ביאור:בבלי בבא מציעא דף כב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה


מסכת בבא מציעא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט | הדף במהדורה הרגילה



עמוד א (דלג לעמוד ב)

וכן ירדן [1] שנטל מזה ונתן לזה - מה שנטל נטל ומה שנתן נתן. בשלמא גזלן וירדן דקא חזי להו ומיאש, אלא גנב - מי קא חזי ליה דמיאש?

תרגמה רב פפא בלסטים מזוין [2].

אי הכי היינו גזלן?

תרי גווני גזלן.

תא שמע: שטף נהר קוריו, עציו ואבניו [3], [4] ונתנו בתוך שדה חבירו - הרי אלו שלו, מפני שנתיאשו הבעלים [גירסת תוספות: 'אם נתיאשו הבעלים’]. טעמא דנתיאשו הבעלים [5], הא סתמא [6] – לא [7]!

הכא במאי עסקינן? - כשיכול להציל [8].

אי הכי - אימא סיפא: 'אם היו הבעלים מרדפין אחריהם - חייב להחזיר' אי ביכולין להציל - מאי אריא 'מרדפין'? אפילו אין מרדפין נמי [9]!?

הכא במאי עסקינן? - ביכולין להציל על ידי הדחק [10]: [11] מרדפין - לא אייאוש, אין מרדפין - אייאושי מיאש [12].

תוספות בבא קמא דף סו/א ד"ה כיון דבאיסורא אתי לידיה: מכאן משמע שיאוש אין כהפקר גמור דא"כ אפי' בתר דאתא לידיה באיסורא יוכל לקנות מן ההפקר; והא דאמר ב'השולח' [13] 'נתייאשתי מפלוני עבדי' דלא בעי גט שחרור אי אמרינן המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור - לא משום דכי מתייאש הרי הוא מפקירה, דאי יאוש הוי הפקר - א"כ אפילו אתא לידיה באיסורא, כיון שמפקיר - זכה בהן! אלא התם היינו טעמא: דכי היכי דבהפקר אין צריך גט שחרור לפי שאין רשות לרבו עליו - ה"נ כשנתייאש אין לרבו רשות עליו:

תא שמע: כיצד אמרו 'התורם שלא מדעת [14] תרומתו תרומה'? הרי שירד לתוך שדה חבירו וליקט [15] ותרם שלא ברשות: אם חושש [16] משום גזל [17] - אין תרומתו תרומה, ואם לאו - תרומתו תרומה.

ומנין הוא יודע אם חושש משום גזל ואם לאו? הרי שבא בעל הבית ומצאו ואמר לו "כלך אצל יפות [18]": אם נמצאו יפות מהן - תרומתו תרומה, ואם לאו - אין תרומתו תרומה.

ליקטו הבעלים והוסיפו עליהן - בין כך ובין כך תרומתו תרומה. וכי נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה – אמאי? בעידנא דתרם הא לא הוה ידע [19]!?

תרגמה רבא אליבא דאביי: דשויה שליח.

הכי נמי מסתברא: דאי סלקא דעתך דלא שוויה שליח - מי הויא תרומתו תרומה? והא אתם (במדבר יח כח) [כן תרימו] גם אתם [תרומת ה' מכל מעשרתיכם אשר תקחו מאת בני ישראל ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן] [20] אמר רחמנא - לרבות שלוחכם [21]: [22] מה אתם לדעתכם - אף שלוחכם לדעתכם [23]! אלא הכא במאי עסקינן? - כגון דשויה שליח, ואמר ליה: "זיל תרום", ולא אמר ליה "תרום מהני"; וסתמיה דבעל הבית: כי תרום - מבינונית הוא תרום, ואזל איהו ותרם מיפות, ובא בעל הבית ומצאו, ואמר ליה: "כלך אצל יפות": אם נמצאו יפות מהן - תרומתו תרומה ואם לאו - אין תרומתו תרומה.

[עיין תוספות ד"ה אם יש יפות מהן ותוספות ד"ה ואם לאו]

אמימר ומר זוטרא ורב אשי אקלעו לבוסתנא [24] דמרי בר איסק; אייתי אריסיה תמרי ורימוני ושדא קמייהו. אמימר ורב אשי אכלי, מר זוטרא לא אכיל [25] [עיין תוספות ד"ה מר זוטרא לא אכל].

