סמ"ג עשה מט
בארבעה מקומות הזהירה תורה על פריה ורביה, בפרשת בראשית ופרשת נח. ותנן ביבמות בפרק הבא על יבמתו [דף ס״א] שב״ה אומר לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו זכר ונקבה. ומסקינן [דף ס״ב] שאם מתו הזכר והנקבה והיו להם בנים זכר מזה ונקבה מזה אפילו היתה הנקבה מן הזכר בני בנים הרי הם כבנים אבל אינו מועיל זכר ונקבה מאחד מהם בלבד.
עוד שנינו שם [בדף ס״ד] נשא אשה ושהא עמה עשר שנים ולא ילדה, אינו רשאי ליבטל. לא רצה, מוציאין אותו בעל כרחו אפילו בשוט׳ כדאיתא בפרק המדיר [דף ע״ז] ותניא בגמ׳ [בדף ס״ד דלעיל ע״ש בתוס׳] אע״פ שאין ראייה לדבר זכר לדבר שנא׳ "ויהי מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען" ללמדך שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מן המניין פירוש שיש לתלות שמה שלא הוליד זהו בעון חוצה לארץ אבל רש״י פי׳ בפירוש חומש [בפרשת לך לך] שמה שחוצה לארץ אין עולה מן המניין זהו דווקא באברהם לפי שלא נא׳ לו ואעשך לגוי גדול אלא בארץ משמע דשהה עשר שנים אף בחוצה לארץ יוציא וכן פסק רבינו משה [בפ״ט דהלכות אישות] ורב אלפס [ובאשירי שם] אמנם אני ראיתי בירושלמי דהבא על יבמתו [והבריי׳ גם בתלמוד שלנו דף נ״ד] רבי אמי בשם ריש לקיש מקץ עשר שנים וגומר צא שנים שעשה בחוצה לארץ ותני כן חלה הוא או שחלתה היא או שהלך למדינת הים אינם עולין.
ואתמר [שם דף ס״ב] היו לו בנים בגיותו ונתגייר, רבי יוחנן אומר קיים פריה ורביה, וריש לקיש אמר לא קיים, והלכה כרבי יוחנן. [שם] היו לו בנים ומתו, רב הונא אמר קיים מצות פריה ורביה, ורבי יוחנן אמר לא קיים, והלכה כרבי יוחנן. עוד שם פסקינן הלכה כרבי יהושע דאף על פי שנשא אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו ויוליד בנים שנאמר "בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידיך". וכתב רב אלפס [שם] דמדרבנן קאמר אף על פי דמדאורייתא נפטר בבן ובת.
עוד שנינו [שם דף ס״ה] האיש מצוה על פריה ורביה, אבל לא האשה. ואימתי נתחייב האיש להתחיל במצוה זו? כדתנן [בפ״ה דמס׳ אבות] בן שמנה עשרה לחופה. וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה, הרי זה עובר ומבטל מצות עשה כדאי׳ בפרק קמא דקידושין [דף כ״ט]. ואם חשקה נפשו בתורה כבן עזאי [בפרק הבא על יבמתו דף כ״ג] ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אשה, אין בידו עון והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו. אבל אם היה יצרו מתגבר עליו, חייב לישא אשה ואפי׳ היו לו בנים, שמא יבא לידי עברה. מסקינן בפרק הבא על יבמתו [דף ס״ה] שאף על פי שהאשה אינה מצווה על פריה ורביה, מכל מקום אם תבעה אשה את בעלה בבית דין שיגרשנה מפני שאין לה בנים ואמרה בעינה חוטרא לידי ומרה לקבורה כלומר שצריכה לבן שתשען עליו לעת זקנתה ואם תמות יקברנה אומר שם כי הא ודאי כופין אותו להוציא וליתן כתובה ופוסק רבינו חננאל [בתוס׳ שם] דתוספת אין לה דאדעתא למיפק לא אוסיף לה ודקדק מהא דבריש אף על פי [דף נ״ד] שאמרינן תנאי כתובה ככתובה למאי נפקא מינה למורדת ולמוחלת כו׳ ולא קאמר נפקא מינה לבאה מחמת טענה.