ביאור:בבלי בבא מציעא דף קב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת בבא מציעא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט | הדף במהדורה הרגילה



עמוד א (דלג לעמוד ב)

בגובתא דקניא [בתוך החלל של קנה] [1].

תנו רבנן: 'המשכיר בית לחבירו - על השוכר לעשות לו מזוזה, וכשהוא יוצא - לא יטלנה בידו ויוצא; ומנכרי נוטלה בידו ויוצא; ומעשה באחד שנטלה בידו ויצא וקבר אשתו ושני בניו'; מעשה לסתור?

אמר רב ששת: ארישא [2].

הזבל - של בעל הבית, ואין לשוכר אלא היוצא מן התנור ומן הכירים בלבד:

במאי עסקינן? אילימא בחצר דאגיר ליה לשוכר ותורי דשוכר - אמאי של בעל הבית? אלא בחצר דלא אגירא לשוכר ותורי דמשכיר פשיטא [3]!?

לא, צריכא בחצר דמשכיר [4] ותורי דאתו מעלמא קמו בה [5].

מסייע ליה לרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו.

מיתיבי: 'אם אמר "כל מציאות שיבאו לתוכו היום תקנה לי חצרי" לא אמר כלום', ואם איתא להא דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: 'חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו' - אמאי 'לא אמר כלום'?

הכא במאי עסקינן? - בחצר שאינה משתמרת.

אי הכי - אימא סיפא: 'יצא לו שם מציאה בעיר [6] - דבריו קיימין' ואי בחצר שאינה משתמרת, כי יצא לו שם מציאה בעיר מאי הוי?

כיון דיצא לו שם מציאה בעיר - מיבדל בדילי אינשי מינה והויא לה כחצר המשתמרת.

[## כיצד אמירתו מועילה? מתי אמר כך? אם אמר כך לפני שנפלה שם המציאה – דבריו יו בטלים, וכיצד נעשו ברי תוקף אחר כך, בנפול המציאה? אלא אם אמר אחרי שנפלה המציאה, ואם כן עד שאמר – מותר היה לקחת.]

מיתיבי: 'זבל היוצא מן התנור ומן הכירים והקולט מן האויר [7] הרי הוא שלו [8], ושברפת ושבחצר [9] - של בעל הבית' ואם איתא להא דרבי יוסי ברבי חנינא דאמר חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו – 'קולט מאויר' אמאי 'הרי הוא שלו'? אויר חצרו הוא!?

אמר אביי: במדביק כלי בשולי פרה [10].

רבא אמר: אויר שאין סופו לנוח - לאו כמונח דמי.

ומי פשיטא ליה לרבא? והא מיבעי בעי לה, דבעי רבא: זרק ארנקי [11] בפתח זה ויצאתה בפתח זה - מהו? אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי? או לאו כמונח דמי? [## האם השאלה לפי רבי עקיבא שאומר במסכת שבת 'קלוטה כמו שהונחה דמי'? או לפי החולקים? או לפי שניהם?]

התם לא מיפסק ולא מידי, הכא מיפסק כלי.

'ושברפת ושבחצר הרי אלו של בעל הבית' - תרתי [12]?

אמר אביי: הכי קאמר: 'ושברפת שבחצר [13] הרי אלו של בעל הבית [14]'.

אמר רב אשי: זאת אומרת: המשכיר חצירו סתם - לא השכיר רפת שבה.

מיתיבי: 'יוני שובך [15] ויוני עלייה - חייבות בשילוח [16], ואסורות בגזל מפני דרכי שלום' ואם איתא להא דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: 'חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו' קרי כאן (דברים כב ו) כי יקרא [קן צפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ, אפרחים או ביצים והאם רבצת על האפרחים או על הביצים - לא תקח האם על הבנים] - פרט למזומן [17]?

אמר רבא: ביצה, ביציאת רובה [18] - הוא דאיחייבה לה בשילוח [19], ומיקנא לא קניא עד דנפלה לחצרו; וכי קתני 'חייבות בשילוח' - מקמי דתיפול לחצירו.

