מן הטעם שזכרתי, שהיא לא נבראת אלא בשבילו, ואחר שהיא לו מורת רוח ונפשו קצה בה, אין הכרח עליו להיות איתה על כל פנים [כאשר יעשו קצת מן האומות, שיכרתו ברית עם האישה ברית חזקה עד שאול תחתית, ולא תירא על הפירוד ואם תעשה לעיניו הזימה ותחריב כל אשר בבית ותבעיר באש כל אשר לו מגדיש ועד קמה ועד כרם זית]. ואמנם ציותנו התורה בשלחנו אותה לבלתי שלחה בדבור לבד, פן יהיה זה לנו לאבן נגף ולצור מכשול להיות זימה בתוך עמנו, שתטען המזנה על בעלה כי הוא גרשה ממנו, גם יהיה מעשה הגירושין מצוי הרבה. אכן עתה שנתחייבנו לכתוב הדברים בספר והעד עדים צריכה להראות שטר כל הטוענת גירושין. ועוד תועלת בדבר כי בתוך כך תנוח חמת האיש לפעמים וינחם מלגרש אותה וגדול השלום.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (קידושין מא.) שהגט הזה שזכרנו צריך האיש ליתנו ביד האישה או ביד שלוחה, ששלוחו של אדם כמותו. וכן יכול ליתנו לתוך חצרה ומתגרשת בכך, והוא שתהא עומדת שם בתוך רשותה, לפי שהגט חוב הוא לה, ואין חבין לאדם אלא בפניו. ומה שאמרו (פ"ב מהל' גירושין ה"א) גם כן שזה שנאמר בתורה "וכתב לה ספר כריתות" אין כוונת הכתוב שיכתוב הוא בידו, אלא אחד הכותב בידו או שאמר לאחר לכתוב וליתן לה, ואחד הנותן בידה או שאמר לאחר ליתן לה, לא נאמר "וכתב" אלא להודיע שאין מתגרשת אלא בכתב, ולא נאמר "ונתן" אלא לומר שלא תקח מעצמה. והאומר לשניים כתבו גט וחתמו ותנו לאשתי, הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לה, והרי אלו שלוחיו והן הן עדיו. ואי אפשר לנתינת גט בלא עדים, שנאמר "על פי שנים עדים יקום דבר". ואי אפשר שתהיה זו ערוה היום והבא עליה במיתת בית דין, ולמחר תהי מותרת בלא עדים, ולפיכך אמרו זכרונם לברכה שאם נתן לה גט בינו לבינה ואפילו בעד אחד, שאינו גט כלל. ובמה דברים אמורים? בכתב ידי סופר, אבל אם כתב הבעל הגט בכתב ידו וחתם עליו עד אחד, הרי זה גט פסול. ולפנינו נבאר בעזרת השם מה בין גט פסול לשאינו גט כלל.

ועשרה דברים הם הנקראין עיקרי גרושין מן התורה (פ"א מהל' גירושין ה"א), ואלו הן:
(א) שלא יגרש האיש אלא ברצונו, ומהן שכופין אותו על ידי ישראל עד שיאמר רוצה אני. (ב) ושיגרש בכתב ולא בדבר אחר. (ג) ושיהיה ענין הכתב שגרשה והסירה מקנינו. (ד) ושיהיה ענינו דבר הכורת בינו לבינה. (ה) ושיהא נכתב לשמה. (ו) שלא יהיה הגט מחוסר מעשה אחר כתיבתו אלא נתינתו. (ז) ושיתננו לה. (ח) ושיתננו לה בפני עדים. (ט) ושיתננו לה בתורת גרושין. (י) ושיהיה הבעל או שלוחו הוא שיתננו לה.

וכל אלו מבוארין במשמעות הכתוב. ושאר הדברים שבגט, כגון הזמן וחתימת העדים וכיוצא בהן הכל מדברי סופרים. ועיקרו של גט הוא (גיטין פה.) שיאמר האיש לאשה אני פלוני מגרש אותך פלונית שהיית אשתי קודם מעשה גט זה, והרי את מותרת לכל אדם. ומכל מקום נהגו כל ישראל לכתוב הגט בלשון ארמי, אף על פי שמותר לכותבו בכל לשון לכתחילה.

וזהו נוסח הגט שנהגו בו הכל בארצנו:
"ביום פלוני בשבת, כך וכך ימים לירח פלוני (ואם ראש חודש שני ימים, אומרים בכך וכך ליום החדש הראשון או לשני, מפני שגט מאוחר פסול, מה שאין כן בשאר שטרות), בשנת כך וכך ליצירה למנינא דרגילנא לממני בה במקום פלוני, איך אנא פלוני בן פלוני דממקום פלוני וכל שום אחרן וחניכא דאית לי ולאבהתי ולאתרי ולאתריהון דאבהתי צביתי ברעות נפשי בדלא אניסנא ופטרית ושבקית ותריכית יתיכי ליכי אנת פלונית בת פלוני דממקום פלוני, וכל שום אחרן וחניכא דאית ליכי ולאבהתיכי ולאתריכי ולאתריהון דאבהתיכי, די הוית אנתתי מן קדמת דנא, וכדו פטרית ושבקית ותריכית יתיכי ליכי דיתיהוייין רשאה ושלטאה בנפשיכי למהך לאתנסבא לכל גבר דיתיצביין, ואנש לא ימחה בידיכי מן שמי מן יומא דנן ולעלם, והרי את מותרת לכל אדם, ודן די יהוי ליכי מנאי ספר תרוכין וגט פטורין ואגרת שבוקין, כדת משה וישראל".
והעדים חותמין מלמטה. ונהגו העם לכתבו בשתים עשרה שטין כמנין גט (גיטין ב. תוס' ד"ה המביא) ובשטה האחרונה כותבין כדת משה וישראל לבד.

וכמו כן גט שחרור גם כן כותבין בשתים עשרה שטין. ונוסח גט שחרור כנוסח הנזכר, לבד לשון השחרור שמשנין בו, וזהו:
"בכך בשבת, בכך וכך ימים לירח פלוני, שנת פלונית לבריאת עולם, למנין שאנו מונין כאן במקום פלוני דיתיב על נהר פלוני, או על כף ימא איך אנא פלוני בן פלוני וכל שום אחרן וחניכא דאית לי ולאבהתי ולאתרי ולאתריהון דאבהתי, צביתי ברעות נפשי בדלא אניסנא, ופטרית ושחררית ושבקית יתך לך, אנת פלוני הדר עכשו במקום פלוני, וכל שום וחניכא דאית ליך ולאתריך דהוית עבדי מן קדמת דנא, וכדו פטרית ושבקית ושחררית יתיך ליך, דיתיהוין רשאה ושלטאה בנפשיך, ואנש לא ימחה בידיך מן שמי מן יומא דנן ולעלם, והרי אנת לעצמך, והרי את בן חורין ותשתרי את וזרעיך למעל בקהלא דישראל, ורשו דאנש לית עליך ועל זרעיך. ודן די יהוי לך מנאי ספר שחרורין ואגרת שבוקין וגט פטורין כדת משה וישראל".
וכותבין כדת משה וישראל. בשטה אחרונה, וחותמין העדים.

ומנהג העולם להזהיר המגרש (פ"ו מהל' גירושין ה"כ) שיבטל כל מודעא ומודעא דמודעא, ואומרים לו, שיאמר כתבו גט זה לשם אשתי פלונית, ומעמידין אותו שם על הסופר, ומכל מקום אם הלך לו אחר שצוה לכתוב הגט ולחתום ולתת נותנין אותו ואין חוששין למיתה כי נעמיד אותו בחזקת חי. והזהירונו זכרונם לברכה (פ"ד מהל' גירושין הי"ג) שלא יכתב בגט ודן ביו"ד, שמא יקרא הקורא ודין, ויהיה המשמע, כלומר משפט יהיה ביני ובינך והגט צריך לשון ברור מבלי ספק. וכמו כן אמרו, שלא יכתב אגרת ביו"ד, שמא יקרא הקורא אי גרת, כלומר אם זנית. ולא יכתב למהך ביוד, שמא יקרא הקורא לי מהך, כלומר, לי שחוק, ולא יכתב תהויין ותצביין בשתי יודין, שמא יקרא הקורא תהויין תצביין, כלומר, שהוא מדבר עם שתי נשים, ונמצא שאינו מגרש לזו אלא לשתים אחרות. וכן יאריך בויו דתרוכין ושבוקין שמא תדמה ליוד, ויהיה משמעו תריכין ושביקין כלומר שהיא שבקה אותו. ועל דרך זו צריכין להזהר בכל לשון ובכל כתב שיכתב הגט, שלא יהיה בו משמע שני ענינים. וכמו כן צריך הכותב להזהר בכתיבה, שתהיה כתב מבואר, (פ"ד מהל' גירושין ה"י) עד שידעו לקרותו הקטנים שאינם לא סכלים ולא נבונים, ויכול לכותבו בכל לשון ובכל כתב, ובלבד שיהיה הלשון והכתב ברור על הענין שזכרנו, וכבר נהגו ישראל לכותבו בלשון ארמי ובכתב אשורי.

והנה אכתוב לך בני, מעט בכאן בנוסח שטרות דעלמא, ואף על פי שאין זה מכלל המצוה ומעניני שם גט שדברנו עליו שם כולל הוא לכל שטר ומן השם הוא זה. תחלת כל דבר אמר, שראוי לכל עדים כשרים, לחקור ולהבין עיקרי הדברים שיעידו עליהם מאי זה ענין שיהיה, ושיודיעו לבעלי הדבר, שיעידו להן בלשון ברור כל התנאים שביניהם, ויחזרו לפניהם כל הדברים עד שישכילו אותם יפה, ולא כאשר יעשו העדים הסכלים, המפשיטים גלימות בני אדם ונכסיהם וקנינם בזנב גלימתם, שלוחשים מעט באזני ההמון הטפשים, וטרם יודיעום ויבינו עיקרי התנאים, הולכין וכותבין וחותמין כטוב בעיניהם עליהם, עד שיוציאו אותם נקיים מנכסיהם. ואנחנו עם הקודש, לא כן נתן לנו השם אלקינו, לעשות שום דבר כי אם בדרך אמת, ועל כן נכפלה האזהרה על האונאות בתורה שלש פעמים, כדכתיב "ולא תונו איש את עמיתו" בשלשה מקומות (ויקרא יט לג; שם כה, יד; שם כה, יז).

ורבותינו זכרונם לברכה גם כן הודיעונו בכמה מקומות בגמרא, לקיים כל דבר אחר אמתת הענינים וכדעת המוכרים והלוקחים, ולא נטה הדין כולו אחר הדבורים, כי אם אחר כונת האנשים, בהיות לנו כונתם ברורה, וכענין שאמרו זכרונם לברכה בכתובות (דף צז.) בפרק אלמנה ניזונת, זבין ולא אצטריכו לה זוזי דהדרי זביני, והוא דגלי אדעתה דמשום דצריך להו לזוזי למעבד בהו כך וכך הוא דמזבן. ואמרינן נמי בקידושין (דף נ.) בפרק האיש מקדש בו ובשלוחו ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה אדעתא למסק לארץ ישראל, סליק ולא אתדר לה, אמר רבא כל דסליק אדעתא למתדר הוא ולא אתדר לה, כלומר והדרי זביני הנה שדעתם לומר שיגמרו המעשים כולן אחר האמת וכונת העושים, והוא דרך ישרה שיבור לו האדם ובה יצליח בכל מעשיו.

הנוסח הנהוג בכל שטרי מכירות ומתנות זכיות ומחילות בינינו כן הוא:
"יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה שאמר לנו פלוני בן פלוני היו עלי עדים וקנו ממני ותנו לו לרבי פלוני בן פלוני, להיות לו לראיה ולזכות, מחמת שנטלתי וקבלתי מידו כך וכך מעות, ומכרתי לו בהם כרם (או שדה או בית פלוני), כמו שמסמן וממצר בסימניו ובמצריו, ואלו הן מצרי אותו מקום, מצר פלוני כן ומצר פלוני וכו', עד שממצר אותו מארבע רוחותיו, כל מה שיש תוך מצרים אלו מכרתי אני פלוני מכירה גמורה בקנין גמור מעכשו בממון הנזכר וכו'".
ואחר כך מזכיר בפרט עניני אותו המקום, כגון עצים ואבנים קורות, וקירות ותקראות, וכל זה לשופרא דשטרא. וצריך להזכיר (בבא בתרא סג:) עומקא ורומא. וכמו כן נהגו עכשיו לכתוב בשטרי חוב על מנת שלא תשמיטנו בשביעית, דאי לאו שביעית תהיה משמטת, דקיימא לן שמיטת כספים נוהגת בחוצה לארץ מדרבנן, כמו שכתבתי למעלה (מצוה תעז).

ועוד אמרו זכרונם לברכה (דף קסז.) בענין זה של שטרות, דלא לכתוב איניש מחשבון שלשה עד עשרה בסוף שטה, דלמא מזיף ויכתוב משלשה שלשים, ומארבעה ארבעים, ומחמשה חמשים, וכו', ואי אתרמי לה בסוף שטה נהדרה תרי תלתא זמני ואפשר דמתרמי לה באמצע שטה. וכן אמרו בענין זה (דף קסה:) שאם כתוב בשטר מלמעלה מנה ומלמטה מאתים או בהפך שהכל הולך אחר התחתון. וכן אמרו (דף קסז:) שכותבין שטר למוכר או ללוה אף על פי שאין הלוקח או המלוה עמו, אבל אין כותבין שטרי אריסות וקבלנות ושטרי ברורין וכל מעשה בית דין, אלא מדעת שניהם. ואמר רב יצחק בר יוסף בפרק גט פשוט (דף קסא:) שכל המחקין כלן צריך איניש למכתב קיומיהו. וצריך גם כן לחזור מענינו של שטר בשטה אחרונה, לפי שאין למדין משטה אחרונה, ומפני כן אם הרחיקו העדים מן הכתב שטה אחת כשר, וזה שנהגו (דף קסב. תוס' ד"ה לפי) לכתוב הכל שריר וקים בשטה אחרונה, מפני שהלשון אינו מעכב בשטר, ואפילו אם נלמד ממנו, אין בכך כלום. ואמר רבא שם (דף קסג.) ששטר הבא הוא ועדיו על המחק שכשר, ואם תאמר מוחק וחוזר ומוחק, אינו דומה וכו'. אמר רב שישא בריה דרב אידי בפרק הזהב (בבא מציעא מז.) דכתבינן בשטרות וקנינא מיניה במנא דכשר למקניא בה, במנא לאפוקי מדרב ששת דאמר קונין בפרות, דכשר לאפוקי מדשמואל דאמר קונין במוריקה, למקניא לאפוקי מדלוי דאמר בכליו של מקנה, ורב ואיתימא רב אשי אמר דכשר למעוטי אסורי הנאה.

ונוסח שטר חזקה כך הוא: "בפנינו אנו עדים חתומי מטה וכו', נתן פלוני לפלוני מפתחות מקום פלוני שמכר לו כמו שכתוב וחתום בשטר המכירה שעשה לו שעדיו פלוני ופלוני, ובפנינו אנו עדים אמר לו פלוני לפלוני לך חזק וקני, ורבי פלוני הנזכר פתח ונעל בפנינו והחזיק בו חזקה גמורה, ומה שהיה בזמן פלוני".

נוסח שטר מכירת חוב: "אני פלוני מוכר לך פלוני שטר חוב פלוני שחייב לי פלוני שהוא מחזיק כן וכן, ותזכה בו ובכל שעבודו בכח שטר זה ובמסירת השטר". ואם אין השטר בידם מזכה אותו בה אגב ארבע אמות קרקע, וכל מלוה על פה אמרו זכרונם לברכה (קידושין מח.; ב"ב עז: תוס' ד"ה רב פפא) שאינה נקנית כי אם במעמד שלשתן, וזה מתלת מילי שאמרו זכרונם לברכה (גיטין יד.) שהן הלכתא בלא טעמא.

נוסח שטר צואה: "אנו עדים חתומי מטה נכנסנו אצל רבי פלוני לבקרו ומצאנוהו חולה ומוטל במטה, ודבריו מכוונים בפיו, ודעתו מיושבת עליו להשיב על הן הן ועל לאו לאו, ואמר לנו, הריני חולה ומתירא שמא אמות מחולי זה, בבקשה מכם היו עדי צואתי, והריני מצוה בפניכם מחמת מיתה ונותן אני לבני פלוני כן וכן, ולבני האחר כן וכן, ולפלוני כן וכן". ואחר כל דבריו כותבין, "כל זה צוה בפנינו רבי פלוני הנזכר מחמת מיתה, וידענו בברור שמתוך אותו חולי נפטר לבית עולמו, וחיים לנו ולכל ישראל הניח".

נוסח שטר קיום בית דין: "במותב תלתא כחדא הוינא כד הנפק שטרא דנא קדמנא אנחנא בי דינא דחתימין לתתא, ואתברר לנא חתימות ידא דסהדיא אלין דחתימין לעיל בשטרא דנא דהיא היא חתימות ידיהון, ואשרנוהו וקימנוהו כדחזי והרי הוא מאושר ומקוים". וחותמין שמותיהם.

ויתר רובי הפרטים היוצאים בענייני הגט ובשאר שטרות, מבוארים במסכתא הבנויה על זה והיא מסכת גיטין, ובבבא בתרא בפרק גט פשוט, ובקצת מקומות בתלמוד בפיזור.

ונוהגת מצות גיטין בכל מקום ובכל זמן. והעובר על זה וגירש את אשתו ולא כתב לה הגט כמצות התורה וכעניין שפירשו חכמינו זכרונם לברכה ביטל עשה זה ועונשו גדול מאד, לפי שדינה כאשת איש והוא מחזיק אותה כמגורשת, ועונש אשת איש ידוע כי הוא מן העבירות היותר חמורות בתורה.

בספר מצוות גדול

<< · סמ"ג · עשה · נ · >>

מצות עשה נ - לגרש בגט

"והיה אם לא תמצא חן בעיניו וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו" (דברים כד א,) ממקרא זה למדנו עיקרי הגירושין והם עשרה דברים מן התורה.

"אם לא תמצא חן בעיניו", מלמד שאינו מגרש אלא ברצונו ואם נתגרשה שלא ברצונו אינה מגורשת, אבל האשה מתגרשת ברצונה ושלא ברצונה.

