ביאור:בבלי בבא מציעא דף פא
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא מציעא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט | הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
הא [אמר] "גמרתיו" - שומר שכר [1]!
לא [2]: הא "הבא מעות וטול את שלך" [3] - שומר שכר [4].
אבל "גמרתיו" – מאי? שומר חנם [5]? אי הכי, אדתני 'וכולן שאמרו "טול את שלך והבא מעות" - שומר חנם' נשמעינן "גמרתיו" וכל שכן "טול את שלך" [6]!?
"טול את שלך" אצטריכא ליה: סלקא דעתך אמינא שומר חנם נמי לא הוי [7] – קא משמע לן [8].
איכא דאמרי: אמר רב נחמן בר פפא: אף אנן נמי תנינא: 'וכולן שאמרו "טול את שלך והבא מעות" - שומר חנם'; מאי? לאו הוא הדין "גמרתיו" [9]? – לא; "טול את שלך" שאני.
הונא מר בר מרימר קמיה דרבינא רמי מתניתין אהדדי, ומשני:
תנן: 'וכולן שאמרו "טול את שלך והבא מעות" - שומר חנם', והוא הדין ל"גמרתיו", ורמינהו 'אמר לו שואל "שלח" ושלחה ומתה – חייב, וכן בשעה שמחזירה' [10]? ומשני: אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: לא שנו אלא שהחזיר בתוך ימי שאילתה, אבל לאחר ימי שאילתה – פטור.
איבעיא להו: פטור מ'שואל' [11] וחייב כשומר שכר [12] או דלמא שומר שכר נמי לא הוי?
אמר אמימר: מסתברא פטור משואל וחייב כשומר שכר, הואיל ונהנה [13] מהנה הוה [14].
תניא כוותיה דאמימר: הלוקח כלים מבית האומן לשגרן לבית חמיו [15], ואמר לו "אם מקבלין אותן ממני - אני נותן לך דמיהן, ואם לאו - אני נותן לך לפי טובת הנאה שבהן [16]", ונאנסו: בהליכה – חייב [17], בחזירה פטור [18], מפני שהוא כנושא שכר [19].
ההוא גברא דזבין ליה חמרא לחבריה. אמר ליה: "קא ממטינא ליה לדוכתא פלוני; אי מזדבנא – מוטב, ואי לא - מהדרנא ליה נהליך". אזל ולא אזדבנא, ובהדי דקא אתא – אתניס. אתא לקמיה דרב נחמן, חייביה.
איתיביה רבה לרב נחמן: 'נאנסו בהליכה חייב ובחזרה - פטור, מפני שהוא כנושא שכר'!?
אמר ליה: חזרה דהאי - הליכה היא; מאי טעמא? סברא הוא בחזירתו "אילו אשכח לזבוניה" - מי לא זבנה?!
שמור לי ואשמור לך שומר שכר [20]:
ואמאי? שמירה בבעלים היא [21]!?
אמר רב פפא: דאמר ליה "שמור לי היום ואשמור לך למחר" [22].
תנו רבנן: "שמור לי ואשמור לך", "השאילני ואשאילך", "שמור לי ואשאילך", "השאילני ואשמור לך" - כולן נעשו שומרי שכר זה לזה [23].
ואמאי [24]? 'שמירה בבעלים' היא [25]? [26]
אמר רב פפא: דאמר ליה: שמור לי היום ואשמור לך למחר.
הנהו אהלויי [27], דכל יומא הוה אפי לה חד מינייהו. ההוא יומא אמרו ליה לחד מינייהו: "זיל אפי לן" [28]! אמר להו: "נטרו לי גלימאי". אדאתא פשעו בה ואגנוב. אתו לקמיה דרב פפא; חייבינהו.
אמרו ליה רבנן לרב פפא: אמאי? פשיעה בבעלים [29] היא!?
אכסיף.
לסוף איגלאי מילתא דההוא שעתא שכרא הוה קא שתי [30].