אי הכי - אמאי 'אסורות משום גזל' [20]?

אאמן [21].

ואיבעית אימא [22]: לעולם אביצים, ומדנפיק רובה - דעתיה עילוה. [## וכי דעתו עילוה – מדוע אסור לקחת? משום דרכי שלום; ואם כן יהא אותו דין במציאה, כיון שאדם ראה ואמר שמצא מציאה – ואפילו לפני שהרים – יהא אסור לאחרים משום דרכי שלום!? תשובה: כי כאן ה'מציאה' בחצר שלו, אך בחות באמת אין 'משום דרכי שלום'.]

והשתא דאמר רב יהודה אמר רב: אסור לזכות בביצים כל זמן שהאם רובצת עליהם, שנאמר (דברים כב ז) 'שלח תשלח את האם' והדר 'את הבנים תקח לך' [למען ייטב לך והארכת ימים] - אפילו תימא דנפלה לה לחצרו [23]כל היכא דאיהו מצי זכי ליה - חצרו זכיא ליה, וכל היכא דאיהו לא מצי זכי ליה חצרו - נמי לא זכיא ליה.

אי הכי – 'אסורות בגזל מפני דרכי שלום' [24]? אי דשלחה [25] - גזל מעליא הוא [26]! אי דלא שלחה - הא בעי שלוחה [27]!?

בקטן, דלאו בר שילוח הוא [28].

קטן - בר דרכי שלום הוא?

הכי קאמר: אביו של קטן חייב להחזיר לו מפני דרכי שלום.

משנה:

המשכיר בית לחבירו לשנה: נתעברה השנה - נתעברה לשוכר [29].

השכיר לו לחדשים: נתעברה השנה - נתעברה למשכיר.

מעשה בציפורי באחד ששכר מרחץ מחבירו בשנים עשר זהב לשנה, מדינר זהב לחדש -


עמוד ב

[המשך המשנה] ובא מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל ולפני רבי יוסי, ואמרו: יחלוקו את חדש העיבור.

גמרא:

מעשה לסתור [30]?

חסורי מחסרא והכי קתני: ואם אמר לו "בשנים עשר זהובים לשנה, מדינר זהב לחדש" [31] – יחלוקו [32]; ומעשה נמי בציפורי באחד ששכר מרחץ מחבירו בשנים עשר זהובים לשנה מדינר זהב לחדש, ובא מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל ולפני רבי יוסי ואמרו יחלוקו את חדש העיבור.

אמר רב: אי הואי התם - הוה יהיבנא ליה כוליה למשכיר.

מאי קא משמע לן? תפוס לשון אחרון? הא אמר רב חדא זימנא, דאמר רב הונא: אמרי בי רב: "אסתירא [=96 מעה], מאה מעי" [33] - מאה מעי [34]; [35] "מאה מעי, אסתירא" - [36] אסתירא [37].

אי מהתם הוה אמינא [38] פרושי קא מפרש [39] - קמשמע לן.

ושמואל אמר: [40] בבא [41] באמצע חדש [42] עסקינן [43], אבל בא בתחלת חדש - כוליה למשכיר [44]; בא בסוף חדש - כוליה לשוכר [45].

מי אמר שמואל 'לא אמרינן תפוס לשון אחרון'? והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו: "כור בשלשים אני מוכר לך" - יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה [46]; "כור בשלשים, סאה בסלע אני מוכר לך" - ראשון ראשון קנה [47].

התם טעמא מאי? - משום דתפיס? הכא נמי קא תפיס [48].

ורב נחמן אמר: קרקע בחזקת בעליה קיימת [49].

מאי קא משמע לן?

תפוס לשון אחרון.

היינו דרב?

אף על גב דאפיך מיפך [50].

בעו מיניה מרבי ינאי: שוכר אמר "נתתי [51]" ומשכיר אומר "לא נטלתי", על מי להביא ראיה?