"וכתב לה", מלמד שאינה מתגרשת אלא בכתב ולא בדבר אחר ומכלל זה שיהא הקלף והדיו משל בעל וגם אמרו חכמים בפרק גט פשוט שצריך שיפרע בבעל שכר הסופר מן הדין אלא התירו שתתן האשה שכר הסופר שלא יעגננה והקנו חכמים שכר זה לבעל דהפקר בית דין הפקר ומתקיים בזה ונתן כמו שאמר בגיטין בפרק שני.

ושיהא הגט נכתב לה לשמה.

עוד דרשינן וכתב לה, לה ולא [לה ו]לחברתה שאין שתי נשים מתגרשות בגט אחד.

"ספר כריתות", שיהא ענין אותו הספר דבר הכורת ולא ישאר עליה רשות הבעל ואם עדיין לא נכרת בינו לבינה, כגון שאמר לה "על מנת שלא תשתי יין לעולם" -- אינה מגורשת.

"ונתן בידה", מלמד שאינה מתגרשת עד שיתן הגט לידה או ליד שלוחה שהוא כידה או ליד חצרה שהכל כידה (גיטין עז א), אבל אם היה הגט מונח על הארץ ואמר לה "טלי גיטיך מעל גבי קרקע" הרי זה אינו כלום. וכן אם היה הגט קשור על ידו או על ירכו ושלפתו ממנו הרי זה אינו כלום. אבל אם הרכין לה בגופו או הטה ידו עד ששלפה הגט הרי זה גט כדאמרינן בגיטין פרק הזורק דהוי גט כי עייק לה חרציה ושלפתו והוא הדין אם היתה ידה פתוחה כששם הגט בתוכה ואחר כך קפצה ידה עד שאין הבעל יכול לנתקו שהגט גט, אפילו אם היה הגט תלוי במשיחה והמשיחה ביד הבעל. כך פוסק רבינו יצחק (עח, ב בתד"ה אם יכול).

"ושלחה", שיהא ענין הגט שהוא המשלח אותה ולא שישלח עצמו ממנו. כיצד? כתב לה "הרי את משולחת", "הרי את מגורשת", "הרי את מותרת לכל אדם", "הרי את לעצמך" כדמסקינן בפרק המגרש -- הרי זו מותרת; וגופו של גט הרי את מותרת לכל אדם. אבל אם כתב "איני בעליך", "איני אירוסיך" "איני אישך" -- אין זה גט, שנאמר "ושלחה" ולא שישלח עצמו.

"וכתב... ונתן" מי שאינו מחוסר מעשה אחר כתיבתו אלא נתינה, יצא דבר שמחוסר קציצה אחר הכתיבה. לפיכך אם כתבו במחובר לקרקע אף על פי שחתמו עדים אחר שנתלש ונתנו לה -- אינו גט. וכן פוסק בהלכות גדולות (ד"? גיטין עז, ב) לזה הטעם שצריך שיחתוך הקלף כשיעור הגט מן היריעה ואחר כך יכתוב הגט, שאם כתב הגט תחילה ואחר כך חתכו - פסול. וכן פסקו רבינו יצחק בר רבי מנחם ורבינו תם (גיטין כא, ב בתד"ה יצא זה ובסה"ת סי' קי) הלכה למעשה בחותך גט מקלף גדול אבל לא בדבר מועט וכן נראה דהא לא גרע חותך גט מקלף גדול מעפר עיר הנדחת דאמרינן בפרק כיסוי הדם שמחוסר תלישה קביצה ושריפה ואף על פי שרבינו שמואל ורבינו שלמה היו מחלקין שלא מצינו טעם זה אלא בקוצץ מן המחובר או מבעלי חיים כגון כתב הגט על קרן פרה בפרק שני דגיטין אבל בחותך גט מקלף גדול אין לחוש, מכל מקום נכון להחמיר בדבר.

ואינו נותנו לה אלא בתורת גירושין שנאמר "ספר כריתות ונתן בידה" שיתן אותו בתורת ספר כריתות. אבל אם נתנו לה בתורת שהוא שטר חוב או מזוזה או שנתנו לה בידה והיא ישנה וניעורה והרי הוא בידה -- אינו גט. ואם אמר לה אחר כך "הרי זה גיטך" -- הרי הוא גט כרבי בפרק הזורק והלכה כמותו מחבירו (ערובין מו ב). אמר לעדים "ראו גט שאני נותן לה" וחזר ואמר "כנסי שטר חוב זה" -- הרי זה כשר כדאמר רבא בפרק הניזקין שהרי הודיע לעדים שנתנו בתורת גירושין, וזה שאמר לה שטר חוב מפני שנכלם ממנה.

המגרש צריך כשיתן הגט שיאמר "הרי זה גיטך" או "הא גיטך" וכיוצא בזה. ואם נתנו בידה ולא אמר כלום הרי זה פסול. אמנם אם היה מדבר עמה בתחילה על עסקי גיטה ואחר כך נתן גט בידה ולא אמר כלום -- הרי זה הגט כשר כרבי יוסי שאומר כן בפרק קמא דקידושין.

וצריך שיתננו לה בפני שני עדים שנאמר "על פי שנים עדים יקום דבר" ואי אפשר שתהיה זו היום ערוה והבא עליה במיתת בית דין ולמחר תהא מותרת בלא עדים.

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

תנן [בפרק המגרש דף פ״ו] רבי אלעזר אומר אף על פי שאין עדים חתומין בתוך הגט אלא שנתנו לה בפני עדים כשרים כשר וגובה מנכסים משועבדים שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם פי׳ שמא יתן לה גט בפני שנים וימותו ונמצא הגט שבידה כחרס שהרי אין שם עדים כלל, [וכן פוסקים התו׳ בפ״ק דף ד׳ בד״ה דקיימא לן] ואף על פי שהעדים חתומים בתוכו נותנו לה בפני שנים עדים בין אותם העדים החתומים עליו בין בפני שנים אחרים שעיקר כריתות הגירושין בעידי מסירה ומה שאמרה תורה וכתב לה לשמה זו היא כתיבה ממש [בגמרא שם דף ג׳] אבל חתימה אין צריך לשמה ורבי מאיר חולק ואומר דעידי חתימה כרתי ומה שאמרה תורה וכתב לה לשמה זהו וחתם לשמה ועדי מסירה לבדם אין מועילין כדמוכח בפרק כל הגט [דף כ״ד] דתנן היו לו שתי נשים ששמותיהן שוות וכתב לה לגרש את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה ואומר שם התלמוד דמה שיכול לגרש בו את הגדולה זהו בעדי מסירה כרבי אלעזר משמע אבל לרבי מאיר אפי׳ עדי מסירה אין מועילין לגרש אחד מהן כיון ששמותיהן שוות ואין מוכיח מתוך הגט איזו אשה מגרש ואין תקנה שם לר׳ מאיר אלא אם כן יכתוב בתוך הגט שלשה דורות פלונית בת פלוני בן פלוני וכמו שאמרנו לרבי מאיר שעידי מסירה לבדם אין מועילים כן לרבי אלעזר עידי חתימה לבדם אין מועילים דתנן בפרק המגרש [דף פ״ז] שנים ששלחו שני גיטין שוין ונתערבו נותן שניהם לזו ושניהם לזו ומדקדק [שם] בגמרא הא דלא כר״א דאי ר״א הא לא ידעי עדים בהי מנייהו מיגרשא ועל כרחך יש שם עידי חתימה דאם לא כן גם ברבי מאיר לא אתיא אלא ודאי יש שם עידי חתימה וגם השלש הדורות בגט האחד כתבו יוסף בן שמעון בן ראובן ובשני כתבו יוסף בן שמעון בן יעקב ונתערבו שלא נודע מי היה ששם זקנו ראובן ומי היה ששם זקנו יעקב ומכל מקום מתגרשת לרבי מאיר שזה קרוי מוכיח מתוכו כיון שיש בני אדם במקומות אחרים שמכירים השמות הרי למדת שעידי חתימה לבדם אין מועילין לרבי אלעזר אלא אם כן יהא שם עידי מסירה גרסינן בפרק המגרש [דף פ״ו] אמר רב הלכה כר׳ אלעזר בגיטין ושמואל אמר אף בשטרות והלכה כשמואל בדינא כדאמרינן בפרק יש בכור [דף מ״ט] וכן אמר בפרק ראשון [דף י״א] גבי שטר פרסאה דגבי ממשעבדי על ידי עדי מסירה וכן בפרק זה בורר [דף כ״ח] גבי ההיא מתנתא דהוו חתימו עליה תרי גיסי קאמר זיל קני בעידי מסירה וגבי גט פירש רבינו יעקב ורבי שמואל [בתוס׳ דלעיל ודאין דבר שבערוה פחות משנים בגמרא שם דף ב׳ ונלמד מדבר דבר בריש פרק קמא דסוטה דף ב׳] דאפילו רבי מאיר מודה דאף על גב דאיכא עידי חתימה צריך מכל מקום עדים בשעת מסירה מטעם דאין דבר שבערוה פחות משנים וגבי שטר מכר ושטר מתנה פירש רבינו יעקב דמודה רבי אלעזר שכמו שעדי מסירה לבדם מועילים כן עדי חתימה לבדם מועילים כיון שהשטר טוב וראוי לקנות שאפילו אין שם כי אם הודאת פיו כמאה עדים דמי אבל בגט אין שייך עניין זה.

תנן בפרק גט פשוט [דף קס״ז] כותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו ובגמ׳ [שם] מדקדק וליחוש לשני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת ששמותיהן שוות ושמות נשותיהן שוות פן יתננו האחד לאשת חבירו פירוש אין קושיא זו לרבי מאיר שהרי לרבי מאיר צריך הגט שיהא משולש שיהא ניכר ומוכיח של מי הוא אבל לר׳ אלעזר מקשה מפני שעדי מסירה יטעו ויסברו מפני ששמעו שאשתו של יוסף בן שמעון זה שמה רחל ויודעים שאשה זו המקבלת את הגט שמה רחל יסברו שהיא אשתו ומתרץ זאת אומרת שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אין מגרשין נשותיה׳ אלא זה בפני זה ולכך כשתוציא את גיטה או לגבות כתובתה או לינשא ישאלו ב״ד לעדים שהיו בשעת מסירה אם היו השני יוסף בן שמעון במעמד הגירוש דאז לא חיישינן באשת חבירו כך פי׳ רבינו יצחק [בתוס׳ שם אמרינן בגיטין [פ״ק דף ד׳] שמודה רבי אלעזר שאם היו עדים החתומים בגט פסולים ואפילו אחד כשר ואחד פסול אפילו נתנו לה בפני שני עדים כשרים פסול שנמצא מזוייף מתוכו.

[בספר בתרומה סימן קי״א וקי״ב כל הסוגיא] הכותב את הגט מנהג הוא שמשרטט אותו שנים עשר שיטין לא פחות ולא יותר כמנין ג״ט ורב סעדיה פי׳ משום דכתיב ספר כריתות כמניין שיטין שבכריתו׳ ספר תורה ואמרינן בפרק השותפין [בבבא בתרא דף י״ג] בין ספר לספר ד׳ שיטין והרי הן ט״ז שיטין להבדלת ה׳ חומשים אבל אינו מונה הד׳ שלפני אלה הדברים שאינו אלא כחוזר על הראשונות וי״א משום דכתיב במד׳ זה ספר תולדות אדם מלמד שאפילו סרגול הספר למד אדם הראשון פירוש סרגול שרטוט וגט קרוי ספר ומניין ז״ה י״ב וכעניין זה אנו אומרי׳ בפרק קמא דכריתות [דף ה׳] בשמן המשחה זה יהיה לי ז״ה י״ב לוג הכותב גט צריך לעשותו כתיקון ספר תורה שתהיה כל אות ואות מוקפת גויל שלא תגע אות לאות ולא מטעם שגט נקרא ספר שהרי ספר דורשו התלמוד [בגיטין דף כ״א] לספירת דברים אלא מפני שאינה נכרת יפה כשהיא מחוברת לחברתה ובדיעבד אור״י בתוס׳ שם בד״ה לא צריכה שאין לפוסלו בשביל כך שהרי אין כתוב בו וכתבתם כתיבה תמה כמו בתפילין או מזוזות ומ״מ לא נהגו לזיין שעטנ״ז ג״ץ בגט מפני שבלא שום זיון נקראת אות כדאמרי׳ [שבת דף ק״ג] גבי הכותב שתי אותיות בשבת חייב מפני שעל קרשי המשכן היו כותבין אלף בית לידע איזו בן זוגו ואומר שם [בדף ק״ד] שאם נטלו לגגו של חית ועשאו שתי זיינין חייב הרי לך שאע״פ שאלו הזיינין אינן מזוינין נקראין אותיות כיון שאין דעתו לזיינן ומה שאמר שם [בדף ק״ה] תנא נתכוין לכתוב אחת ועלה בידו שתים חייב פי׳ נתכוין לכתוב שתים בזה אחר זה ועלו בידו שתים בבת אחת חייב והתניא פטור לא קשיא הא דבעי זיוני הא דלא בעי זיוני פי׳ הא דתניא פטור בדבעי הסופר לזיינם ולכן אין נקראות אותיות עד שיזיינם כיון שדעתו לזיינם מאחר שאין ראיה ברורה שיצטרך לזיין אותיות שבגט אין לשנות המנהג פן יוציאו לעז על הגיטין הראשונים וגם כמה סופרים אין בקיאין לזיין ויקלקלו האותיות עד שלא יהיו כמשפטן ואמרינן בירושלמי דיבמות אם הלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג.

ת״ר [גיטין דף כ׳] וכתב ולא וחקק למימרא דחקיקה לאו כתיבה היא ורמינהו עבד היוצא בכתב שעל גבי הטבלא ופנקס יצא לחירות ומתרץ הא דחק תוכות הא דחק יריכות פי׳ חקק תוך האות וחוצה לה ונשארה האות בולטת מאליה פסול דהא לא עשה שום מעשה בגוף האות אע״פ שלענין שבת נקראת כתובה כמו שזכרנו למעלה נטלו לגגו של חי״ת ועשאו שני זיינין חייב גבי שבת דווקא הוא דבר זה מפני שעל קרשי המשכן שהיו כותבין לסימן לא היו חוששין באיזה ענין היו האותיות עשויות אבל במקום שנאמר וכתב צריך שיכתוב יריכות האותיות או יחקוק אותם שיעשה מעשה בגוף האותיות ומתוך שמועה זו פוסק ר׳ יצחק [וכן הוא בספר תרומה סי׳ קט״ו] שאם אירע לסופר הכותב את הגט שנפלה טיפת דיו מן הקולמוס בתוך ד׳ ונעשי׳ ה׳ או בתוך ב׳ ונעשה פ׳ או בתוך מ׳ פתוחה ונעשה סתומה שצריך לחזור ולכתוב גט אחר שלא יועיל למחוק את הטיפה שמאחר שאין האות שמה עליה אע״י מחיקת הטיפה זה קרוי חק תוכו ופסול. [גם זה שם בסי׳ קי״ו ודין הקיום בתוספתא דגיטין פ״ז]

הכותב גט צריך לכתחילה לעשותו ארכו יתר על רחבו כדין ס״ת ושלא יהו האותיות עוברות את השיטה בימין ובשמאל בתוך הגליון כך נמצא בטופס הגט שתקנו הגאונים הקדמונים ושלא יהא שום טישטוש בגט ושלא יכתוב על המחק ואם אירע שכתב על המחק יקיימנו למטה וצריך שיכתוב בגט לשון זה הרי את מותרת לכל אדם כדמשמע בתוך הלכה דתנן [גיטין דף כ״ו] הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש ומקום האשה ומקום הזמן [שם] אמר רב יהודא אמר שמואל וצריך שיניח אף מקום הרי את מותרת לכל אדם כתב רבינו שמשון [בתוס׳ שם בד״ה וצריך] שכך הנהיג רבי׳ יעקב לכתוב ולא חש להוצאת לעז על גיטין הראשונים כי כמה דברים יש בגט לשופרא דשטרא שמועילין כמו הרי את מותרת לכל אדם.

[מס״ת סימן קי״ז] הבעל הכותב גט לאשתו צריך שיאמר לשם פלונית אשתי אני כותב שתהי׳ מתגרש׳ בו ואם אמר לכותבו ע״י אחר צריך שיאמר לסופר כתוב לי גט לשם גרושי פלונית אשתי והסופר יכוין לכותבו לשמה והעדים שיחתומו בה צריכין שישבו שם בשעה שיכתוב הסופר את הגט שידעו שזהו הגט שצוה הבעל לכותבו לשמה [בגיטין דף ט״ו] בתחילתו מוכיח שאפי׳ לא היו העדים אלא בשעת כתיבת שיטה ראשונה וידעו שלשמה היתה והלכו להם כשר רק שפי׳ ר׳ שלמה שם דלאו שיטה ראשונה ממש קאמר אלא שיטה ראשונה שיש בה שם האיש ושם האשה והזמן אבל אם היה בסופו של גט ולא בתחילתו פסול כדתנן [שם] בפני נכתב חציו פסול ומעמיד דבר זה בחציו האחרון גרסינן בגיטין [דף ס״ג] מעשה באשה אחת שהיתה נקראת נפאת״א וטעו העדים בגט וכתבו תפאת״א אמר רבי יצחק בר רב שמואל בר מרתא עשו העדים שליחותן ואין יכולין לכתוב אחר בלא רשות הבעל וסותר רבא דבר זה היאך עשו שליחותם וכי צוה אותם לכתוב גט מוטעה אלא ודאי אם היה כתוב כהוגן ואבד עשו העדים שליחותם ורב נחמן סתר גם דבר זה שמאחר שאבד היאך עשו שליחותם אלא כותבין ונותנין אפי׳ מאה פעמים יש להסתפק אם הכותב כתב גט במצות הבעל ואירע בו שום ספק אם יכול לכתוב אחר בלא רשות הבעל דשמא נאמר בזה שעשה שליחותו כי אולי הגט הראשון הוא טוב וראוי לגרש בו וכדי להסתלק מן הספקות היה מצריך ר׳ יצחק [בתוס׳ שם בד״ה כותבין] שבתחילה כשהבעל אומר לסופר לכתוב את הגט יאמר לו אני נותן לך רשות לכתוב הרבה גיטין כמו שתחפוץ עד שיהא לדעתך או לדעת הרב שבעירך וכן יאמר לעדים לחתום בהרבה גיטין בלא רשותו עד שיהיה הגט לדעת כולם.