הניחא למאן דאמר [31] 'פשיעה בבעלים פטור' - משום הכי אכסיף; אלא למאן דאמר [32] חייב [33] - אמאי אכסיף?
אלא ההוא יומא - לאו דידיה הוה, ואמרו ליה לדידיה: "זיל אפי לן את", ואמר להו "בההוא אגרא דקא אפינא לכו נטורו גלימאי" [34];
עד דאתא – אגניב [35]; אתו לקמיה דרב פפא, חייבינהו [36]. אמרו ליה רבנן לרב פפא: 'הא - שמירה בבעלים היא!?' אכסיף. לסוף איגלאי מילתא דההיא שעתא שכרא הוה שתי.
הנהו בי תרי, דהוו קא מסגו באורחא, חד אריך וחד גוצא; אריכא רכיב חמרא והוה ליה סדינא [37]; גוצא מיכסי סרבלא [38] וקא מסגי בכרעיה. כי מטי לנהרא - שקליה לסרבליה ואותביה עילוי חמרא, ושקליה לסדיניה דההוא ואיכסי ביה. שטפוה מיא לסדיניה. אתא לקמיה דרבא, חייביה. אמרו ליה רבנן לרבא: 'אמאי? שאלה בבעלים היא [39]?' אכסיף. לסוף איגלאי מילתא דבלא דעתיה שקליה ובלא דעתיה אותביה.
ההוא גברא דאוגר ליה חמרא לחבריה; אמר ליה "חזי לא תיזול באורחא דנהר פקוד, דאיכא מיא; זיל באורחא דנרש, דליכא מיא." אזיל באורחא דנהר פקוד, ומית חמרא. כי אתא – אמר: "אִין, באורחא דנהר פקוד אזלי, ומיהו ליכא מיא!"
אמר ליה רבא: מה ליה לשקר? אי בעי אמר ליה 'אנא באורחא דנרש אזלי'?
אמר ליה אביי: 'מה לי לשקר' במקום עדים [40] לא אמרינן.
[## וכי רבא לא ידע שאין אותו דרך בלי מים וכי האיש בודאי משקר?]
"שמור לי" ואמר לו "הנח לפני" - שומר חנם:
אמר רב הונא: אמר לו "הנח לפניך" - אינו לא שומר חנם ולא שומר שכר [41].
איבעיא להו: "הנח" סתמא מאי?
תא שמע: '"שמור לי", ואמר לו "הנח לפני" - שומר חנם' - הא סתמא ולא כלום!
אדרבה: מדאמר רב הונא "הנח לפניך" - הוא דאינו לא שומר חנם ולא שומר שכר, הא סתמא – שומר חנם הוי!
אלא מהא ליכא למשמע מינה.
לימא [42] כתנאי [43]: [44]: 'אם הכניס ברשות בעל חצר - [45] חייב [46]; רבי אומר: בכולם אינו חייב [47] עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור.'
ממאי? דלמא עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא בחצר, דבת נטורי היא [48], וכי קאמר ליה "עייל" – "עייל דאינטר לך [49]" קאמר ליה, אבל הכא שוקא לאו בר נטורי הוא, "אנח ותיב נטר לך" קאמר ליה; אי נמי עד כאן לא קאמר רבי התם אלא בחצרו, דלעיולי - רשותא קא בעי למשקל מיניה, וכי יהיב ליה רשותא לעיולי – "תיב ונטר לך" קאמר ליה, אבל הכא "הנח ואנא מנטרנא" קאמר ליה, דאי סלקא דעתך "הנח ותיב ונטר" קאמר ליה - אי לאותבה, רשותא בעי למשקל מיניה [50]?
הלוהו על המשכון - שומר שכר:
לימא מתניתין דלא כרבי אליעזר, דתניא: המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון ישבע [51] ויטול מעותיו - דברי רבי אליעזר; רבי עקיבא אומר: יכול לומר לו "כלום הלויתני אלא על המשכון? אבד המשכון אבדו מעותיך"! אבל הלוהו אלף זוז בשטר, והניח לו משכון עליהם – דברי הכל: אבד המשכון אבדו מעותיו [52]!