אימת? אי בתוך זמנו [52] – תנינא, אי לאחר זמנו תנינא, דתנן [53]: מת האב בתוך שלשים יום - בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה שנפדה; לאחר שלשים יום - בחזקת שנפדה [54] עד שיאמרו לו [55] שלא נפדה [56]!

לא, צריכא [57] ביומא דמשלם זמניה [58]: מי עביד איניש דפרע ביומא דמשלם זמניה או לא?

אמר להו רבי יוחנן [יש גורסים 'רבי ינאי', שממנו שאלו את השאלה]: תניתוה:

הערות[עריכה]

  1. ^ ותולה אותה
  2. ^ שוכר מישראל הוה, דתניא רישא 'לא יטלנה בידו ויצא'
  3. ^ דכיון דלא אוגריה ליה מסתמא דתורי דמשכיר הוו בה
  4. ^ שלא השכיר את החצר
  5. ^ וסתם גללים - אפקורי מפקרינהו בעלים, וקניא ליה חצרו, ואפילו קדם השוכר והגביהן - לא זכה בהן
  6. ^ שיצא קול בעיר שבא צבי שבור בתוך שדהו, או מן הנהר הציף לתוכה דגים
  7. ^ שקיבל גללים לתוך כלי: שנתן כלי באויר וקיבל גללים בתוכו
  8. ^ של השוכר
  9. ^ קסלקא דעתא בחצר שלא השכירה לו המשכיר
  10. ^ סמוך לנקביה, דליכא אויר
  11. ^ והפקירה לכל הקודם
  12. ^ בתמיהה: תרתי איצטריכא לתנא למיתני? ליתני חדא: דכיון דבשלא השכירה עסקינן - מה לי רפת ומה לי חצר
  13. ^ המושכרת לשוכר
  14. ^ כל הזבל שברפת שבה לבעל הבית
  15. ^ שמבקשים מזונותיהן בשדה, וקניהן בשובך; ואין אלו יוני הרדסיאות הגדילים בבתים
  16. ^ [בשילוח] הקן אם רובצת על הביצים, דקרינא בהן 'כי יקרא' - פרט למזומן, דלאו מזומן נינהו
  17. ^ וכיון דהביצים שלו - הוה ליה הקן 'מזומן', ד'קן' הוא הביצים
  18. ^ קרינא בהן 'או ביצים'
  19. ^ ואם היה בא לתפוש קודם שתיגמר יציאתה - חייב לשלח האם וליקח הבנים
  20. ^ כיון דלא נפלה לחצרו
  21. ^ כלומר: גזל דדרכי שלום - אפילו אאמן נמי קאמר, דדעתו של בעל השובך עליהם, דבטוח הוא דחוזרים למקומן לערב
  22. ^ אביצים ולא אאמן
  23. ^ חייבות בשילוח הקן, ולא 'מזומן' הוא כל זמן שאם רובצת עליהן, ולא תיקשי לרבי יוסי ברבי חנינא, ד
  24. ^ ותו לא - בתמיהה
  25. ^ מי שנטלן
  26. ^ דהא קניא ליה חצרו
  27. ^ ואיכא איסור 'שלח תשלח' והדר 'את הבנים תקח לך' וכו' - מאי איריא גזל
  28. ^ הא דקתני 'דרכי שלום' ותו לא - בדלא שלחה, ובקטן דלאו בר שילוח הוא: דאינו חייב במצות
  29. ^ לא ירבה לו שכר חודש שהעיבור בכלל שנה
  30. ^ רישא תנא או כוליה דשוכר או כוליה דמשכיר, ומייתי מעשה דיחלוקו
  31. ^ דאיכא תרתי לישני: לשנה ולחדשִים
  32. ^ דלא ידעינן אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון
  33. ^ אם אחד אומר לחבירו "בכמה חפץ זה?" אמר לו "אסתירא, מאה מעי", ונתרצו
  34. ^ מאה מעי חייב לו
  35. ^ ואם אמר
  36. ^ חייב לו
  37. ^ תפוס לשון אחרון