שנינו [בגיטין דף כ״ב והסוגיא בתו׳ שם באריכות יותר] הכל כשרים לכתוב את הגט ואפי׳ חש״ו ומדקדק בגמר׳ והא לאו בני דיעה נינהו אמר רב הונא והוא שגדול עומד על גביו פירוש ומלמדו ומזהירו לכוין לשמה ולשמו אע״פ שלעניין שחיטה אמר בחולין [דף ג׳] שאין מועיל לכתחילה גדול עומד על גביו. וגם בחליצה תניא בתוספתא [בפ״ב דיבמות] שחליצת שוטה פסולה אע״פ שב״ד עומד על גביהן כאן יש הוכחה בכוונה יותר שהוא עצמו כותב תוך הגט פלוני מגרש פלונית. שנינו [בגיטין דף ב׳] המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם ותניא [שם דף ה׳] הוא בעצמו שהביא גיטו אין צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם ואיתמר בגמרא [שם] בפני כמה נותנו לה רבי יוחנן ורבי חנינא חד אמר בפני שנים אע״ג דבעינן שלשה לקיימו קסבר שליח נעשה עד ועד נעשה דיין וחד אמר בפני שלשה תניא [שם] כמאן דאמר בפני שנים המביא גט ממדינת הים נתנו לה ולא אמר בפני נכתב ובפני נחתם יוציא והוולד ממזר מפני ששינה מן המטבע שטבעו חכמים בגיטין דברי ר״מ וח״א אין הולד ממזר כיצד יעשה [בתוס׳ שם] יש לפרש כיצד יעשה לר״מ קודם נישואין ולרבנן לאחר נישואין יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים ויאמר לה בפני נכתב ובפני נחתם ונראה לפרש [בתו׳ שם] דלאו דווקא בשעת נתינה צריך לאומרו אלא אפי׳ בתוך כדי דיבור מועיל מדאמר לשם [בדף ד׳] המביא גיטו ואינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם יתקיים בחותמיו ומעמידה [בדף ה׳] כגון שנתנו לה כשהוא פקח ולא הספיק לומר בפני נכתב ובפני נחתם עד שנתחרש אבל קודם נתינה הרבה אם אמרו מספקא ליה לרבינו יצחק [בתוס׳ דלעיל] אם תועיל וכן מספקא לי׳ אחר כדי דבור אם מועיל כל זמן שעסוקים באותו עניין או לא ועוד כתב רבי׳ יצחק שצריך עיון אם הלכה כר״מ במשנה ממטבע משום דהלכה כר״מ בגזירותיו אפי׳ לגבי רבים כדמוכח בכתובות [דף נ״ז] וגם סתמי משנה כמותו או שמא כיון דחשיב ליה בהזהב [דף נ״ה] חומרא יתירא טובא ושמא גם במקומות אחרים משמע תלמודא כרבנן ואין הלכה כמותו עכ״ל ובירושלמי דגיטין [פ״ק] ראיתי רבי יעקב בשם רבי חלבו אמר הלכה כר״מ בגיטין אפי׳ יחיד אצל רבים גרסינן בגיטין [דף ו׳] רבא מצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אפי׳ באותה שכונה ומקשה והא רבא הוא דאמר לפי שאין עדים מצווין לקיימו אם יטעון הבעל מזוייף לכך הצריכו השליח לומר בפני נכתב ובפני נחתם והאמינו כשנים משום עיגונא ואותו שכונה מצויין לקיימו ומתרץ שאני בני מחוזא דניידי פירוש אין משתהין בבתיהם שטרודין בסחורות ואין מכירין אפי׳ חתימות שביניהם ופוסק ר׳ יעקב [בתוס׳ שם] כרבא ומצריך עכשיו בכל מקום לומר בפני נכתב ובפני נחתם דכולי עלמא ניידי שאין להם קרקעות ונחלות כמקדם. [מיימו׳ פ״ו דגירושין]

הבעל שעירער בעדים ברורי׳ שגט זה שאמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם שהיא מזוייף שומעין לו שלא האמינו השליח כשנים אלא לדחות עירעור הבעל שאין עמו ראייה אבל במקום שהעדים מכחישים אותו לא האמינוהו. בפרק התקבל [דף ס״ג] מסקינן שהאיש עושה שליח להולכה ושליח עושה שליח להולכה ובין איש ובין אשה נעשים שלוחים אבל האיש אין עושה שליח לקבלה מפני שגט חוב הוא לאשה אבל האשה עושה שליח בין להולכה בין לקבלה עוד שם [בדף ס״ג כל הסוגיא] אמר רב אין האשה יכולה לעשות שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה ומפרש שם הטעם משום ביזיון דבעל שמסתמא יקפיד על כך שהיא בעצמה ברום לבבה אינה רוצה לקבל גיטה מיד שלוחו ובעניין זה לא גומר בלבו לגרשה ולפי זה הלשון אם נודע שהבעל חפץ בדבר או עשתה היא שליח קודם שיעשה הוא שליח כשר שעכשיו אין כאן בזיון עוד יש שם טעם אחר שמפרש טעמו של רב גזירה משום חצירה הבאה לאחר מכאן פירש רבי׳ יצחק כגון שהניחו הבעל בחצר של עצמה ומכרו לאחר והאשה קנאתו מן האחר ובעניין זה אין האשה מתגרשת כיון דיד אחר באמצע ולפי זה הלשון בשום עניין אין האשה יכולה לעשות שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה ומאחר שלא נתברר מתוך התלמוד איזה טעם עיקר יש להחמיר בדבר וכן פסק בה״ג אע״פ שבירושלמי [שם] משמע קצת שהטעם משום בזיון הוא וזה לשון הירושלמי עובדא הוה באשה שעשתה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה אמר רב לא יחזיר ואמר שם היאך החליף רב שיטתו ומתרץ אחורי הדלת היה עומד ושומע קולה פירוש שמע כשעשתה שליח ולא הקפיד ורב היי גאון פסק כרבי חנינא דאמר אשה עושה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה וכן מוכיח גבי ההוא דשדר גיטא לדביתהו [בדף ס״ג דלעיל] אתא שליח אשכחה דקא ליישא אמר לה הא גיטך אמרה ליה להוי פקדון גבך אמר רב נחמן אם איתא לדרבי חנינא עבידנא ביה עובדא אמר ליה רבא והא לא חזרה שליחות אצל הבעל וכן שלח רבי אמי ואמוראים אחרים נסתפקו שם לעשות מעשה מטעם זה מכלל דפשיטא להו הילכתא כרבי חנינא דאי סבירא להו דהלכתא כרב אפי׳ חזרה שליחות אצל הבעל פסול הוא הילכך הלכה כרבי חנינא וכן פסק רב אלפס [שם בגיטין דף כ״ג]

הכל כשרים להביא הגט אפי׳ נשים וקרובים ואפי׳ בנה או בתה כדתניא בתוספתא [פ״ב דגיטין] חוץ מחש״ו ונכרי ועבד לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין ותנן [בדף כ״ג דלעיל] אף הנשים שאינן נאמנות לומר מת בעלה כגון חמותה ובת חמותה יבמתה וצרתה ובת בעלה נאמנים להביא גטה ומה בין גט למיתה שהכתב מוכיח בגיטין [דף כ״ג] מוכיח שסומא פסול להביא גט לחוצה לארץ מפני שאינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם אבל מתחילה היה רוצה רב ששת לומר שהוא פסול לפי שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו וסותר רב יוסף דבר זה מפני שבהכרת הקול יכול לידע אותם ואומר רבינו יצחק [וכן הוא בתוס׳ שם] דאפי׳ לרב ששת לא היה מחמיר בדבר זה כי אם בסומא דווקא שיש לחוש יותר פן יטעה אבל אדם אחר מותר להביא הגט לאשה אע״פ שאינו מכירה אלא ע״י העדים שיאמרו לו בשעת כתיבה זו היא אשתו של פלוני וראיה לדבר בפ׳ כל הגט [דף כ״ט] שאומר שם מעשה באחד שאמר לשליח להוליך גט לאשתו וענה השליח איני מכירה אמר לו כשתבא שם תתנהו לאבא ברבי מניומי שהוא מכירה ויתנהו לה והלך השליח שם עם הגט ולא מצא אבא בר מניומי והיו שם רבי אבהו ור׳ חנינא בר פפי ור׳ יצחק נפחא ואמרו לו תמסור דבריך בפנינו וכשיבא אבא בר מניומי ניתן אליו הגט ויתננו אל האשה והי׳ שם תלמיד אחד ורב ספרא שמו והקשה להם היאך אמרתם דבר זה והלא זה השליח שהביא הגט אינו שליח לגרש את האשה שנא שיוכל לעשות שליח אחר כי לא נעשה שליח אלא למוסרו לאבא בר מניומי בלבד הילכך אינו במקום הבעל למוסרו ביד אחר בלא צווי הבעל ושתקו חכמים ונתביישו ואומר שם שבחנם שתקו כי ודאי זה השליח הוא בטוב שליח לגרש שהרי לא אמר לו הבעל איני חפץ שיתנהו כי אם אבא בר מניומי ולא אתה הלא גם הבעל הי׳ חפץ שאם ירצה זה לבקשה שיגרשנה וחשוב זה השליח כשליח גמור שניתן לגירושין הא למדת שאע״פ שהשליח לא הי׳ מכירה הי׳ יכול להביא הגט. בגיטין [דף י״ט] אומר אמימר שהשנים שנותנין הגט בפניהם צריכין לקרותו מתיבי הרי זה גיטך וזרקתו לאור וחזר ואמר שטר אחר הוא מגורשת ולא כל הימנו לאוסר׳ ואם קראוהו קודם לכן היאך יכול לומר שטר אחר היה ומתרץ שמדבר כאן לאחר שקראוהו הכניסו בבי׳ יד שלו ואחר כך הוציאו ומשמיעינו שלא נחוש שחלפו מכאן מדקדק רבי׳ יצחק [וכן בתו׳ שם בד״ה צריכי] שאם לא קראוהו קודם נתינה שהוא פסול שאם היה כשר יכול לתרץ כאן שמדבר כשלא קראוהו שנינו בפ׳ הזורק [דף פ׳] כותבין גט לאיש ושובר לאשה וטעה ונתן להפך ולאחר זמן שנשאת האשה יצא הגט מתחת יד האיש תצא מזה ומזה ואומר על דבר זה בפ׳ האשה רבה [דף צ״א] שקנסוה מפני שהיה לה להקרות את הגט וצריך ליישב שם [בתוס׳ דלעיל] היאך היתה זאת השגגה מאחר שקראו הגט קודם הנתינה וצ״ל שלאחר שקראוהו הכניסו בבית יד שלו וחלפו וקונסין אותה על שהיה לה להקרות הגט אחר נתינה ומ״מ אין אותה קריאה אחרונה כל כך חמורה שתאסר בכך לינשא כמו שאמר למעלה ולא כל הימנו לאוסרה אע״פ שלא קראוהו אחר נתינה שאין אנו חוששין לחילוף עד שיתברר הדבר שחילף ור״י בר רבי שמואל היה נוהג להקרות הגט קודם נתינה ולאחר נתינה ואם קראוהו אחר נתינה זהו דבר פשוט דמגורשת אע״פ שלא קראוהו קודם נתינה.

[פרק הזורק דף ע״ז] שנינו הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצירה מגורשת והלכה למעשה כך היו נוהגין האמוראים כגון באותה שאמרו [שם] תיזיל איהו ותיחוד ותפתח ובמקומות אחרים ומה שאמר שמואל לרב יהודא [בדף ע״ח והפירוש בתוס׳ שם] את לא תעביד עובדא עד דמטי גיטא לידה פי׳ דבר זה עומד על ארבע אמות של האשה כשעומדת בר״ה והגט קרוב לו מלה וכן מוכיח בירושלמי [שם] וז״ל תני רבי אליעזר אומר כל שקרוב לו מלה ובא כלב ונטלו אינה מגורשת אם הוא יכול לשומרו והיא אינה יכולה לשומרו שמואל בן זוגו של ר׳ אליעזר חולק המחמיר מכולם עד שיתננו לתוך ידה פסק ר״ח איש רומי דאין הלכה ככל אותם האמוראים שמכשירין בפ׳ התקבל [דף ס״ז] באומר לשני׳ אמרו לסופר ויכתוב ולעדי׳ ויחתומו אלא כדתניא בפ׳ מי שאחזו [דף ע״ב] כוותיה דרב אשי עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדי׳ חתומו ומדקדק התלמוד ישמעו להוציא מדברי האומר [בפ׳ התקבל דף ס״ו] שמודה ר׳ יוסי באומר אמרו דכשר ורבי׳ יצחק בר ר׳ שמואל מסופק שמא הל׳ כשמואל וככל אותם האמוראים שמכשירים אומר אמרו בפ׳ התקבל [דף ס״ז] ואע״פ שמחמת ספיקא זו אין לנו להקל נ״מ לעניין חומרא התלוייה בדבר זה כמו שמוכיח שם שלדברי האומר אומר אמרו כשר ותעשה סובר שאסור להחתים הסופר בגט שאם היינו מתירים שיחתו׳ תצא חורבא מן הדבר שפעמים שאומר לשנים אמרו לסופר כתוב ולעדים שיחתומו ומדאגה שלא יתבייש הסופר שדומה שאינו ראוי לחתום מחמת כן אומרים לסופר לחתום ונמצא הגט בטיל שהבעל לא צוה כן ואף אותם האמוראים שאומרים [שם] אומר אמרו כשר בדיעבד ולא תעשה כן לכתחילה יפסלו חתימת הסופר בגט מן הטעם שאמרנו הואיל ובדיעבד כשר שמה שאומר התלמוד שם כיון דאמר מר כשר ולא תעשה לא שכיח ומאחר שאינו מצוי אין לחוש לחורבא דבר זה שאומר התלמוד דיחוי הוא ואין צ״ל כן במסקנא כשתירץ [שם] שמואל פליג עליה דר׳ יוסי בחדא ודאי לפי דברי סוף השמועה שיש לחוש לחורבא ויפסלו מטעם זה חתימת סופר בגט ואע״פ שרב מכשיר בגיטין [דף פ״ו] חתם סופר ועד והלכה כרב באיסור [בפרק יש בכור דף מ״ט] בדבר זה אין הלכה כמותו לגבי שמואל מאחר ששאר האמוראים סוברין כשמואל וגם אין לנו להורות להקל באומר אמרו שיהא כשר כי אין הדבר הזה מבורר בידינו ואע״פ ששני פסקים אלו סותרין זה את זה מ״מ הואיל והדבר ספק בידינו יש לחוש לשניהם להחמיר [וכן פסק בספר תרומה והביא כל הסוגיא בסי׳ קכ״ה], בגיטין [דף ע״ב] תניא עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו ומדקדק קולו להוציא מדברי רב כהנא אמר רב [בדף ע״א] שאומר חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו ותניא בתוספתא [פ״ב דגיטין] כתב בכתב ידו לסופר כתוב ולעדי׳ חתומו אינו גט עד שיאמר לסופר כתוב ולעדי׳ חתומו ולשם אין מדבר כלל בחרש הא למדת שאין אדם חרש או פיקח יכולין לשלוח כתב ידן לב״ד שבמקו׳ אחר שיגרשו את נשותיהם ובגיטין [בדף ע״א] מסקינן שהאלם הוא השומע ואינו מדבר הרי הוא כפקח לכל דבריו ותנן [שם דף ס״ז וע״ש בתוס׳ דף ע״ב בד״ה קולו] נשתתק ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו ג״פ אם אמר על הן הן ועל לאו לאו הרי אלו יכתבו ויתנו.