אפילו תימא רבי אליעזר, ולא קשיא: כאן [בברייתא] - שמשכנו בשעת הלואתו [53], כאן [54] שמשכנו שלא בשעת הלואתו [55]
והא אידי ואידי
הערות
[עריכה]- ^ ולא אמרינן כיון שידעו הבעלים שכלו ימי האומנות ולא שלחו והביאום - פטור השומר; וגבי השואל נמי: אף על פי שידעו הבעלים שכלו ימי השאילה - שואל הוא
- ^ לא תידק 'הא גמרתיו שומר שכר הוא', אלא הכי דייק מינה
- ^ דגלי אדעתא דתפיס ליה אאגריה
- ^ הוא
- ^ דכל כמה דלא גלי דעתיה, ולית לן למימר דתפס ליה אאגריה - כלתה שמירת שכר פעולה מדגמריה, ואודעיה
- ^ וגבי שואל נמי: כלתה שמירת שאלה מדידעו הבעלים שכלו ימי השאלה, דהתם לאו לאודועי בעי, דהא ידע, שלכך וכך ימים השאילה לו [ולכן לא היה צריך לומר 'וכולן'!]
- ^ ד'אינו שומרו לו עוד' קאמר ליה
- ^ דאינו 'תופסו על שכרו' הוא דקאמר ליה, אבל מדין פקדון - לא סליק נפשיה
- ^ והאי דנקט "טול את שלך" לאשמועינן מינה דשומר חנם מיהת הוי כדאמרן
- ^ כל כמה דלא אמר ליה משאיל "שלח" - קמה ברשותיה דשואל, כי היכי דבשעת שאלה קיימא ברשות משאיל עד דאמר ליה שואל "שלח"; וקא סלקא דעתא דמשכלו ימי שאילה קאמר, דדמי ל"גמרתיו"
- ^ מאונסין
- ^ בגניבה ואבידה
- ^ בשאילה
- ^ מהני להיות עליה שומר שכר עד שתגיע ליד הבעלים
- ^ סבלונות לארוסתו
- ^ שיחזיקו לי טובה שפקדתים בסבלונות
- ^ דהואיל וקצץ דמיהן ומשכן לשם לקיחה - הרי הם לקוחין בידו עד שידע שאינה לקוחה; והכי נמי אמרינן ב'המוכר את הספינה' (בבא בתרא דף פז:): אמר שמואל: הלוקח כלי מן האומן על מנת לבקרו, ואם אין בו מום יקחנו, ונאנס בידו - חייב; והוא דקיצי דמיה
- ^ מאונסין בחזירה
- ^ ולא כשואל; ומהו נשיאות שכרו? הואיל ונהנה שנתפאר בהן; והיינו 'כוותיה דאמימר': דאף על גב דיהיב ליה כפי טובת הנאה שבהן - הוי עלייהו שומר שכר אחר שכלתה שמירת המקח, הואיל ונהנה; כל שכן גבי שאלה, דלא יהיב ליה מידי
- ^ וחייב אם נגנבה
- ^ בעליו של חפץ זה שנגנב - במלאכתו של שומר היה: שאף הוא משמר היה לו, וכתיב 'אם בעליו עמו לא ישלם', ודרשינן לקמן 'עמו במלאכתו'; ואף על גב דבשואל כתיב לקמן - דרשינן ליה נמי אכולהו שומרין, בפרק 'השואל' (לקמן דף צה.)
- ^ דלאו במלאכתו הוא השתא
- ^ אין זה שואל להתחייב באונסין, שאין כל הנאה שלו, שאף הוא משאילו
- ^ א'שמור לי ואשמור לך' קאי
- ^ ששניהם: זה במלאכתו של זה
- ^ אבל "השאילני כליך ואני אשאיל לך כליי", "שמור לי ואשאילך", או "השאילני ואשמור לך" - אין כאן בעלים של חפץ במלאכתו של שומר.