  38. ^ טעמא לאו משום דאית ליה 'תפוס לשון אחרון', אלא דהאי כוליה לשון חד, אלא
  39. ^ סלע גדול שהוא שוה מאה פרוטות; וכי אמר "מאה מעי אסתירא" - הכי אמר ליה: מאה פרוטות רעות שאינן שוות אלא סלע. אסתירא - סלע מדינה, והוא חצי דינר, שהוא שמיני שבסלע צורי, כדאמרינן ב'החובל' (בבא קמא צ.), בהתוקע לחבירו משלם לו סלע, והוא חצי דינר, וחצי דינר = צ"ו פרוטות, שהפרוטה אחד משמונה באיסר; וחצי דינר = שלש מעה כסף, שהן ששה פונדיונין; ופונדיון = שני איסרין; הרי י"ב איסרין לחצי דינר; תן לכל איסר שמונה פרוטות - הרי צ"ו; וכי אמר ליה "אסתירא מאה מעי" – 'סלע שהוא יותר ארבע פרוטות' קאמר ליה, דסתם מעות - פרוטות נינהו, אי לא פירש "מעות כסף"; ואי אפשר לומר דמאה מעות כסף קאמר, שאין לך סלע כזה: שאפילו סלע צורי אינו אלא כ"ד מעות
  40. ^ מתניתין, דתני 'יחלוקו' -
  41. ^ לבית דין
  42. ^ ואמר לו "צא מביתי או תן לי שכר חדש זה"
  43. ^ וכי מספקא לן איזהו לשון נתפיס - אמרינן העמד ממון על חזקתו, ומה שדר בה כבר לא מפקינן מיניה, ודלמא לשון אחרון אית לן למיתפס; ומה שלא עבר מן החדש - או יצא או יתן לו שכרו: העמד קרקע על חזקתה: בחזקת בעליה
  44. ^ העמד קרקע בחזקת בעליה
  45. ^ העמד ממון על חזקתו
  46. ^ ואף על פי שמשך - אינה משיכה: דכוליה חד מקח הוא, ועד דמשך כוליה - לא קני מידי
  47. ^ כיון דאמר ליה "סאה בסלע" - כל סאה וסאה הוה ליה חד מקח, ומשיכת כל אחת קנאהּ
  48. ^ ולעולם מספקא ליה לשמואל, הלכך: מכי תפיס - אין בנו כח להוציא מידו: העמד דבר על חזקתו
  49. ^ ואפילו בא בסוף החדש - כולו למשכיר, שהספק לא עכשיו נולד אלא מתחילת החדש נולד, והעמד קרקע על חזקתו, ונמצא שדר בשל חבירו וצריך להעלות לו שכר
  50. ^ ואמר ליה מעיקרא "דינר זהב לחדש משנים עשר זהובים לשנה" - קאמר רב נחמן 'כולו למשכיר', דטעמא לאו משום דתפוס לשון אחרון הוא, אלא ספוקי מספקא ליה, וספיקא שדי ליה אתחילת החדש, וקרקע בחזקת בעליה תעמידנו
  51. ^ שכר שנה
  52. ^ שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, והוא ביום אחרון של שנה
  53. ^ ובבכורות [פ"ח מ"ז] תני לה גבי בכור, דכתיב ביה (במדבר יח) 'מבן חדש תפדה'; הלכך מסתמא בתוך שלשים יום לא פדאו אביו: 'הלואי שיפרע אדם חובו בזמנו'; וחייב הבן לפדות עצמו
  54. ^ סתמיה פדוי דפדאו האב בזמנו
  55. ^ השכינים
  56. ^ [כגון] "ידוע לנו שלא פדאך אביך: שהוא צוה בשעת מותו". וגבי כהן לא שייך למיתני לשון "יביא ראיה", דכהן לאו בעל דינו הוא, דאי בעי אמר ליה "לדידך לא יהיבנא אלא לכהן אחר"; ולהכי תני 'עד שיאמרו לו' ו'משיאמרו לו': המצוה מוטלת עליו שיפדה הוא עצמו
  57. ^ שתבעו לדין
  58. ^ והוא אומר לו "נתתיו בבקר"