תנן שם [דף ל״ד] בראשונה היה משנה שמו ושמה ושם עירו ושם עירה התקין ר״ג שיהא כותב איש פלוני וכל שום שיש לו אשה פלונית וכל שום שיש לה פי׳ של משנה זו כמו שיש בברייתא בגמרא [שם וכן כל הסוגיא וע״ש באשירי וכן בספר תרומה] היו לו שתי נשים אחת ביהודא ואחת בגליל ולו שני שמות אחד ביהודא ואחד בגליל וגירש אשתו שביהודא כשמו שביהודא ואשתו שבגליל כשמו שבגליל אינה מגורשת שזהו שינה שמו עד שיכתוב גט לאשתו שביהודא בשמו שביהודא ושם דגליל עמו פי׳ שיעשה שם מקום הנתינה עיקר כגון אם הי׳ נק׳ ביהודא יוסף ובגליל קורין אותו שמעון יכתוב אנא יוסף דמתקרי שמעון וכן אומר התלמוד [שם דף ל״ה] גבי אחא בר הדיא דמתקרי אייא מרי ויכתוב גט לאשתו שבגליל בשמו שבגליל ושם דיהודא עמו פי׳ שיעשה שם מקום הנתינה עיקר שיכתוב אני שמעון דמתקרי יוסף וזו היא תקנת ר״ג ומעמיד התלמוד דבר זה באיתחזק בתרתי פי׳ שהוחזק בשני שמות משונים שבני גליל אין מכירין אדם זה בשם יוסף ובני יהודא אין מכירין אותו בשם שמעון כלל וכשהוא ביהודא ובא לגרש את אשתו שבגליל או להיפך אם לא יכתבו שני השמות יוציאו לעז אותם שאין מכירים באותו השם יאמרו שאין זה בעלה שכתב זה הגט ובסוף והברייתא [שם] מסיי׳ יצא למקום אחר וגירש באחד מהם הר״ז מגורשת דבר זה מעמיד התלמוד [שם] בדלא איתחזק פי׳ שבאותו מקום שהלך לא הוחזק בשני שמות משונים אלא הכל יודעים שם ששמו יוסף ושמו שמעון ואז אין לחוש ללעז של שאר מקומות אע״פ שבגליל או ביהודא אין מכירים באחד משני השמות אין חוששין ללעז אלא בלעז מקום שהבעל שם או לעז של מקום נתינה אבל מאחר שמקום שהבעל עומד שם ומקום הנתינה שוים שבשניהם מכירים את שני השמות או בשניהם אין מכירים כי אם השם הכתוב בגט אין חוששין ללעז של שאר מקומות אמנם לכתחילה צריך לכתוב שני השמות להנצל מכל לעז וכן מוכיח בירושלמי שאומר [שם] יצא למקום אחר וגירש אשתו באחד מהם מגורשת אמר רבי יוסי הדא דאת אמר לשעבר אבל לכתחילה צריך למיעבד כהדא דרבי אילא שאומר לכתחילה צריך לכתוב אני פלוני שביהודא עם כל שם שיש לי בגליל וכאשר בארנו משנה זו שבפ׳ השולח כך יש לבאר המשנה השנוייה בפ׳ הזורק [דף פ׳] שינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה ולא בשינוי השם ממש שהרי זה דבר פשוט שהגט פסול שלא נכתב בשם בעלה אלא בשם איש אחר ובכל הגיטין כתוב בה״ג בתיקון טופסי גיטין שצריך לכתוב כל שום וחניכה דאית לי׳ ולא נתיישב לרבינו יעקב [בתו׳ דלעיל] כי אדם שאין לו שום חניכה ושם כינוי וכתבו בגט שלו כל שום וחניכה דאית ליה יאמרו שזהו אדם אחר שיש לו כינוי ותיקן לכתוב אני פלוני עיקר השם דמתקרי פלוני שם הטפל או המכונה פלוני כמו [בדף ל״ד דלעיל] ההיא דרובא קרו לה מרים והמיעוט קרו לה שרה ואומר שיש לו לכתוב מרים דמתקריא שרה וכן אחא בר הדיא דמתקרי אייא מרי בגיטין [בדף ל״ה] ועל גט של משומד שגרש אשתו כבר שאלו את רבינו יעקב [בתוס׳ דלעיל] אם צריך לכתוב בגט שם של גיות עם שם של יהדות והשיב חלילה שלא להזכיר שם דגיות בתורת משה וישראל ואין לחוש בו כלל דשם של יהדות לא גרע מחניכתו וחניכתה דתנן בפרק המגרש דכשר ופיר׳ בערוך [בערך חנך] אע״פ שלא כתב שם המובהק ועוד תניא בתוספתא [פ״ו דגיטין] גר ששינה שמו לשם גוים כשר וכן אתה אומר בגיורת וכל שכן ישראל משומד ששינה שמו לשם ישראל שהוא כשר ואף לכתחילה אין לו לכתוב רק שם ישראל ואם כתב בגט שם של יהדות וכל שום וחניכה דאית לי׳ טוב הדבר.

גרסינן בגיטין [דף פ״ח] אמר רב נחמן אמר שמואל גט המעושה בישראל בדין כשר פי׳ בדין כגון אומר איני זן ואיני מפרנס או כל אותן השנויי׳ בפ׳ המדיר [דף ע״ז] שכופין אותו להוציא ושלא בדין פסול ופוסל ובגוים בדין פסול ופוסל ושלא בדין אפי׳ ריח הגט אין בו פי׳ כיון שהדייני׳ עכו״ם פסול משום לפניהם ולא לפני עכו״ם ובירו׳ [פרק בתרא דגיטין ובתו׳ שם מביאו דף פ״ח] גרסינן תני רב חייא עכו״ם שעישו כמעשה ישראל כשר באומר איני זן ואיני מפרנס פירוש שוטרים גוים שעישו ליתן גט ע״פ דייני ישראל ומתניתין אמרה כן ששנינו בגיטין [דף פ״ח] גט המעושה בישראל כשר ובעכו״ם פסול ובגוים חובטין אותו ואומרי׳ לו עשה מה שדייני ישראל אומרים לך מתוך הירושלמי יש ללמוד שכך הפי׳ ובגוים תמצא צד כשרות כגון ששוטרי הגוים חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שדייני ישראל אומרים לך ועוד גרסינן בתוספתא ובגוים חובטין אותו ואומרי׳ לו עשה מה שרבי פלוני אומר לך ואם כן אותם משומדים ואותם שכופין להוציא בפ׳ המדיר [בדף פ״ז] מותר להכריח ע״י עכו״ם עד שירצו ליתן גט כדברי דייני ישראל וצריכין שיאמר רוצה אני.

בגיטין [דף ל״ב] שנינו שהשליח שנטל הגט להוליך לאשה שיכול הבעל לבטל עד שיגיע ליד האשה ואף לאחר שבטלו קיי״ל כרב נחמן דאמר [שם ע״ש בתוס׳] חוזר ומגרש בו כשירצה ומפרש שם הטעם נהי דבטליה לשליחותיה דשליח גט גופיה מי בטיל לפי לשון התלמוד שאומר כן משמע שאין כח לבעל לבטל גוף הגט כי אם השליחות לבד ובקידושין [דף נ״ט ועי׳ שם בתוס׳] כתוב שם בכל הספרים בטעמא של ר״ג נהי דבטליה מתורת שליח מתורת גט לא בטליה משמע אבל אם ביטל הגט בפירוש מודה ר״נ נחמן שביטל וגירסא זו תופס רבינו משה [בפ״ו דגירושין] עיקר ויש ראייה לגירסא זו מתניתין דגיטין [דף י״ז] גבי גט שנכתב ביום ונחתם בלילה דמכשיר ר״ש ואמרי׳ [בגמרא שם דף י״ח והפי׳ בתוס׳ ע״ש] דווקא לאלתר אבל מכאן עד עשרה ימים לא מכשיר שמא פייס פי׳ שמא בטלו ויש לדקדק לפי זה על מה שאומר רב ששת בפ׳ האומר משקלי עלי [דף כ״א] האי מאן דמסר מודעא אגיטא מודעי מודעא עד שיבטל מודעא פירוש מי שאמר בפני שנים בצינעא גט שאני כותב לאשתי בטל הוא ואחר כך נתנו לה בפני שנים אחרים זו היא מסירת מודעא על הגט והגט פסול ועכשיו קשה דמה מועיל ביטול מודע׳ שנוהגין עתה לעשות בשעת נתינה והלא יש לחוש שלא ביטל גוף הגט ומודה רב נחמן בזה שאינו יכול לחזור ולגרש בו לפי הגירסא הכתובה שם [דף נ״ט] וכתב רבינו משה בספרו [פ״ו דגירושין] וז״ל א״כ מה תקנה בדבר זה שיאמרו לו העדים קודם כתיבת הגט אמור בפנינו שכל הדברים שמסרת שגורמין כשיתקיימו אותם הדברים לבטל הגט הרי הם בטלים והוא אומר להן הן ואחר כך אומר להם לכתוב ולחתום וליתן לה ולא יניחוהו לילך עד שיגיע הגט לידה כדי שלא יצא ויבטלנו ובספר התרומה [סימן קכ״ח כל הסוגיא] כתב רבינו ברוך שלאחר שאמר לסופר לכתוב ולעדים לחתום אינו יכול לבטלו שלא בפניהם כיון שציוה להם לעשות מעשה וכן משמע בגיטין [דף ל״ג] דהא רבי סובר בטלו מבוטל פירוש אם ביטל השליח שלא בפניו ורבי סובר [שם] שאם אמר לעשרה כתבו גט לאשתי יכול לבטל זה שלא בפני זה ורשב״ג אומר אינו יכול לבטל זה שלא בפני זה כ״א בפני כולם ואפי׳ רבי מודה שאינו מבוטל כי אם אותו שדיבר אליו דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה ואם ילכו האחרים ויכתבו הגט ויתנו לה הגט כשר משמע מכאן שלאחר שאמר להם לעשות מעשה אינו יכול לבטל שלא בפניהם לפיכך אם קודם שנגמר הגט או לאחר שנגמר בטלו הבעל לפניהם אז אין מועיל ביטול מודעא ועל עניין כזה מצינו שם [דף ל״ד] שהצריכו רב יהודא ורב ששת גט אחר לפי שהבעל בטל הגט בפני העדים עצמן ורוצה לומר כי לא יכול לבטל גוף הגט אלא אחר שנכתב אמנם אדם ששולח גט לאשתו במקום אחר דקי״ל הלכה כר׳ דאמר שיכול לבטל השליח שלא בפניו נכון הדבר לומר לבעל לעשות שבועה שלא יבטלנו כששולח גט לאשתו ביד אחר וצריך להתיישב בדבר וכן צריך להתיישב בההיא דגיטין [דף ל״ד] גבי אי לא אתינא מכאן עד תלתין יומין ליהוי גיטא אומר שם אטו לבטולי גיטא מבעי משמע שאם הי׳ מבטלו בפירוש שמועיל ושם [דף כ״ט] גבי וליחוש שמא פייס משמע שבדיבור אין יכול לבטל שמזה לא היה יכול לתרץ כלום וז״ל רבינו שמשון [וכן בתו׳ פ״ב דף י״ח בד״ה שמא] אין לפרש כפירוש רש״י שמא פייס ובא עליה והוה לי׳ גט ישן שהרי שם [דף ע״ו] קאמר ולגט ישן אין חוששין שהרי לא נתייחד עמה ואחר כך מקשה וליחוש שמא פייס משמע ששני דברים הם אלא שמא פייס הנזכר בב״מ רוצה לומר שמא פייס וביטל הגט אמנם בההיא דגיטין [דף כ״ט] גבי מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י״ב חדש הרי זה גט ומקשה וליחוש שמא פייס אין לפרש שמא פייס וביטל הגט בדיבור שאין דיבורו מועיל לבטלו כל זמן שלא בא שהרי אמר לה מעכשיו אם לא באתי והרי לא בא אלא שמא נתפייס ובא קאמר ומתוך כך ביטל הגט ומתרץ באומר נאמנת עלי לומר שלא באתי שאפי׳ באתי א״ת היא שלא באתי יהא הגט גט.

שנינו בפ׳ הזורק [דף ע״ט] היה במזרח וכתב במערב או שינה שם עירו ושם עירה תצא מזה ומזה ומדקדק בגמ׳ [בדף פ׳] היה במזרח מאן אילימא בעל היינו שינה שם עירו ושם עירה אלא סופר כדאמר להו רב לספריה כי יתביתו בשילי כתובו בשילי אע״ג דמימסרו לכי מילי בהיני הא למדת שהסופר כותב למניין שאנו מונין כאן ונראין הדברים שכל שכן העדים שיש לכתוב מקום שעומדין שם בשעת כתיבת הגט וחתימתו אע״פ שאינו מקום עיקר דירתם ופוסק רבי׳ יצחק בר׳ שמואל שאין צריך לכתוב שם העיר שהבעל עומד שם בשעת נתינת הגט כי אם מקום עיקר דירתו שהרי גיטין הבאים ממדינת הים היאך יודע הסופר מקום שהאשה עומדת באותה שעה ולא מקום שתהא עומדת בשעת קבלת הגט אלא כותב מקום עיקר דירתם ולא יותר כך אין צריך לכתוב לבעל רק מקום עיקר דירתו ולא מקום שהלך לפי שעה מאחר שלא הלך לגור שם ומן הטעם שאמרנו לא הי׳ יכול התלמוד להעמיד המשנה דהי׳ במזרח וכתב במערב בבעל ולומר שלא כתב עמידתו ביום כתיבת הגט אלא מקום אחר ושינה שם עירו זהו הפירוש ששינה מקום עיקר דירתו לא היה יכול לפרש כן המשנה כי הי׳ פשוט לו שאין לחוש בעניין הבעל כי אם בשינוי עיקר דירתו וכן מוכיח בפ׳ האשה [דף קט״ז] שהלכה גבי גיטא דאישתכח בסורא עוד אומר רבינו יצחק [בתוס׳ דגיטין דף פ׳ בד״ה ושם] דבעיר שנולדו האשה והאיש בזה לא דיבר המשנה כלל והקדמונים הרגילו לכותבו לפי שאם יארע הדבר שימצא בגט זה שהוחזקו שני יוסף בן שמעון יהיה בהם סי׳ ע״י מקום הלידה שלא יהו שוים בו ואם היה פסול בשינוי מקום הלידה הרבה עיותו הקדמונים שתקנוהו לכתוב כי הרבה פעמים יש שאין ברור מקום הלידה ויכול לבא לידי קילקול מתוך כך כתב רבינו יהודא ברבי יצחק בשם רבינו יצחק שאפי׳ שינה מקום הלידה אינו פסול בכך ומעשה היה באדם אחד ששינה מקום לידתו בגט והכשירו רבינו יצחק ועוד הי׳ אומר רבינו יצחק כמדומה לו ששמע בשם רבינו יעקב שהיה מביא ראיה לדבר זה מהא דאמרינן בכתובות [דף כ״ד] דלמ״ד אין מעלין משטרות ליוחסין שטר שכתוב בו אני פלוני כהן לויתי לפלוני מנה וחתימי סהדי אין מעלין מאותו השטר ליוחסין מפני שהעדים אין מעידין על כל מה שכתוב בשטר כי אם על עיקר הדבר הוא החוב ואפשר שאינו כהן ואפי׳ הכי השטר כשר ועוד כתב מורי הרבה פעמים ראיתי את ר׳ כשהיה כותב גיטין היה אומר לעומדים שם אם מרופה בידכם כלל מקום הלידה אל תכתבו אותו כלל וכן כתב רבינו יחיאל גם על עיקר הדירה אם אינו ידוע בודאי אל יכתבוהו כלל ועוד כתב מורי [בתוס׳ דלעיל בד״ה כי] שאע״פ שבגט אמרנו למעלה שצריך לכתוב מקום עמידת הסופר והעדים ביום כתיבת הגט וחתימתו מ״מ נראה לרבינו יצחק שבשאר שטרות כשר וכדאמר בסנהדרין [דף ל״ב] שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמיטה אע״פ שבאו עדים ואמרו באחד בניסן עמנו הייתם במקום אחר השטר כשר חיישינן שמא כתבו בו זמן מאוחר וכשר הא למדת שאע״פ שלא היה בעיר ביום הכתוב בשטר שהוא כשר ומכאן נהגו החזנים שכותבין הכתובות וכותבין מקום שילכו בהן שם למחר לעשות החופה שיחתמו שם העדים וקשה לרבינו יצחק לעשות כן לכתחילה [בגיטין דף פ׳] מדאמר להו רב לספריה כי יתביתו בשילי כתובו בשילי ואע״ג דמימסרי לכו מילי בהיני

שם [דף ע״ה] אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט ומדקדק ולימא ברישא אם מתי יהא גט ומתרץ לא מקדים אינש פורענותא לנפשיה ומקשה עוד והא בעינן הן קודם ללאו אלא אמר רבא אם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט ואם לא מתי לא יהא גט, [בתוס׳ שם בד״ה לאפוקי] משמע מכאן שהלכה כר״מ שמצריך תנאי כפול דומיא [בקידושין דף כ״א] דבני גד ובני ראובן שהרי שמואל ורבא סוברים כמותו לפיכך שכיב מרע הנותן גט לאשתו על תנאי צריך לכפול את תנאו ויאמר הרי זה גיטך ואם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט מעכשיו ותהא מגורשת ממני ומותרת לכל אדם ואם לא מתי לא יהא גט ושכיב מרע הנותן גט בעניין זה אם יעמוד מחליו בטל הגט ואם אחר כך יחלה צריך גט אחר [וכן פסק בס״ת סימן ק״ל והאריך יותר ע״ש] ואם הוא רוצה שתהא מגורשת בגט ראשון יתן זמן בתנאי ויאמר אם מתי עד זמן פלוני יהא גט מעכשיו ותהא מגורשת ממני ומותרת לכל אדם ואם לא מתי עד אותו זמן לא תהא מגורשת וכן נראה לרבינו יצחק [בתו׳ דלעיל] שכל המשניות המדברות בתנאי גטין מדברים בתנאי כפול אע״פ שלא פירשו ואפי׳ כשאומר על מנת אע״ג דקי״ל כרבי דאמר [בגיטין דף ע״ד] כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי אפי׳ הכי אמרינן דאפי׳ לא נתקיים התנאי יתקיים המעשה שהרי ברייתא דעל מנת שתשמשי את אבא אנו מעמידין אותה שם [דף ע״ו] בדכפליה לתנאיה אמנם אומר רבינו יצחק כי שמא אם אומר סתם שיהא תנאי זה כתנאי בני גד ובני ראובן יכול להיות שיועיל בלא כפילות התנאי, [בתו׳ דלעיל ודקדושין דף מ״ט בד״ה דברים] ויש הרבה דברים דאפי׳ בלא תנאי הוי כאילו התנה כגון שטר מברחת דכתובות [דף ע״ט] וכן זבין ולא איצטריכו ליה זוזי דפסקינן שם [דף צ״ז וגם בתוס׳ שם הסוגיא בד״ה זבין] דהדרי זביני שהדבר ידוע שלאותו צורך שהיו צריכין אז עשו כן והוא שגילה בדעתו שמדוחק מעות הי׳ מוכר ויש מקומות שאין צריך כפילות כי אם גילוי דעת אמירה בעלמא ואם לא גילה דעתו באמירה אמרינן דהוי דברים שבלב כי ההיא דקדושין [דף מ״ט] דזבין נכסי אדעתא למיסק לא״י ונאנס ולא עלה ולא פירש בשעת מכירה שמוכר אדעתא למיסק לא״י אמר רבא מאחר שלא פירש הוו דברים שבלב ואינם דברים אעפ״י שגילה בדעתו דאדעתא למיפק מזבן שהיה מתקן מסע שלו וענייני הדרך והא דאמרינן בירושלמי דפ׳ האומר בקידושין אמר ר׳ יוסף בר׳ בון בכל אתר אית ליה לרבי מאיר מכלל לאו אתה שומע הן והכא לית לי׳ ואמר רבי מתניא חומר הוא בעריות ואומר רבינו יעקב [בתוס׳ דגיטין דלעיל] דחומר הוא בעריות לאו דווקא דהא לר״מ בעינן תנאי כפול אפי׳ במידי דלאו עריות בשבועות [דף ל״ו] ובנדרים [דף י״ג] אלא כגון שאר דברים שחמורין כעריות כגון קידושין וגירושין ושבועת סוטה דשייך בהן ממון ולא בא אלא להוציא שתויי יין ופרועי ראש שאנו אומרים בהן בשבועות [דף ל״ו] לר״מ מכלל לאו אתה שומע הן דהוו איסורא בעלמא ולא ממונא. בגיטין [דף ע״ז] האומר לאחר שנה אקיים לך תנאי זה חדש כלו׳ אין יכול לשהותו יותר מחדש אחר השנה לאחר חדש שבוע לאחר שבת עד שלישי בשבת ושלישי בשבת בכלל. בכתובות [בדף ב׳ וג׳] יש שני לשונות דרבא הראשון אומר אין טענת אונס מועלת לבטל את הגט ובלשון שני אומר שמועלת טענת אונס לבטל את הגט ופסק ר״ח [בתוס׳ שם] כלשון ראשון דאין אונס בגיטין דכל הסייעתות הבאות ללשון ראשון קושיות ללשון שני ועל תירוצי׳ רחוקי׳ אין לסמוך ושלשה עניני אונסין הם ההוא דגיטין [דף ע״ג וגם בתוס׳ שם הסוגיא בד״ה איתביה] גבי הרי זה גיטך אם ימו׳ מחולי זה ונפל עליו הבית או נשכו נחש אינו גט אונס שאינו מצוי כזה אינו גט לכל הלשונות וגם משום פרוצות וצנועות [דכתובות דלעיל] אין שייך לתקן דלעולם לא יסברו שאירע אונס גדול כזה ואונס דפסקיה מברא [שם] המצוי לכל הלשונות אינו מבטל דאיבעי לי׳ לאתנויי אבל באונס דשכיח ולא שכיח בזה נחלקו והלכה כלשון ראשון ועוד אמר בגיטין [דף ל״ד] אי משום אונסא אין אונס בגיטין.