אדהכי אתא מרי בר איסק, אשכחינהו ואמר ליה לאריסיה: "אמאי לא אייתית להו לרבנן מהנך שפירתא?" אמרו ליה אמימר ורב אשי למר זוטרא: השתא אמאי לא אכיל מר, והתניא 'אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה' [26]?

אמר להו: הכי אמר רבא: לא אמרו "כלך אצל יפות" [27] אלא לענין תרומה בלבד, משום דמצוה הוא, וניחא ליה, אבל הכא - משום כסיפותא הוא דאמר הכי.

תא שמע: [28] עודהו הטל עליהן ושמח [29] - הרי זה ב'כי יותן' (ויקרא יא לח: וכי יתן [קרי: יותן) מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם] [30] נגבו [31], אף על פי ששמח [32] -


עמוד ב

אינן ב'כי יותן'; טעמא מאי? לאו משום דלא אמרינן 'כיון דאיגלאי מילתא דהשתא ניחא ליה - מעיקרא נמי ניחא ליה' [33]?

שאני התם דכתיב 'כי יתן' [34]: עד שיתן.

אי הכי - רישא [עודהו הטל עליהן ושמח - הרי זה ב'כי יותן’] נמי!?

התם - כדרב פפא, דרב פפא רמי: כתיב 'כי יתן' וקרינן 'כי יותן'; הא כיצד? - בעינן 'כי יותן' דומיא ד'כי יתן': מה 'יתן' לדעת - אף כי יותן נמי לדעת [35].

תא שמע דאמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל בן יהוצדק: מנין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת? דכתיב (דברים כב ג) וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה [לא תוכל להתעלם] [36] מי שאבודה הימנו [37] ומצויה אצל כל אדם, יצאתה זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם [ומסברה: אבדה בעלותו של בעל החפץ, כי אינו יכול לעשות בו כלום, לא הוא ולא שלוחו, ובמצבו הנוכחי אינו שוה פרוטה]; ואיסורא דומיא דהיתירא [38] [עיין תוספות]: מה היתירא [39]: [40] בין דאית בה סימן ובין דלית בה סימן, שרא - אף איסורא [41]: בין דאית בה סימן [42] ובין דלית בה סימן [43] – אסורה [44]. תיובתא דרבא!? תיובתא; והלכתא כוותיה דאביי ביע"ל קג"ם [45].

[וחסר בפירוש הסימן לעיל האות ז – אולי הכוונה לזוטו של ים – דהיינו ששטפה נהר, הברייתא של רבי יוחנן משום רבי ישמעאל בן יהוצדק!?]

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: וכי מאחר דאיתותב רבא, הני תמרי דזיקא [46] - היכי אכלינן להו [47]?

[48]

אמר ליה: כיון דאיכא שקצים ורמשים דקא אכלי להו - מעיקרא [49] יאושי מיאש מנייהו [50]. [עיין תוספות ד"ה מאחר דאיתותב רבא]

יתמי [51] דלאו בני מחילה נינהו - מאי?

אמר ליה: באגא בארעא - דיתמי לא מחזקינן [52].

מוחזק ועומד [53] - מאי? כרכתא [54] - מאי?

אמר ליה: אסירן.

כריכות ברשות הרבים - הרי אלו שלו:

אמר רבה: ואפילו בדבר שיש בו סימן.

אלמא קסבר רבה: סימן העשוי לידרס [55] - לא הוי סימן [56].

רבא אמר: לא שנו אלא בדבר שאין בו סימן, אבל בדבר שיש בו סימן - חייב להכריז.

אלמא קסבר רבא: סימן העשוי לידרס הוי סימן.

ואיכא דמתני להא שמעתא באנפי נפשה: סימן העשוי לידרס: רבה אמר לא הוי סימן, ורבא אמר: הוי סימן.

תנן: 'כריכות ברשות הרבים - הרי אלו שלו; ברשות היחיד [57] - נוטל ומכריז' - היכי דמי? אי דלית בהו סימן, ברשות היחיד מאי מכריז [58]? אלא - לאו דאית בהו סימן, וקתני 'ברשות הרבים הרי אלו שלו', אלמא סימן העשוי לידרס לא הוי סימן! תיובתא דרבא!!