- ^ מוכרי 'אהל' שמכבסים בו בגדים, והוא עשב; ואיכא דאמרי 'אהלות', והוא מין בושם
- ^ קא סלקא דעתא יומא דידיה הוה, דהשתא לא הוו אינהו בשמירת טליתו אלא כשומרי חנם, ואצטריך למימר 'פשעו בה' דאי לא - לא מיחייבי
- ^ שאף הוא במלאכתן היה
- ^ ולא היה במלאכתן: שעדיין לא התחיל לאפות, ונמצא שבשעה שנעשו הן שומרין - לא מסר עצמו להיות מלאכתן עליו; אבל אם נתעסק מיד ואפה, ולאחר שאפה שתי שכרא, ובאותה שעה אבדה טליתו - פשיעה בבעלים נמי הויא: הואיל וכשנעשו שומרין היה במלאכתן, דאמרינן (לקמן דף צה:) 'היה עמו בשעת שאלה - אינו צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה'
- ^ בפרק 'השואל' (שם.)
- ^ פשיעה בבעלים
- ^ שלא נאמרה פטור בבעלים אלא בשואל ושומר שכר, שחיובן בלא פשיעה, אבל שומר חנם שחיובו אינו אלא בפשיעה אינו פטור משום 'בעליו עמו,' הואיל ופשע
- ^ והוו להו שומרי שכר
- ^ בלא פשיעה
- ^ וחייבינהו משום גניבה דשומר שכר
- ^ של פשתן, ואין מים מכבידין אותו כל כך
- ^ גלופקרא שקורין קו"ץ, והוא של צמר, והרבה מים נבלעין בו ומכבידין אותו; לפיכך [בהמשך הספור] פשט הסרבל ונתכסה בסדין
- ^ שבשעת השאלה היה המשאיל במלאכתו של שואל, ונשא סרבל שלו על חמורו, ומעביר לו על אמת המים
- ^ דאנן סהדי שאין אותו הדרך בלא מים
- ^ כיון דאמר ליה 'לפניך' – "תיב ונטר לך" קאמר ליה
- ^ [הני] סתמא
- ^ תנאי היא
- ^ משנה היא בפרק 'שור שנגח את הפרה' (בבא קמא דף מז.) בקדר שהכניס קדירותיו ושברן שורו של בעל הבית, או הכניס שורו ונגחו שורו של בעל הבית, או שהכניס פירותיו ואכלתן בהמתו
- ^ בעל חצר
- ^ בנזקו, דכי אמר ליה "עול" – "עול ואנטר לך" קאמר ליה; והוא הדין "הנח" סתמא בשוק
- ^ ד'עול ותיב ונטר לך' קאמר ליה, והוא הדין ל'הנח' סתמא בשוק
- ^ שאין אדם מכניס דבר לתוכה אלא להשתמר בה, דאין טורח בשמירתה
- ^ שאין שמירה קשה עלי
- ^ בתמיה
- ^ שלא פשע, דשומר חנם הוא עליו, דאין אדם נוטל משכונו לגוביינא אלא להיות בטוח במעותיו שלא יוכל לכפור [כנראה במקום שאין כותבים שטרות ואין עדים [אולי: כגון בהלואה קטנה], וכן נראה להלן,בדברי רבי עקיבא, שברישא מדובר ללא שטר, ובסיפא מדובר בסכום גדול ובשטר], ולעולם שומר חנם הוא עליו: שאם אבד - יגבה ממקום אחר
- ^ דהא משכון ודאי לגוביינא שקל: לגבות הימנה; דסתם שטר - יש בו שעבוד קרקעות, ויש לו מהיכן לגבות, ובטוח הוא; וגם לכפור אינו יכול, דהא קאי שטרא! הלכך לאו לזכרון דברים נקטיה
- ^ קאמר רבי אליעזר שומר חנם
- ^ ומתניתין
- ^ אלא לאחר זמן, כשתבעו מעותיו בבית דין ולא שילם, ומשכנו על פי בית דין; דההוא ודאי לגוביינא שקליה