גרסינן שם [דף ע״ו] ההוא שכיב מרע שכתב גט לאשתו ערב שבת עם חשיכה למחר חלה מאד ונסתכן באו לפני רבא ואמר להם שיקנה השכיב מרע לאשה את החדר שהגט מונח בתוכו ותלך האשה ותקנה את החדר בחזקה שתנעול החדר ותנן [בב״ב דף מ״ב] נעל וגדר הר״ז חזקה ונמצא שגטה וחצרה באין כאחד למדנו מכאן שמגרשין בשבת [בתוס׳ דע״ז דלעיל בד״ה ותיזיל] כגון בשכיב מרע דלא אפשר להמתין אע״ג ששנינו בתוספתא דביצה [פ״ד] דאין מגרשין ואין מקדשין בשבת ועוד למדנו שאע״פ שאין קונין בשבת קנין שאלה בעלמא מותר [עיין בתוס׳ דלעיל בד״ה מה] ועוד למדנו דנעל לא הוי תיקון מנעול שזה א״א לעשות בשבת אלא נעל הוי נעילת דלת ועוד למדנו שאסור לטלטל הגט בשבת כדפי׳ שם רבינו שלמה ונראה דדוקא גט שמוקצה לראייה אבל שאר כתבים מותרים לטלטל שראויים לצור על פי צלוחיתו ומטעם זה אפי׳ קלף חלק אם אינו מוקצה לכתיבה מותר לטלטל וגט נמי דווקא בימיהם שלא היו לומדין תורה שבעל פה מתוך הכתב אבל עתה מותר לטלטלו שאדם יכול ללמוד הימנו כמה הלכו׳ גט כתב ר״ת [בתו׳ דגיטין דף ע״ב בד״ה מהיום] בסידור גט שכיב מרע שטוב לומר מעכשיו אם מתי מהיום אם מתי שאם יאמר מהיום אם מתי ומת באותו היום שמא בסוף היום אמר שיהא גט וכבר מת והוה לי׳ גט לאחר מיתה מסקי׳ בגיטין [דף ע׳ וע״ש בתו׳ בד״ה בודקין] שאם נשתתק ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו ג״פ בפירי דימות הגשמי׳ בימות החמה ופירי דימות החמה בימות הגשמים כגון נישפל״א בלעז בימות החמה וצרייזש״א בימות הגשמים או כדמפרש בירושלמי [שם] נכתוב גט לאמך נכתוב גט לאחותך כו׳ ושיא׳ חד לאו ותרי הן חד הן ותרי לאו שנינו [בדף ס״ז] אמר כתבו גט לאשתי ואחזו קורדיקו׳ הוא רוח שעמום הבא על השותה יין חדש וחזר ואמר אל תכתבו גט לאשתי אין בדבריו האחרונים כלום ובגמ׳ [בדף ע׳ כל הסוגיא] אמר ריש לקיש כותבין ונותנין לאלתר בחוליו דהא קתני אין בדבריו האחרונים כלום ור׳ יוחנן אמר אין כותבין עד שישתפה ומאי אין בדבריו האחרוני׳ כלום דלכי מתציל לא בעי למהדר ואימלוכי ביה ר״ל מדמה חולה זה לישן דכותבין ור״י מדמהו לשוטה דאין כותבין ור״ל אומר אינו דומה לשוטה שהרי שוטה אין סם רפואתו ברור בידינו אבל חולה זה סם רפואתו ברור לנו כמו שאו׳ שם שיאכל בשר אדום צלוי על הגחלי׳ וישתה יין חי ורבי יוחנן אומר אין דומה לישן דישן אינו מחוסר מעשה שהרי מאליו הוא ניעור אבל זה מחוסר מעשה הרפואה מכאן אומר רבינו יצחק בר׳ שמואל [בתו׳ שם בד״ה התם וכן בס׳ תרומה סימן ק״ל כל הסוגיא] שהכותב גט לאשתו של שכיב מרע יזהר שלא יתקלקל בחוליו בשעת כתיבה דפעמים שאינו בדעתו והוי כמו מטורף ואינו יודע מהו אומר ומהו מדבר ובין למר ובין למר לא דמי לישן וגם אין סם רפואותו בידינו והוי כעיתים שוטה ועיתי׳ שפוי ועל הגוסס השיב ר״י ברבי שמואל לרבינו יואל מנרבונ״א [בתוס׳ פ״י יוחסין דף ע״ח בד״ה לא] שאם הוא מדבר בטוב ודעתו מיושבת עליו שיכול ליתן גט ואין ספק בדבר שהרי שנינו בגיטין [דף ע׳] שחט בו שני׳ או רוב שנים ורמז ואמר כתבו ותנו גט לאשתו הרי אילו יכתבו ויתנו והר״ז השחוט ודאי מת לבסוף ממכה זו ואע״פ כן מועיל גיטו וכל שכן גוסס שמיעוטן חיים [שם] וכן מגוייד בצומת הגידין וצלוב כותבין בדיבורו אע״פ שרובן למיתה וכן תני בערכין [דף ו׳] גוסס נודר ומעריך ולא עדיף אמירתו לגבוה ממסירתו להדיוט אלא ודאי מתנתו וגטו מועילין וכן מוכיח בפ׳ כל הגט [דף כ״ח] ששנינו שם המביא גט והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים ואומר בגמ׳ [שם] לא שנו אלא בחולה שרוב חולים לחיים אבל בגוסס שרוב גוססין למיתה לא משמע דווקא כשהניחו גוסס חיישי׳ שמא מת כשנותנו לאשה אבל אם הי׳ חי עדיין אע״פ שהוא גוסס כשר והא דאמר בב״ב [דף קכ״ז] ובקידושין [דף ע״ח] לר״מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכיר למה לי בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס פי׳ שם [בב״ב וכן בתוס׳ דלעיל הסוגיא בקיצור ובאשירי שם] רבינו שמואל שאז אינו יכול לדבר ואין כח ליתן משמע דאם יש לו כח לדבר וליתן מתנתו מתנה והק׳ הרב ר׳ יואל על פי׳ זה אמאי נקט גוסס אפי׳ חולה או בריא כיון שאינו יכול לדבר אין מתנתו ומקחו כלו׳ כדתנן [בגיטין דף ס״ו] נשתקק ואמר כתבו גט לאשתי בודקין אותו כו׳ ותניא [שם דף ע״ח] כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו למשאות ולמתנות והשיב לו רבינו יצחק דהא דלא נקט חולה או בריא שנשתתק משום דנקט מילתא דפסיקא דסתם גוסס אינו יכול לדבר ועוד חולה שנשתתק מסתמא יתרפא ואם כן קרא דיכיר למה לי דאז מועיל מתנתו ור״ח שפי׳ בנכסי׳ שנפלו לו כשהוא גוסס ואז אינו יכול להקנותם שהוא חשוב כמת לא הי׳ דעתו לומר אלא מפני שאינו יכול לדבר ומיושב בדעתו אבל אם היה יכול לדבר ומיושב בדעתו גיטו ומתנתו מועיל בטוב תנן שם [דף ע״ג] לא יתייחד עמה אלא בפני עדים ואפי׳ בפני עבד בפני שפחה חוץ משפחתה מפני שלבה גס בה והטעם [ע״ש בתוס׳] הוא דכיון דעדיין אין הגט נגמר עד שימות אם יתיחד עמה הוה לי׳ גט ישן ותנן בגיטין [דף ע״ט] ובמסכת עדיות [דף ד׳] ב״ש אומרים פוטר אדם את אשתו בגט ישן וב״ה אוסרים והלכה כב״ה [שם] איזהו גט ישן כל שנתייחד עמה לאחר שכתבו לה קודם שנתנו לה ולא נגמרו הגירושין, [כ״מ שם] ואם גרשה בגט ישן תינשא לכתחילה ואמנם [מס״ת סימן ק״ל] כל אדם שגירש אשתו בגט גמור וכשר לא יתייחד ובכתובות [דף כ״ז] אמר המגרש אשתו לא תנשא בשכונתו ועיקרו בהלכות ייחוד במצות לא תקרבו [ל״ת קכ״ז].

תנן בגיטין [דף ס״ד] נערה מאורסה היא ואביה מקבלים את גיטה רבי יהודא אומר אביה ולא היא אמר רבי יוחנן בקידושין [דף מ״ג] מחלוקת לגירושין אבל לקדושין ד״ה אביה ולא היא ושם מפרש הטעם וכן הלכה [בכתובות דף מ״ו] שהרי התורה זכתה שבח נעורי׳ לאביה וכן סובר רבא אמר רב נחמן בקדושין [דף ט׳] כתב לה על הנייר וכו׳ מקודשת מדעתו והוא שלא בגרה דבנערה נמי בעינן דעת אביה בקידושין והגיה רבינו שלמה נ״ע [דף מ״ג והסוגיא בתוס׳ שם] הוא הדין לקטנה והא דפליגי בנערה להודיעך כחו דרבי יהודא וכן מוכיח בקידושין [דף מ״ד] שאומר שם רב נחמן אין נערה עושה שליח לקבל גיטה מיד בעלה כשיש לה אב ומקשה לו מדתניא קטנה שאמרה לשליח התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה הא נערה הר״ז גט ומתרץ דמדבר כשאין לה אב אבל מתחלה הי׳ סבור שיש לה אב ואעפ״כ כשהגיע גט לידה מגורשת והלכה כחכמים בד״א בקטנה שהגיעה לפעוטות שיש לה שבע שנים וכדאמר רבא בגיטין [דף ס״ה] הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין וכנגדן בקטנה מתגרשת בקידושי אביה אבל קודם שהגיעה לפעוטות אם אין לה אב שמת לאחר שנתארסה או נישאת אינה יכולה להתגרש בשום עניין אבל יש לה אב ועדיין היא ארוסה אז אפי׳ קטנה היא ביותר יכולה להתגרש ע״י אביה לפי׳ ר״ת שנא׳ בסמוך כדמשמע בפרק חרש [דף קי״ג] וכדמשמע בירושלמי [פרק חרש] סוף המשנה דגיטין [דף כ״ד] כל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש פי׳ רבינו שלמה אף ע״י אביה דהא שוטה היא ואמר רבי יצחק ושלחה מביתו מי שמשלח׳ מביתו ואינה חוזרת יצאת זו שמשלחה וחוזרת ביבמות [דף קי״ג עכ״ל ושם [בגיטין דף נ״ד] מפרש איזוהי יודעת לשמור גיטה כל המבחנת בין גיטה לדבר אחר וכן הלכה ורבינו יעקב פי׳ [בתוס׳ שם ובקידושין דף מ״ג בד״ה וכל] דע״י אביה מתגרשת אף קודם שהגיע׳ לפעוטות אע״פ שאינה יודעת לשמור גיטה וכן הורה הל׳ למעשה דהא בפ׳ חרש [דף קי״ג] מפרש רבי ינאי טעם אחר על השוטה משום דכתיב ונתן בידה מי שיש לה יד לגרש את עצמה ולפי אותו טעם שוטה שיש לה אב מתגרשת על ידי האב מן התורה שהרי יש לה יד אביה שהוא כידה דאפי׳ היא פקחת אביה מקבל את גיטה ומאן דדריש מושלחה אינו חולק כלל על זה אלא שדורש ממקרא אחר ויש ליתן טעם דכיון שיש לה אב משלחה ואינה חוזרת היא שאביה שומרה מלחזור ובירושלמי פרק חרש גרסי׳ נשתטית לא יוציא דבי רבי ינאי אמרי מפני גרירה פירוש שהיא נגררת אחר כל אדם ונוהגין בה מנהג הפק׳ ר׳ זעירא ורב חייא תרווייהו אמרי שאינה יכולה לשמור את גיטה ואומר שם בירושלמי שלדברי האומר מפני שאינה יכולה לשמור את גיטה אם יש לה אב יכולה לשמור גיטה משמע דרבי ינאי אוסר לכתחי׳ בשוטה אף בשיש לה אב ומשום הפקר אבל בקטנה מודה שאין שם הפקר וגם יכולה לשמור את גיטה כשיש לה אב כאשר בארנו למעלה גרסי׳ בגיטין [דף י״ז] מפני מה תקנו זמן בגיטין ר׳ יוחנן אומר שלא יחפה על בת אחותו הנשואה אם תזנה יכתוב לה גט בלא זמן ויאמר שלאחר שנתגרשה זינתה, [בתוס׳ שם דף י״ח בד״ה הנהו וכן באשירי שם] וגם בזמן הזה מועיל זמן שלא יטהרו ממזרים ומקשה שם [בדף י״ח] גיטין הבאים ממדינת הים שנכתבין ונחתמין בניסן ואין מגיעין ליד האשה עד תשרי שאחריו מה הועילו חכמים בתקנתן ומתרץ הנהו קלא אית להו ופירש רבינו יצחק [בתוס׳ שם] דכשרואין שזמן הכתיבה מוקדם מן המסירה יעלה על דעתם לכוין זמן המסירה:

זה סדר הגט
צריך שיקח הבעל משלו הקלף והדיו וימסרנו לסופר ואם אין לו יקננו לו לבעל דהא בעינן וכתב ונתן [בגיטין דף כ׳] והוא הדין אם כתבו הסופר במצות הבעל שהוא כשר ובלבד שיתננו לבעל אחר כך להיות שלו כדתנן [בגיטין דף כ״ו] הכותב טופסי גיטין צריך שיניח כו׳ משמע שהסופר כותבו משלו אבל יותר הוא טוב ליתנו לבעל תחילה כדי שלא ישכח הסופר ליתנו אחר כך לבעל, [בב״ב דף קמ״ח] ושכר הסופר על הבעל מן הדין ואם האשה נתנה השכר אין בכך כלום, [מס״ת סימן קל״א כל הסוגיא מוכ׳ בסדר הגט] ויצוה הבעל בפני עדים כשרים שאין קרובין זה לזה ולא לבעל ולא לאשה ויאמר בפניהם לכתוב גט לאשתו עד שיהא טוב לדעתו או לדעת חכם שעומד בעיר ואם הסופר אינו קרוב די בעד אחד עמו וצריך שני עדים שיכתבנו בפניהם לשמה שיודעים שכותב לשם פלונית אשת פלוני ואחר כך יאמר הבעל לעדים כשרים לחתום את הגט והסופר אינו יכול להיות עד אחד מעדי החתימה דחתם סופר ועד שמא פסול כדפרישי׳ בשמעתין דאומר אמרו ואע״פ שהם שלש כיתו׳ עדים שצוה הבעל לכתוב ועידי כתיבה לשמה ועידי חתימה לשמה אין בכך כלום ואין נקרא חצי דבר מאחר שכל כת וכת מעידה על כל מה שצריך לראות בשעת ראיי׳ דומיה דג׳ כיתות דעידי חזקה בב״ב [דף נ״ו] שכל אחת ראתה בכל פעם כל מה שיכולה לראות ולא כפירוש רב אלפס [שם] דאינו קרוי חצי דבר מפני שעדות כל כת וכת מועיל לעניין להחזיר פירות שאכל אמנם להסתלק מן המחלוקת טוב הדבר לעשות הכל בכת אחת שיאמר הבעל בפני עדים כשרים לסופר לכתוב גט לאשתו ואותם העדים יהיו בשעה שכותבו ויאמר להם הסופר שכותבו לשם פלונית אשת פלוני ולאותם עדים יאמר הבעל לחתום בגט ואם אין שם עדות בשעת כתיבה נראה שהוא כשר דמסתמא כיון שהבעל צוה לסופר לכותבו מסתמא כתבו לשמה בהכשר דרוב בקיאין הם ואמרינן נמי [בגיטין דף ב׳] דסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי ולא הצריכו חכמים [שם דף ה׳] להיות בשעת הכתיבה כי אם לשליח המוליך גט לאשה שיוכל לומר בפני נכתב ובפני נחתם שלא יוציא הבעל לעז על הגט ומה שאומר בגטין [דף ג׳] אי אתא בעל ומערער ופסיל ליה פסול לאו דווקא שאין כאן אלא לעז וכן כתוב בירו׳ בגיטין מתוך שהוא יודע שאם בא ומערער ערעורו בטל אף הוא מחתימו בעדים כשרים אבל בגירושין שהוא בעצמו עושה אין לחוש ולכך הבעל עצמו שהביא גטו אין צ״ל בפני נכתב ובפני נחתם [בדף ה׳ דלעיל] ואעפ״כ נהגו העם להצריך עדים בשעת כתיבה ואין לשנות המנהג ויחתמו העדים למטה ולא ירחיקו מכתיבת הגט יותר מריוח שיטה אחת חלק דאמרינן בב״ב [דף קס״ב] הרחיק העדים מן הכתב מלא שני שטין פסול ויחתמו בראש השיטה שלא יהא חלק מימין חתימתן בגליון כדי שיוכל לכתוב בו פלוני לוה מפלוני מנה ויחתוך כל אשר למעלה והוה ליה שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת דהוי כשר [שם דף קס״ג], [שם] אומר שכל גיטין ושטרות שיכולין לזייף בהן פסולין כתב רבינו משה [בפ״א דגירושין] בד״א כשהיה הגט יוצא מתחת ידה ולא היה שם עידי מסירה אבל אם היה שם עידי מסירה אע״פ שהן מרוחקין הרבה ואין נקראין עמו ואע״פ שאין חותם עליו עדים כלל ה״ז כשר שעיקר הגירושין בעדי מסירה עכ״ד וראייה לדבריו מדתנן בגיטין [דף כ״א] ר״י ב״ב אומר אין כותבין לא על הנייר מחוק ולא על הדיפתרא מפני שיכול לזייף וחכמים מכשירין פי׳ נייר מחוק שכתבו על הנייר ועדיו על המחק אבל שניהם על המחק כשר דאינו יכול לזייף דאינו דומה נמחק פעם אחת לנמחק שני פעמים כדמפרש בב״ב [דף קס״ד] ואומר בגמרא [בגיטין דף כ״ב והסוגיא בתוס׳ שם] מאן חכמים שמכשירין רבי אלעזר היא דאמר עידי מסירה כרתי ופירשו רבותי הילכך כשר ואע״ג דיכול לזייף שהרי עדי מסירה קראוהו ואם הייתה באה לינשא הייתה צריכה להביא עדים שנמסר לה בפניהם אבל בדבר שאינו יכול להזדייף יכולה להנשא אפי לר״א בהכרת חתימת העדות שבו כדתנן בפ׳ בתרא [דף פ״ו] בדברי ר״א שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם שלא תהא צריכה לטרוח להביא עידי מסירה לב״ד אבל לר״מ כל דבר שיכול להזדייף פסול בכל עניין שהואיל וסובר עידי חתימה כרתי צריך שיהא מוכיח מתוך הכתב עצמו וכן בארנו למעלה. מוכיח בגיטין [דף ט׳] שהעדים שחותמין על הגט צריכין להיות יודעים לקרות ולחתום ואם אינם יודעים לקרות קורין לפניהם והם חותמין והוא שיכירו לשון הגט ואם אינם יודעים לחתום רושמין להם את הקלף ברוק כדאיתא בגיטין [דף י״ט] וכיוצא בו בדבר שאין רישומו ניכר והם כותבין על הרושם, [שם] ואין עושין כן בשאר שטרות שדבר זה מקולי הגט שהקילו חכמים בגיטי נשים כדי שלא יהו בנות ישראל עגונות הואיל וחתימת העדים בגט מדבריהם, [שם דף פ״ז ול״ו] ואע״פ שחתימת העדים בגט מדבריהם התקינו שיהו העדים מפרשין שמותיהן בגיטין ולא בסימנין, [בגיטין דף י׳] וכן התקינו בעידי הגט שאין חותמין אלא זה בפני זה ואם חתמו זה שלא בפני זה פסול, [בערכין דף כ״א] אחר שנכתב הגט כהלכתו ונתיבשו החתימות יבטל הבעל כל המודעות שמסר על הגט ואחר כך יתננו ליד האשה בפני עדים, [בתוס׳ דגיטין דף ע״ח בד״ה אם] ותהא ידה פתוחה עד שיניח הבעל הגט מאליו ויאמר לה בשעת נתינה התקבלי גיטך ותהא מגורשת ממני ומותרת לכל אדם. [בתוס׳ שם דף י״ט בד״ה צריכי] ויקראוהו העדים קודם נתינה ואחר הנתינה או יעיינו בטוב שזהו גיטה שחתמו בו ואותו שנכתב בשבילה, [בתוס׳ שם דף ס״ג בד״ה אפי׳] ותימא הוא היאך מצטרפים להכשיר הגירושין העדים שראו שעשאו הבעל שליח להולכה והעדים שראו מסירת הגט לאשה לרבי עקיבא דאמר [בפ׳ חיה דף נ״ו ובב״ק דף ע׳] דבר ולא חצי דבר שהרי אלו צריכין לאלו כמו עדי קידושין שנקראו חצי דבר אם צריכין לעידי ביאה וכל המשניות דהמביא גט אין סברא שיהו כולם דלא כרבי עקיבא אמנם בארנו בהלכות קידושין שאין שליח האיש צריך עדים לא בגירושין ולא בקידושין שבכל התורה שלוחו של אדם כמותו וכן פסק רבינו יצחק בתשובה אחת וכן כתב רבינו משה [פ״ג דהל׳ אישות ופ״ו דגירושין] אבל אומר אני שצריך להתיישב בדבר משום דגרסינן בירושלמי דפ׳ השולח העושה שליח להוליך גט לאשתו צריך להחזיקו בפני שנים ואין השליח מן השנים ואחר כך עיינתי בתשובת ר״י וכתוב שם דע לך כי אמת הדבר שאין שליח להולכה המביא גט לאשה צריך לא חתימת ב״ד ולא חתימת עדים להודיע שעשאו הבעל שליח להולכה שהרי גט שבידו מוכיח כן אבל צריך למנות שליח בפני שני עדים כשרים ומזה לא הביא שום ראייה וכמו שבארנו למעלה שהאשה שנתגרשה בגט כתוב וחתום כהלכתו שיכולה להינשא אף לר׳ אליעזר בלא הבאת עידי מסירה לב״ד כמו כן אינה צריכה להביא (דין) עדים שצוה הבעל לסופר לכותבו ושנכתב לשמה וגם יש ראיי׳ ממביא גט ממדינת הים שאינה מביאה עדים שצוה הבעל לסופר לכותבו לשמה והא דאמרינן בגיטין [דף ס״ג] צריכה שני כיתי עדים אחת שאומר בפנינו אמרה לשליח התקבל ואחת שאומרת בפנינו קבל את הגט וקרע ומפרש שם [בדף ס״ד] שנקרע מפני השמד לשם זהו הטעם מפני שאין הגט בפנינו שנקרע ואין שום הוכח׳ שקיבל אבל אם הוא שלם ביד האשה חתום מסתמא בהכשר בא לידה וכן אם הוא ביד השליח שלם אין צריך רק עדים שעשאתו האשה שליח לקבלה ונאמן מכאן ואילך לומר שלגירושין נתנו לו הבעל דאפי׳ למ״ד [שם] שבעל נאמן לומר לפקדון נתתיו לשליש ולא לגירושין מפרש ר״ת [בתוס׳ שם] דהיינו דווקא כשהאשה והבעל במקום אחד כמו שאומר שם הטעם דאם לגירושין נתנו לאשה היה נותנו ולא לשליש כתב מורי רבינו יהודא בשם רבינו יצחק שהאשה יכולה להרשות אדם לקבל גיטה בעיר אחרת אע״פ שאינו שומע קולה ע״פ עדים שישמעו שהיא מתרצה בכך והם יכתבו שטר וישלחו לו שבכל מקום שידוע לנו שהיא רוצה בכך מועיל בלא שמיעת קול כדאמרינן ביבמות [דף קי״ח] שהיה יכול לזכות הגט לאשתו במקום יבם משום דסניא ליה אלא מפני שלפעמים אוהבת אותו וכן תן גט זה לאשתי אם היה זכות לה כמו שטר שחרור לעבד לא הי׳ יכול לחזור בו דזכין לאדם שלא בפניו ואע״פ שאינה אומרת כלום האשה שעושה שליח לקבלה יבאו עדים ויכתבו בפנינו חתומי מטה מנתה פלונית בת רבי פלוני את רבי פלוני בר רבי פלוני להיות שליח לקבל גיטה מיד בעלה רבי פלוני ב״ר פלוני ובפנינו אמרה לזה שלוחה התקבל לי גיטי ותהא ידך כידי ומיד כשיגיע הגט מיד בעלי לידך אהיה מגורשת ממנו ומותר׳ לכל אדם ומה שנעשה בפנינו כתבנו וחתמנו לה לראי׳ על מנוי שליחות קבלת גיטה שריר וקים ספר תירוכין צריך לכתוב קודם שיטה אחרונה של גט והטעם לפי שבגיטין [דף פ״ה] מסתפק התלמוד אם צריך לכתוב בגט ודן דיהוי ליכי מינאי ספר תירוכין שאם לא נכתב בגט יאמרו שבדיבור גרשה והשטר אינו אלא לראיה בעלמא ואין פושט שם התלמוד מזה הדבר כלום וא״כ יכול להיות שהוא מעיקר הגט וא״כ צריך לכותבו קודם שיטה אחרונה שהרי אנו אומרים שם [דף קס״ב וכל הסוגיא ע״ש בתוס׳ שם] שאין למדין משיטה אחרונה והטעם שאין אנו למדין משיטה אחרונה לפי שא״א לצמצם שלא יהא הפסק בין העדים לכתב שיטה אחת ולכך אומר [שם] שהעדי׳ שהרחיקו כתב ידם מן השטר שיטה אחת כשר ובאותה שיטה שהניח חלק יכול לזייף מה שירצה לכך אמרו אין למדין משיטה אחרונה ושמא זה הגט בא ליד האשה בלא ודן ליהוי ליכי וכו׳ והיא הוסיפה אותו בשיטה שבין העדים לכתב אם כן הי׳ פסול דשמא צריך ליכתוב ודן ומזה הטעם אומר ר׳ יצחק שאין לכתוב קיום מחקים ולא אותיות תלויות בשיטה אחרונה בכתובות ולא בשטרות כי אם לפני וקנינא מיניה ואע״ג שהורגלו לכתוב בסוף השטר שריר וקים וזהו הטעם דשמא בא השטר ליד בעל השטר בלא שריר וקים ומחק למעלה חובתו וכתב עליו או הגיה דבר אחר וכתב קיום מחקים בשיטה חלק שבין עדים לכתב וכתב אחר כך שריר וקים אמנם העולם רגילין לכתוב קיום מחקים בשיטה אחרונה ונראה כשעושין כן שסוברין שלמדים משיטה אחרונה וסומכין על מה שכתוב אחר כך שריר וקים וכן נמי כותבין ודן דיהוי ליכי מינאי בשיטה אחרונה אע״פ שהוא עיקר דבר וסומכין על מה שכתוב בסוף הגט כדת משה וישראל ושאל רבי׳ יצחק את רבינו יעקב היאך הורגלו לעשות כן והלא שטר כשר בלא שריר וקים מלבד גט מקושר אבל בפשוט כשר מדאמרי׳ התם דאין למדין משיטה אחרונה ומאחר שכך הוא הי׳ לנו לחוש שמא בא השטר ליד בעליו בלא שריר וקים כי כשר והגון הוא בכך ואחר כך מחק למעלה חובתו והגיה תחתיו דבר אחר וקיימו בשיטה שבין עדים לשטר וכתב אחר כך שריר וקים. והשיב ר״ת כי מאחר שהורגלו העולם עכשיו לכתוב שריר וקים יהי׳ השטר פסול אם לא נכתב בו א״כ לא יחתמו העדים עד שנכתב בשטר שריר וקים ולכך למדין בטוב מקיום מחקים שבשיטה אחרונה כיון שיש אחר כך שריר וקים וכן ספר תרוכין בגט או קיום מחקים בגט בשיטה אחרונה כיון שיש בסוף כדת משה וישראל. ואע״פ ששנינו במסכת ידים [בפ׳ בתרא] שהיו כותבין המושל עם משה בגט משמע שגם בימיהם היו כותבין בגט כדת משה וישראל מתוך המשנה משמע שלא היה כתוב בסוף הגט ולכך היו אומרי׳ בימים ההם שאין למדין משיטה אחרונ׳ אבל עכשיו תקנוהו לכתוב בסוף הגט. ואמנם לא סמך ר״ת ע״ז ואמר שאין לעשו׳ קיום מחקים כי אם לפני וקנינא בשטרות ולפני ודן בגט ונכון היה שלא לעשות שום קיום מחקים בגט אע״פ שבגיטין [דף פ״ב ובתוס׳ דף פ״ד בד״ה אם] משמע שאין מחקים פוסלין בגט ששנינו כתב בתוכו הרי את מותרת לכל אדם אלא לאיש פלוני אע״פ שחזר ומחקו פסול ובשטרות אמרי שם [דף ק״ה] שאם עשה שני שריר וקים פסול או אם מחק השריר וקים וכתב עליו דבר אחר וקיימו בשיטה אחרונה וגם כתב בסוף שריר וקים אחר פסול ואין עושין מחק במקום שהיה ראויה לכתוב והכל שריר וקים וסוף הדבר נכון לכתוב ספר תרוכין קודם שיטה אחרונה. וסיום הגט ואגרת שבוקין וגט פטורין כדת משה וישראל דליהוי כמו חזרה מעניינו של שטר בשיטה אחרונה ולא יסיים שיטה אחרונה באמצע שיטה אלא ימלאנה באותיות ארוכות פן יחתמו העדים בחצי השיטה שנשארת חלק ושוב לא נלמד מן השיטה שנייה שעל החתימה שמאחר שהיא סמוכה לעדים יש לחוש שהוסיפה בעל השטר בין העדים לכתב ונמצא שבטלת ודן דיהוי ליכי מינאי ספר תרוכין דכתוב באותה שיטה ושמא הוא מעיקרי הגט וגם אין תקנה להחתים העדים תחת הכתב של חצי השיטה האחרונה שיש לחוש שמא תמלא ממה שתרצה חצי השיטה חלק ותוסיף עוד שיטה אחת שלימה בין העדים לכתב וילמדו מן החצי שיטה שהוסיפה שהיא קודם האחרונה לכך נכון בין בגיטין בין בשטרות למלאות כל השיטה ורבינו שמשון כתב עכשיו שאנו נוהגין לכתוב שריר וקים בכל השטרות אין לחוש אם מסיים בחצי שיטה אבל בגיטין נוהג רבי לכתוב כדת משה וישראל בסוף השיטה כי שמא אין חשוב כשריר וקים וכשהעדים חותמין יחתמו זה תחת זה בתחילת השיטה שאם יחתמו זה אחר זה שמא יהיה ריוח חלק בגליון לימין לכתוב פלוני לוה מפלוני מנה והוה לי׳ שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת דכשר ויחתוך כל מה שלמעלה [שב דף קס״ג]. אמנם אף כשאין שם כי אם עד אחד בשיטה אחת יוכל לכתוב בגליון לימין אני החתום חייב לפלוני מנה ויוציא עליו כתב ידו ואין תקנה כי אם לעשות הגליון לימין קצר ואז אין לחוש באיזה ענין יחתמו אומר רבינו יצחק כי אין צריך עכשיו לכהנים המגרשים נשותיהם גט מקושר שהרי חכמים לא תקנוה אלא לטובתן [שם דף ק״ס ודר״י בתוס׳ שם] מפני שהם כעסנים ואדהכי מייתבה דעתייהו וכיון שלא נהגו עתה אין לחוש וגם אין אנו בקיאין בו יפה ואף בימי חכמים אמרינן שם [דף קס״ד] ומי בקי ר׳ בגט מקושר, [עיין שם בתוס׳ דף קס״ג בד״ה שיטה] ועוד כתב מורי כי רבינו יצחק היה מונע מלחתו׳ שושבינים בכתובות פן יחתכו הכתובה מלמעלה ויכתבו שטר חדש בין הכתובה לחתימת שושבינים ותיבת שושבין יחתוך ומתכשר השטר בחתימה שלו בלא עד. גרסי׳ בגיטין [דף פ״ה כל הסוגיא עד סוף] אמר אביי האי מאן דכתיב גיטא לא לכתוב ודי״ן ביו״ד פי׳ דמשמע שרוצה לומר דין הוא עלי שאגרשך אבל אם אינו דין עלי שאגרשך לא תתגרשי ולא לכתוב אגרת ביו״ד פי׳ דמשמע איגרא לשון גג ורבינו משה פירש [בפ״ד דגירושין] שמא יקרא הקורא ואי גרת כלומר ואי זנת דתהוייין דתצבייין תלתא יודי״ן דאי לא כתב כי אם שתי יודי״ן משמע דקאי אנשים דעלמא ולכך צריך שלש יודין סמוך לנון אחרונה [בתוס׳ שם בד״ה דתהויין] ובמכתב רבינו יוסף טוב עלם כתב עוד שתי יודי״ן אחרות אחת סמוך לדלי״ת ואחת סמוך לתי״ו הם חמשה יודי״ן בכל תיבה ותיבה ויכתוב למהך בלא יו״ד אחר הלמ״ד שאם היה כתו׳ לימהך היה משמע לי תלכי מספר זה ואילך וירחיק רגל שמאל של הי״א דלמהך מגגו דלא לישתמע למחך חוכא וליצנות ולורכי׳ לוי״ו אחרונה דוכדו דאי לא מאריך משמע כדי בולא כלום כלו׳ באין ספר וכן יאריך וי״ו שבאמצע שבוקין תרוכין פטורין דלא לישתמע שביקין תריכין פטירין וקאי אנשים דעלמא משמע שאין יו״ד אחר השי״ן ולא אחר התי״ו ולא אחר הפ״ה ויכתוב להתנסבא בה״י ולא יכתוב לאיתנסבה דלא לישתמע לא יתנסבא בשתי תיבות כלומר לא תינשא, [בתוספות שם בד״ה ולורכיה] מעשה היה לפני רבינו אליהו בגט שהיתה הדלי״ת של כדת משה וישראל קטנה והיתה דומה קצת ליו״ד והורה רבינו אליהו להביא תינוק שאינו לא חכם ולא שוטה וקרא אותו תינוק כדת משה וישראל בדלת והכשירו ובעניין זה אומר התלמוד במנחות [דף כ״ט] על מעשה שאירע נקב ברגל וי״ו של ויהרוג ה׳ כל בכור בתפילין:

שטר לשליח שקיבל גט ביד הבעל
אנחנו ב״ד חתומי מטה במותב תלתא הוינא ובא לפנינו פלוני המכונה פלוני בר ר׳ פלוני דמפלונית מתא דיתבא על נהר פלוני וגירש את אשתו מרת פלונית בת ר׳ פלוני המכונה כך וכך דמפלונית מתא דיתבא על נהר פלוני ונתן גטה ליד פלוני בר רבי פלוני שעשאתו בעדים שלוחה לקבל גיטה מפלוני בר רבי פלוני בעלה ואמר לו התקבל גט לפלונית בת רבי פלוני אשתי המכונה כך וכך הרי היא מותרת לכל אדם וקודם נתינתו ביטל לפנינו כל מודעי דהוו ליה שאם מסר שום מודעא תהא מבוטלת ולא נתן שום תנאי בגירושין אלא גרשה גרושין גמורים והגט קרינן וראינוהו כשר כדת וכהלכה ומחמת שראינו גרושי פלונית בת רב פלוני מרבי פלוני ברבי פלוני בעלה שנתן גיטה ביד שלוחה לקבלה כתבנו לה שטר זה להיות בידה לזכות ולראייה שריר וקים:

[וזהו טופס הגט לדעת המחבר כאשר מצאתי ברוב ספרים]
בכך וכך בשבת בכך וכך לירח פלוני כך וכך לבריאת עולם למניין שאנו מנין כאן בכרך פלוני דיתיב על נהר פלוני איך אנא פלוני המכונה פלוני בן ר׳ פלוני המכונה פלוני ועכשיו אני דר במקום פלוני דיתי׳ על נהר פלוני צביתי ברעו׳ נפשאי בדלא אניסנ׳ ושבקית ופטרית ותרוכית יתיכי ליכי אנת אנתתי פלונית המכונה פלונית בת ר׳ פלוני המכונה פלוני ואת דרה עכשיו במקום פלוני דיתי׳ על נהר פלוני דהוית אנתתי מן קדמת דנא וכדו שבקית ופטרית ותרוכית יתיכי ליכי דיתיהוייי׳ רשאה ושלטאה בנפשיכי למהך להתנסבא לכל גבר דיתיצבייין ואנש לא ימחה בידיכי מן יומא דנן ולעלם והרי את מותרת לכל אדם ודן די יהוי ליכי מינאי ספר תרוכין ואגרת שבוקין וגט פטורין כדת משה וישראל:

[טופס הגט מרבינו יחיאל מפארי״ש ואע״פ שאינו כפי דעת המחב׳ לפי המובן מ״מ כאשר ברוב המקומות נהגו לעשות הגט כזה הטופס מלאני לבי להעלותו על ספר זה למען ירוץ הקורא בו]:
בשלישי בשבת בתשעה ועשרי׳ לירח מרחשון שנת חמשת אלפים ושמנה עשרה לבריאת עולם למנין שאנו מנין כאן בפרי״ש מתא דיתבא על נהרי שיינא ובייברא אנא פלוני דמתקרי פלוני בר ר׳ פלוני הכהן העומד היום בפאריש מתא דיתבא על נהרי שיינא ובייברא צביתי ברעות נפשי בדלא אניסנא ושבקית ופטרית ותרוכית יתיכי ליכי אנת אנתתי פלונית דמתקריא פלונית בת רבי פלוני הכהן דהוית אנתתי מן קדמת דנא וכדו פטרית ושבקית ותרוכית יתיכי ליכי די תיהוייין רשאה ושלטאה בנפשיכי למהך להתנסבא לכל גבר די תיצבייין ואנש לא ימחא בידיכי מן יומא דנן ולעלם והרי את מותרת לכל אדם ודן די יהוי ליכי מינאי ספר תרוכין ואגרת שבוקין וגט פטורין כדת משה וישראל:

שנינו ביבמות [דף ק״ו] איזוהי קטנה שיכולה למאן כל שהשיאו׳ אמה או אחיה לדעתה השיאוה שלא לדעתה אינה צריכה מיאון ר׳ חנינא בן אנטיגנוס אומר כל תינוקת שאינה יודעת לשמור קידושיה אינה צריכה למאן. [בדף ק״ח] אמר רב יהודא אמר שמואל הלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס. ובגיטין [דף כ״ה] אמר רבא גבי ג׳ מדות בקטן צרור וזורקו אגוז ונטלו זוכה לעצמו אם נתנו לו מתנה ואינו זוכה בשביל אחרי׳ וכנגדו בקטנה מתקדשת לעניין שצריכה מיאון וכתב בה״ג וצריכה למאן בפני שלשה דתניא [ביבמות דף ק״ח ופרק ב״ש דף ק״ז] מיאון ב״ש אומרי׳ בב״ד ב״ה אומרים בפני ב״ד ושלא בפני ב״ד אלו ואילו מורין שצריכין שלשה רבי יוסי ברבי יהודא ור׳ אליעזר ברבי שמעון מכשירין בשנים אמר רבי יוסי ב״ר מניומי אמר רב נחמן אין הל׳ כאותו הזוג כך כתוב בה״ג אמנם ביבמות [שם] מוכיח דהל׳ באותו הזוג גרסינן גבי מיאון שמוכיח שאין צריך שלשה במיאון כמו בחליצה. [בפרק ב״ש דף ק״ט] קטנה שהשיאה אביה ונתאלמנה או נתגרשה כשהיא קטנה בחיי האב לזו קורין יתומה בחיי האב לפי שאין לאביה רשות בה ואם אחר כך נשאת לאחר כשהיא קטנה בחיי האב ממאנת. [שם דף ק״י] החרשת אע״פ שנישואיה מד״ס כנישואי קטנה לא תקנו שתמאן כדי שלא ימנעו מלנשאה. [בדף ק״ו] ממאנת היא הקטנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין בין בפני בעלה בין שלא בפני בעלה. [שם] וכשם שממאנת בבעל כך ממאנת ביבם ותני רמי בר יחזקאל [שם] מאנה בבעל מותרת לאביו מאנה ביבם אסורה לאביו לפי שמשעת נפילה ליבום נראית ככלתו והלכה כרבי יוחנן דאמר שם מאנה בזה מותרת באחיו. [נדה דף נ״ב] עד מתי הבת ממאנת כל זמן שהיא קטנה עד שתהא נערה או עד שתוודע שהיא אילונית כתב רש״י שם [דף מ״ו] קטנה שלא מיאנה והגדילה והביאה שערות אע״פ שלא בא עליה משנעשית בת שנים עשר שנה ויום אחד הר״ז אינה ממאנת שהרי הגדילה והביאה שערות וצריכה גט מד״ס דילמא אתי למאן הנבעלת לאחר הבאת סימנים והיא אשת איש גמורה ועוד נתן טעם בספר התרומה [בהלכות חליצה סי׳ קל״ג] שאם בדקו ולא מצאו אינה ממאנת משום דפסקי׳ [בנדה דף נ״ב] גומות אע״פ שאין שערות ומי יוכל להבחין דבר זה שלא יהא שם גומות לכך אינה ממאנת משהגיעה לכלל שנים ועוד אמרינן [שם] אפי׳ אחד בגבה ואחד בכריסה וא״א לעמוד על זה הילכך אפי׳ לא בעל אחר זמן אין בודקין אותה וכן פסק ר״ת בספר הישר [בתוס׳ שם מביאו בד״ה הלכה] ועוד אומר ה״ר אלחנן דהא דאמר בנדה [דף מ״ח] דלאחר הפרק נשים בודקות אותה היינו להחזיקה כגדולה אבל להחזיקה כקטנה להקל אינם נאמנות דכיון שהגיעה לכלל שנותיה חזקה הביאה סימנין ולא תמאן. בפרק מי שמת [דף קנ״ו] אמר רב נחמן אמר שמואל בודקין לקידושין לגיטין ולחליצה ולמיאונין פירוש בודקין לקידושין אם קבלה קדושיה והיא בת י״ב שנה ויום אחד הרי הקידושין גמורים אם בדקוה והביאה שתי שערות ואם לא הביאה שתי שערות וגם אין גומות נראות במקום הראוי לשערות קידושי ספק הם וחוששין שמא נשרו וצריכה גט בודקין לגיטין כיצד דתנן [בנידה דף מ״ח] בן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו קנאה ואינו יכול להוציאה בגט עד שיהא בן י״ג שנה ואחר כך בודקין אותו ואין יכול ליתן גט עד שיביא שתי שערות בודקין לחליצה כיצד אע״פ שלעניין יבום קונה יבמתו מבן תשע שנים לעניין חליצה אינו יכול לחלוץ עד שיהא בן י״ג שנה ויום אחד וגם שבדקוהו והביא סימנין ולמיאונין בודקין כאשר בארנו למעל׳ ואין הלכה כרבי יהודא דאמר [שם דף נ״ב] שצריך שיהו שערות שוכבות ונראה כמי שרבה שחור על הלבן. הבת מיום שנולדה עד שתהיה בת י״ב שנה גמורות היא הנקראת קטנה ונקראת תינוקת אפי׳ הביאה כמה שערות למטה בתוך הזמן הזה אינן אלא כשומא ואפי׳ הביאה בשנת י״ב שנה וכן הבן בשנת י״ג שנה פוסק רבא הילכתא תוך הזמן כלפני הזמן נדה [דף מ״ו ושם משמעות כל הסוגיא] אבל אם הביאה שתי שערות למטה בגוף במקומות הידועות להבאת שער והיא מבת י״ב שנה ויום אחד ומעלה נקראת נערה והבאת שתי שערות בזמן הזה באותו מקום נקראת סימן התחתון ונקראות בוחל [בדף מ״ז] כלומר שגדולות קצת כדתנן [בפ״ק דמעשרות] התאנים משיבחילו והוא מישלבין ראשיהם ומשתנים כשמגדילים ומאחר שהביאה השערות נקראת נערה עד ו׳ חדשים גמורים ומתחלת יום תשלום ו׳ חדשים ומעלה נקראת בוגרת, [בנידה דף כ״ה ובקידושין דף ע״ט ובפ׳ אלו נערות דף ל״ט] ואין בין נערות לבגרות אלא ו׳ חדשים בלבד. בפרק הערל [דף פ׳] אמרינן שאם הגיעה לי״ב שנה ויום אחד ולא הביאה שתי שערות אע״פ שנראו בה סימני איילונית עדיין קטנה היא עד כ׳ שנה שאומר רבי אבהו [שם] סימני סריס ואיילונית אין עושין בהם מעשה עד שיהו בני כ׳ וכשתביא שתי שערות אפי׳ בשנת כ׳ תהיה נערה ו׳ חדשים ואחר כך תקרא בוגרת היתה בת כ׳ שנה ולא הביאה שתי שערות ונראו בה סימני אילונית הרי היא איילונית ואם לא נראו בה כל סימני איילונית עדיין קטנה היא כמו שמוכיח בנדה [דף מ״ז] עד שתביא שתי שערות או עד שתהי׳ לה ל״ה שנה ויום אחד הגיעה לזמן הזה ולא הביאה שתי שערות הר״ז נקראת אילונית אע״פ שלא נראית בה סימן מסימני איילונית. [בפרק הערל דלעיל] נמצאת למד שהאיילונית אין בה ימי נערות אלא מקטנותה תצא לבגרות. [שם] ואלו הן סימני איילונית כל שאין לה דדין ומתקשה בשעת תשמיש ואין לה שיפולי מעיים כשאר נשים פירוש הוא הכח כדברי רשב״ג [שם] וקולה עבה ואין נכרת בין איש לאשה כדברי רשב״א [שם] ונחשבות גדולות הנערה והבוגרת והאיילונית כל אחת משלשתן ויש בבת סימן מלמעלה והם נקראי׳ סימן העליון מפורשין בנדה [דף מ״ז] והם סימני בגרות והוא צמל כלומר שיצאת מלאה כלומר שיש בה סימן מובהק ואלו הן משתחזיר ידיה לאחוריה ויעשה קמט במקום הדד כדברי ר׳ יה״ג ומשישחיר ראש הדד כדברי בן עזאי. ומשיתן אדם ידו על עוקץ הדד והוא שוקע ושוהא לחזור כדברי רבי יוסי הגלילי ומשיטו הדדים כדברי ר׳ עקיבא ע״כ הארבעה שבמשנה [שם] והשאר בבריי׳ [שם] משיפצל ראש החוטם פי׳ חוטם הדד ויעשה בראשו כדור קטן כדברי רבי יוחנן בן ברוקא ובערוך [בערך פצל] פירש משיתחיל לינקב ונראה כמפוצל ויש מפרשים משיפצל החוטם עצמו ומשיקשקשו הדדין כדברי רבי אליעזר בן צדוק. ומשתקיף העטרה כדברי ר׳ יוסי. ופי׳ רבינו שלמה שיהא עוקץ הדד גדול ועב ומוקף עטרה. אבל ר״ח פירש שהוא מקום הבשר התפוח שלמעלה מן הערוה לעומת הבטן ונקרא כף ומשיתמעך בשר זה ולא יהיה קשה כדברי ר״ש כל אלו הסימנים שמנה זה דברי רבינו שלמה אבל רבינו יעקב [בתוס׳ שם] פירש כי ארבעה שבמשנה באו לפרש סימני נערות והוא בוחל ודווקא בארבעה שבברייתא מפרש אילו הן סימני בגרות ושני שיעורים של רבי יוסי יתיישבו בזה האחד בנערות והאחד בבגרות. [בנדה דף מ״ח] תניא אמר רבי אלעזר בר רבי צדוק כך היו מפרשים ביבנה כיון שבא סימן התחתון שוב אין משגיחין בעליון ומפרש שם אמר קרא איש או אשה כי יעשו וגומר מה איש בסימן אחד אף אשה בסימן אחד בא העליון עד שלא בא התחתון חכ״א [במשנה שם] או חולצת או מתייבמת שא״א לעליון לבא עד שלא יבא התחתון ועל סימנין של בגרות שבארנו אומר שם [בדף מ״ז] ששאלו את רבי ואמר הלכה כדברי כולם להחמיר ופי׳ שם רבינו שלמה וז״ל איזה מאלו שתביא שוב אין אביה מפר נדריה דמחזקינן לה בבגרות נתקשקשו אע״ג שלא השחיר ראש הדד השחיר אע״ג שלא נתקשקשו וכן כולם לשון אחר הביאה אחד מן הסימנים האלו ולא הביאה את כולם בוגרת ואינה בוגרת ואם קבל בה אביה את קידושיה וקדשה היא עצמה לאחר צריכה גט משניהם עוד פי׳ שיש אומרים להחמיר אינה ממאנת משעה שנראה בה אחד מן הסימנים הללו ואינה חולצת עד שיהו כולן ולאו מילתא היא דאפי׳ לא הביאה אחד מהם גדולה היא ואינה ממאנת וחולצת שהרי כל הסימנים הללו בבגרות נאמרו כמו שאומר שם ובימי נערות היא גדולה למיאון ולחליצה שהרי הביאה שתי שערות עכ״ל ואותו לשון שסתר רבינו שלמה הוא בספר רבינו משה בר מיימון [בפ״ב דהלכות אישות] ופירש שעד שתביא כולן היא ספק בין נערה לקטנה ודנין בה להחמיר ואין נר׳ כאשר בארנו אמנם לדברי ר״ת [דלעיל] יתכן אותו פי׳ לד׳ שבמשנה אם נא׳ שהלכה בדברי כולם להחמיר עולה גם על סימני נערות. הבת שילדה אחר י״ב שנה אע״פ שלא הביאה סימנים לא עליון ולא תחתון הר״ז גדולה בנים הרי הם כסימנים כדאיתא ביבמות [דף י״ב]. [בנדה דף ס״ה] הבן משיולד עד שיהיה בן י״ג שנה נקרא קטן ונקרא תינוק ואפי׳ הביא כמה שערות בתוך הזמן הזה אינו סימן אלא שומא הביא שתי שערות למטה במקומות הידועות לשער והוא מבן י״ג שנה ויום אחד ומעלה נקרא גדול ונקרא איש הגיע לזמן הזה ולא הביא שתי שערות אע״פ שנראו בו סימני סריס הרי הוא קטן עד שיהיה בן כ׳ שנה [שם בדף כ״ז] הגיע לזמן הזה ולא הביא שתי שערות למטה ולא הביא שתי שערות בזקן בודקו אם נראה בו אפי׳ אחד מסימני סריס הר״ז סריס ודינו כדין הגדול לכל דבר שהלכה כרבי יוחנן שאומר כן בפ׳ הערל [דף פ׳] ואם לא נראה בו אחד מסימני סריס עדיין קטן הוא כדמוכח בנדה [דף מ״ז] עד שיביא שתי שערות למטה במקום הראוי להם או עד שיהיה בן ל״ה ויום אחד הגיע לזמן הזה ולא הביא הר״ז סריס אע״פ שלא נראה אחד מסימני סריס הגיע לשנת כ׳ ולא הביא שתי שערות למטה והביא שתי שערות בזקן אע״פ שנולד לו אחד מסימני סריס אינו סריס אלא הרי הוא בקטנותו עד שיראה לו כל סימני סריס כמו שפוסק התלמוד בפ׳ הערל [דף פ׳] או עד שיהיה בן ל״ה שנה ויום אחד ואילו הן סימני סריס המפורשים בפ׳ הערל [שם] כל שאין לו זקן ושערו לקוי ובשרו מחליק כדברי חכמים ואין מימיו מעלין רתיחה כדברי רבי יהודא וכשמטיל מים אינו עושה כיפה כדברי אביי ושכבת זרעו דיחה ואין מימי רגליו מחמיצין כדברי י״א ורוחץ בימי הגשמים ואין בשרו מעלה הבל כדברי אחרי׳ וקולו לקוי ואין ניכר בין איש לאשה כדברי רשב״א וסריס זה נקרא סריס חמה בכ״מ אבל הבן שחתכו או מעכו או נתקו גידיו או ביציו כמו שהגוים עושין הוא הנקרא סריס אדם וכשיהיה בן י״ג שנה ויום אחד נקרא גדול שאין זה מביא סימן לעולם [כך משמע שם], [מן המיימוני פרק ב׳ דאישות] בן י״ג שנה ויום אחד שלא הביא סימנין למטה ונראה בו כל הסימנים למעלה הר״ז ספק בין קטן לגדול ואם לא נבדק למטה כיון שנראו לו בו סימני גדולות מלמעלה הרי הוא בחזקת גדול, [במשנה נדה דף נ״ב] ב׳ שערות האמורות בבן או בבת ובכ״מ שיעורן כדי לכוף ראשן לעיקרן כדברי רבי ישמעאל ומשיצמחו ויהו יכולות להינטל בפי הזוג כדברי רבי עקיבא עד שיגיעו לכוף ראשן לעיקרן דנין בהם להחמיר בכ״מ לפיכך בבן ובבת נחשוב אותם גדולים להחמיר הואיל וצמחו כדי להנטל בפי הזוג ונחשוב אותם קטנים להחמיר הואיל ולא הגיעו לכוף ראשן לעיקרן דאמר רב חסדא אמר מר עוקבא הלכה כדברי כולם להחמיר כדאי׳ בנדה [שם] ורש״י פי׳ שכדי לקרוץ בצפורן שאמר [שם] רבי אלעזר הוא השיעור הפחות שבכולם. בנדה [שם] אמר שתי שערות אלו צריכות שיהו במקום הערוה ובית הערוה כולו מקום סימנין בין מלמעלה בין מלמטה בין על אברי הזרע עצמו וצריכות להיות במקום אחד כרבנן דגרסינן שם ורבנן אמר רב אשי עד שיהו שתי שערות במקום אחד. [וכן פסקו התו׳ שם בד״ה הלכה] וכתב מו׳ רבי׳ יהודא פר״ח וכרבנן ק״ל לעניין חליצה אבל למיאונין בכ״מ שהיא תביא שתי שערות יש לחוש ולומר גדולה היא ולא ממאנה דהלכה כד״ה להחמיר וכן פירש בשם גאון אחר וכן נראה לרבי עכ״ד מורי. [שם] וצריך שיהא בעיקרן גומות ואפי׳ שתיהן בגומא אחת הרי הן סימנים נמצאו שתי גומות זו בצד זו ואין בהן שיער הרי אילו סימן חזקה אין גומא בלא שיער ושערות היו בהן ונשרו כדברי רב מלכיו בשם רב אדא [שם] כל השנים האמורות בבן או בבת ובערכין ובכ״מ אינן לא שני החמה ולא שני הלבנה אלא שנים של סדר העיבור שהן פשוטות ומעוברות שבית דין קובעין אותם מעת לעת כדאיתא בערכין [דף י״ח ודף ל״א וכן משמע בירושלמי פ״ו דנדרים במימר׳ דאבינא] ובאותם השנים מונין לכל התורה. [מיימוני פ׳ ב׳ דלעיל] אין סומכין על הנשים במניין השנים ולא על הקרובים אלא ע״פ עדים כשרים להעיד האב שאמר בני זה בן ט׳ שנים ויום אחד בתי זו בת ג׳ שנים ויום אחד נאמן לקרבן אבל לא למכות ולא לעונשין בני זה בן י״ג שנה ויום אחד בתי זו בת שתים עשרה שנה ויום אחד נאמן לנדרים ולערכים ולחרמים ולהקדשות אבל לא למכות ולעונשים כדאיתא בקידושין [דף ס״ג] וכתב בספר התרומה [סימן קל״ג] כמו שאין נאמן למכות ולעונשים ה״ה לחליצה דהוי דבר שבערוה שאינו נאמן. ת״ר בפ׳ ב״ש [דף ק״ח] כיצד ממאנת אומרת בפני שנים אין רצוני בפלוני בעלי או אין רצוני בקידושין שקידשוני אחי או אמי וכיוצא בדברים אלו ואפי׳ היו אורחים מסובין בבית בעלה והיא עומדת ומשקה להם ואומר׳ איני רוצה בפלוני בעלי הר״ז מיאון [שם] השנים שממאנת הקטנה בפניהם כותבין לה ביום פלוני מאנה פלונית בת ר׳ פלוני בפנינו בפלוני בעלה וחותמי׳ ונותנין לה וזהו גופו של גט מיאון וגט מיאון אינו אלא מעשה ב״ד לראייה ואינו צריך לא כתיבה ולא מסירה ולא דבר ממשפטי הגט ואומר שם [דף ק״ז] רב יהודא כי בראשונה נהגו לכתוב גט בנוסח זה בכך וכך בשבת בכך וכך לירח פלוני שנת כך וכך למניין פלוני מאנה פלונית בת פלוני בפנינו ואמרה אמי או אחי הטעוני והשיאוני או קידשוני ואני קטנה לפלוני בן פלוני השתא גיליתי דעתי קדמיכון דלא צבינא ביה ולא רעינא ביה ולא קיימנא עימיה ובדקנא פלונית דא ואיתברר לנא דעדיין קטנה היא וכתבנא וחתמנא ויהיבנא לה לזכות ולראיה ברורה ואומר שם כיון דחזו דנפישא דבורא אמרי אתי לאיחלופי בגט ותקנו לכתוב בקוצר כאשר בארנו למעל׳ תנן בפ׳ ב״ש [דף ק״ח] הממאנת באיש הוא מותר בקרובותי׳ והיא מותר. בקרוביו ולא פסלה מן הכהונה נתן לה גט הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ופסלה מן הכהונה:

[בפ׳ החולץ במשנה דף מ״א ובגמ׳ דף מ״ב] כל אשה שנתגרשה או שנתארמלה הר״ז לא תינשא ולא תתארס עד שתמתין ג׳ חדשי׳ הן צ׳ יום חוץ מיום שנתגרש׳ בו או שמת בעלה בו וחוץ מיום שנתארסה בו כדי שיודע אם היא מעוברת כדי להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של אחרון [בדף מ״ג]. ובגיטין [דף י״ח] פסקינן הלכה שמונין ג׳ חדשים מיום הנתינה כך כתוב בספר ר׳ פריגרוס. ורבי׳ יצחק הגיה דגרסינן בהלכות פסוקות דרב אחאי מיום הכתיבה וכן ברוב הספרים ישנים וכן כתב בירושלמי בפרק החולץ. ואפי׳ הי׳ הגט על תנאי או שלא הגיע לידה אלא לאחר כמה שנים מיום הכתיבה מונים שהרי אינו מתייחד עמה משכתב לה. [שם בתלמוד שלנו] וגזירת חכמים היא שאפי׳ אשה שאינה ראויה לילד פר״ח כגון שנשאת לאחר ארבעים שנה ששוב אינה יולדת ואפי׳ נתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין צריכה להמתין צ׳ יום ואפי׳ קטנה או זקנה או עקרה או איילונית ואפי׳ בעלה במדנת הים או חולה או חבוש בבית האסורין ואפי׳ בתולה מן האירוסין צריכה להמתין צ׳ יום. שפחה שנשתחררה וגיורת שנתגיירו ממתינין צ׳ יום ואפי׳ גר ואשתו שנתגיירו מפרישין אותן צ׳ יום להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לבין זרע שלא נזרע בקדושה והממאנת אינה צריכה להמתין לא גזרו אלא בגרושה וכן המזנה אינה צריכה להמתין מפני שהיא משמרת עצמה שלא תתעבר ומתהפכת לאחר תשמיש וכן אנוסה ומפותה מזה הטעם אין צריכות להמתין שהל׳ כרבי יוסי לגבי רבי יהודא ורבי יוסי מתיר לארס ולינשא מיד בכתובות [דף ל״ו] ובפ׳ ד׳ אחים [דף ל״ה כל הסוגיא דלעיל]. המארס בתוך צ׳ יום מנדין אותו אירס וברח אין מנדין אותו כדפס׳ רפרם בפרק החולץ [דף ל״ז] כנס בתוך צ׳ יום מפרישין אותו עד לאחר זמן ויעמוד עם אשתו [מהמיימוני פרק י״א דגירושין וע״ש בביאוריו] וכן גזרו חכמים בפ׳ החולץ [דף מ״ב] שלא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו ואע״פ שהזרע ידוע ממי היא מעוברת שמא יזיק הילד בשעת תשמיש שאינו מקפיד על בן חבירו ומינקת שמא יתעכר החלב אם תתעבר [וכן לשון המיימו׳ דלעיל אכן צריך עיון שלא נשאר כך הטעם בגמ׳ שם]. כמה היא זמן היניקה כ״ד חדש חוץ מיום שנתארסה בו וחוץ מיום שנולד כדמסקינן בפרק אע״פ [דף ס׳]. [שם] כשם שאסור לישא כך אסור ליארס עד אחר זמן זה. [שם] אפי׳ נתנה בנה למניקה או גמלתו בתוך כ״ד חדש לא תינשא מת בנה מותרת לינשא ואין חוששין שמא תהרגנו. [בתוס׳ שם בד״ה והלכתא] הרב רבינו שמשון מפלאיז״א היה אומר דגרושה מניק׳ מותר׳ לינשא בתוך הזמן הזה מפני שאנו אומרים בפ׳ אע״פ נתגרשה אינו כופה להניק ולא הודה לו ר״ת לחלק בדבר מפני שבמקום שמכירה התינוק כופה להניק כמו שאומר שם וגם בשאלתות [סימן י״ג] פוסק דלא שנא גרושה ולא שנא אלמנה ומצאתי בתשו׳ הגאוני׳ שאינה נקראת מינקת חבירו אם פירשה מלהניקו ונתנתו למניקה ג׳ חדשים קודם מיתת הבעל עבר ונשא מעוברת או מניקה בתוך הזמן יוציא בגט לדברי חכמים בפרק החולץ [דף ל״ו ול״ז]. ואפי׳ הי׳ כהן ואם היה ישראל יחזירנה אחר כ״ד חדש של מניקה נשא וברח ולאחר זמן בא וישב עם אשתו אין בכך כלום. [מיימו׳ דלעיל] אירס מעוברת או מניקה אין כופין אותו להוציא ולא יכנוס עד לאחר זמן היניקה או עד שימות הולד דבר זה גם הרב ר׳ יעקב מאורליינש הורה כן [בתוס׳ שם בד״ה ולא] כיון דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנידה שאין צריך להפריש בגט ולא הודו לו גדולי הדור דמאי חומרא דכלה בלא ברכה ממינקת חבירו שניהם דרבנן ומה שאנו אומרים בפ׳ אע״פ [דף ס׳] מניקה ושמת בעלה הר״ז לא תיארס ולא תינשא צריך לפרש דאע״פ שצריך ליתן גט כשיארס אע״פ כן נקט לא תינשא משום דר׳ יהודא דאפי׳ לינשא מתיר בתוך י״ח חדש ובשאלתות דרב אחאי פרשת וירא [ס״ י״ג] כתוב גבי מעוברת חבירו ומינקת חבירו והיכא דעבר וארסה או קדש מפקינן לה בגיטא מיני׳:

אמרינן ביבמות [דף קי״ד] מי שהוחזקה אשת איש והל׳ היא ובעלה למדינת הים ושלום בינו לבינה ושלום בעולם ובאה ואמרה מת בעלי נאמנת ותינשא או תתיבם חזקה שאינה מקלקלת עצמה ותאסור עצמה ע״ז וע״ז ותפסיד כתובתה מזה ומזה ולהיות בניה ממזרי׳ בדבר העשוי ליגלות לכל וא״א להכחיש ולא לטעון טענה שאם הוא חי סופו לבא או שיודע שהוא חי עוד מסופק שם [בדף קט״ו] אם טעם עד אחד משום דהיא גופא דייקא ומנסבא ועד אחד במלחמה בעיא היא ולא איפשיטא ופסק רב אלפס [שם] שאין מועיל אא״כ אמר מת וקברתיו שזהו עדות ברורה ואם לא אמר כן אף שני עדים אין נאמנים. וכתב ר׳ משה [בפרק י״ג דגירושין] שאשתו אינה נאמנת לומר מת במלחמה אף בקברתיו אם המלחמה ידועה. וכן אמרינן ביבמות [דף קכ״ב] אם בא אחד והעיד לה שמת בעלה תנשא על פיו שהדבר עשוי להגלות אפי׳ עבד או שפחה או אשה נאמנים או עד מפי עד מפי עבד ושפחה מפי מרובים נאמנים לומר מת פלוני ותנשא אשתו או תתיבם על פיהם גרסינן בירושלמי בפ׳ האשה שהלכ׳ עד אחד מהו שיהא נאמן בשעת מלחמה נשמיענה מן הדא וכו׳ ומסיק דמעשה בא לפני ר׳ מאיר ואמר אם נשאת נשאת ואם לא נשאת לא תנשא אמר רבי אייבו בשעת מלחמה היה הדא אמרה שעד אחד נאמן בשעת מלחמה פי׳ לעניין אם נישאת על פיו שלא תצא ומסיק [שם ובגמ׳ דידן דף קי״ד] מה בין שלום בעולם ובין מלחמה בעולם שבשעת מלחמה סבורה שמת והוא לא מת. עוד מסקינן [שם] [ובגמ׳ דידן דף קי״ז ובפ׳ האשה רבה דף פ״ח] ובסוטה פרק אחרון [ובגמ׳ דידן דף מ״ז ודף ל״א] תניא ר׳ נחמיה הולכין אחר רוב דיעות פירוש עדות כיצד שתי נשים ואשה אחת עשו אותם כשני עדים ועד אחד בד״א באשה ונשים אבל אם היו מאה נשים ועד אחד כעד אחד הן שנינו ביבמות [דף קי״ז] הכל נאמנים להעיד חוץ מה׳ נשים שחזקתן שונאות זו את זו שאין מעידות זו לזו במיתת בעלה שמא נתכוונו לאוסרה על בעלה ועדיין הוא קיים ואלו הן חמותה ובת חמותה וצרתה ויבמתה ובת בעלה, [שם בדף קכ״א] ואפי׳ גוי המסיח לפי תומו נאמן ומשיאין על פיו וכן הפסול לעדות מה״ת אע״פ שאם בתורת עדות בא להעיד לאשה שמת בעלה שאינו נאמן מ״מ פסק רב אלפס [שם] אם היה מסיח לפי תומו נאמן שאין זה פחות מגוי ומסקינן בר״ה [דף כ״ב] כי הפסול מדבריהם נאמן לעדות אשה ואמר רב אשי בב״ק [דף קי״ג] אין מסיח לפי תומו כשר בדבר שאיסורו מה״ת אלא לעדות אשה להשיאה ובשבוייה שהקילו בה עוד ביבמות [דף קי״ז] שאם בא אחד והעיד שמת בעלה והתירוה לינשא על פיו ואחר כך בא אחד והכחיש את הראשון ואמר לא מת הר״ז לא תצא מהיתירה הראשון ואפי׳ הי׳ עד הראשון אשה כדתני ר׳ בירושלמי [שם] [ובתוס׳ דף קי״ח בד״ה אשה] שעד אחד נאמן בעדות אשה כשני עדים בשאר עדויות ואין דבריו של אחד במקום שנים אמרינן ביבמות [דף קכ״א כל הסוגיא ע״ש] דעד שהעיד על האשה שמת בעלה בדבר שרובו למיתה אין משיאין את אשתו לפי שאין מעידין על אדם שמת אלא כשראוהו שמת ודאי ואין בו ספק כיצד ראוהו שנפל לים אפי׳ טבע בים הגדול אין מעידין עליו שמת שמא יצא למקום אחר ואם נפל למים מקובצים שיש להם סוף ופי׳ אביי כגון בור ומערה ועמד וראה כל סביביו ושהא כדי שתצא נפשו ולא עלה מעידין עליו שמת ומשיאין את אשתו האשה שהעיד לה עד אחד שטבע בעלה במים שאין להם סוף ולא עלה ואבד זכרו ונשתקע שמו הר״ז לא תינשא בעדות זו כמו שאמרנו ואם נשאת לא תצא ואפי׳ היה גוי המסיח לפי תומו ואמר טבע פלוני בים ונשאת על פיו לא תצא כדאמר שם רב אשי וחכם שהורה להשיא אותה לכתחילה מנדין אותו כדאמר שם רב לשמואל תא נשמתיה כתב רב אלפס בסוף יבמות וז״ל מהך דפינדקי גויה שמחשיב מסיח לפי תומה מה שהתחילה לבכות קודם ששאלוה איה חבירנו ואחר כך ענתה להם מת וקברתיו שמעינן דהיכא דהתחיל גוי ומסיח לפי תומו אע״ג דהדרא מגליא למילתא מניה שפיר לא נפקי ליה מתורת מסיח לפי תומו אלא נאמן ומשיאין על פיו עכ״ל. [ביבמות דף ק״כ] מצאוהו הרוג או מת אם פדחתו וחוטמו ופרצוף פניו קיימין והכירוהו בהן שהוא פלוני מעידין עליו ואם נטל אחד מאלו אע״פ שיש להם סימנין בגופו או בכליו ואפי׳ שומא אין מעידין עליו כי שמא אחר הוא בד״א שראוהו בתוך שלשה ימים אחר הריגתו או אחר מיתתו אבל אחר שלשה ימים אין מעידין עליו מפני שפרצוף פניו משתנה. טבע בים והשליכו הים ליבשה אפי׳ ששהא ארבעה ימים או שהא יותר אם הכירו פניו וחוטמו מעידין עליו שאינו משנה במים אלא לאחר זמן מרובה כדמוכח [שם בדף קכ״א] במעשה דההוא גברא דטבע בדיגלת שאינו משתנה במים אלא לאחר זמן מרובה ופסק רב אלפס [בפרק האשה שהלכה] דמההוא מעשה דטבע בדיגלת שמעינן שעד אחד במים שאין להם סוף נאמן דווקא היכא דאמר העלוהו בפני וראיתיו לאלתר והכרתיו בפרצוף פנים שהוא פלוני וכדמסיק [בגמ׳ שם דף קט״ו] במעשה שני תלמידי חכמים שהיו באים עם אבא יוסי בן סימאי וטבעו והתירו נשותיהן בעניין זה ורבינו משה כתב [בפי״ג דהלכות גירושין] שצריך שיאמר העד קברתיו. [שם ובגמ׳ בדף קכ״א דלעיל] אם שהה ביבשה אחר שהושלך מן הים אחר כ״ד שעות ונתפח אין מעידין עליו שהרי נשתנה א״ר ירמיה בירושלמי [בסוף יבמות ובאלפס שם מביאו] ותני׳ כוותי׳ מצא בשטר כתוב מת איש פלוני בן פלוני או נהרג ונודע שזה כתב ישראל הר״ז תינשא אשתו ור׳ אבא בר כהנא חולק עליו ותניא כוותיה וכל הקולות שהקילו חכמי׳ בדבר זה מפני שהדבר עומד להתברר ולא הצריכה תורה להעיד שני עדים ושאר משפטי העדות אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בוריו אלא מפי העדים ובעדותן:

המצווה בספר מצוות ה', לרב ברוך הלפרין; מתוך פורטל המצוות של אתר דעת
לרשימת כל דפי המצוות בוויקיטקסט, לחצו כאן