אמר לך רבא: לעולם דלית בהו סימן, ודקא אמרת 'ברשות היחיד מאי מכריז?' - מכריז מקום [59].

ורבה אמר מקום לא הוי סימן, דאיתמר:

מקום: רבה אמר לא הוי סימן, ורבא אמר הוי סימן.

תא שמע: כריכות ברשות הרבים - הרי אלו שלו, ברשות היחיד - נוטל ומכריז; והאלומות [60] - בין ברשות הרבים ובין ברשות היחיד - נוטל ומכריז. רבה היכי מתרץ לה ורבא היכי מתרץ לה?

רבה [61] מתרץ לטעמיה, בסימן [62];

ורבא [63] מתרץ לטעמיה, במקום [64]:

רבה מתרץ לטעמיה בסימן: 'כריכות ברשות הרבים הרי אלו שלו' - משום

הערות[עריכה]

  1. ^ וכן שאר נהרות; ותנא זה - על יד הירדן היה יושב
  2. ^ ובחזקה נטלה הימנו, ומעיקרא ידע, ומייאש
  3. ^ של זה
  4. ^ ומצאן אחר [כגון:]
  5. ^ דכל שטיפת נהר - כקורות עצים ואבנים: הבעלים ידעו בה מיד, דיש לה קול
  6. ^ הא אם היתה אבידה אחרת שאין לנו לומר שידעו הבעלים
  7. ^ לא הויא של מוצאה; קשיא לרבא
  8. ^ ודכוותה במציאה אחרת: דבר שיש בו סימן, דיכול ליתן סימן וליטול - מודינא בה דחייב להחזיר
  9. ^ דסמכי אהצלה דלמחר וליומא אוחרא, ולא מייאשי
  10. ^ ואם לא ימהר להציל לא יצילו
  11. ^ הלכך
  12. ^ אפקורי אפקרינהו דהא ידעו ולא הצילו
  13. ^ גיטין דף לט:
  14. ^ בעלים
  15. ^ לצורך בעל הבית
  16. ^ בעל הבית, ומקפיד על מה שעשה זה
  17. ^ שתרם תרומתו בלא רשותו
  18. ^ היה לך לילך אצל יפות לתת מהן לכהן
  19. ^ אלמא כיון דלכי ידע דניחא ליה, אמרינן 'מעיקרא נמי ניחא ליה', ולענין יאוש נמי: כיון דלכי ידע מייאש - מעיקרא נמי הוי יאוש
  20. ^ 'כן תרימו גם אתם'
  21. ^ מהכא נפקא לן שלוחו של אדם כמותו לתרומה: שהשליח שתרם - תרומתו תרומה
  22. ^ וכיון דשליחות מהכא נפקא לן - על כרחך שלוחכם דומיא ד'אתם' בעינן:
  23. ^ שהבעלים מינוהו שליח
  24. ^ פרדס
  25. ^ דגזל נינהו: שהבעלים לא ידעו
  26. ^ אלמא גלי דעתיה דניחא ליה – הכא נמי גלי דעתיה דניחא ליה במה שנתן לנו
  27. ^ דהוי גלוי דעת
  28. ^ המעלה פירותיו לגג וירד עליהן הטל:
  29. ^ בטל שירד עליהן
  30. ^ והוכשרו לטומאה מעתה ועד עולם
  31. ^ עד שלא מצאן
  32. ^ עכשיו בטל שירד עליהן
  33. ^ ולא אמרינן 'כיון דהשתא ניחא - מהני האי דעתא למעיקרא, ותיהוי הכשר וקשיא לרבא
  34. ^ ולא כתיב כי יותן
  35. ^ שידע בנתינה, והוכשר בעיניו ועודהו הטל עליהן עדיין הן בנתינתו
  36. ^ 'ממנו' קרא יתירא הוא, לאשמועינן
  37. ^ שאינו אבוד אלא הימנו
  38. ^ כיון דמחד קרא ילפינן: מצויה אצל כל אדם שיחזור; ושאינה מצויה יזכה בה; איתקושי אתקוש להדדי, זו לאיסורא וזו להיתירא
  39. ^ שאינה מצויה
  40. ^ לא חילק
  41. ^ דמצויה אצל כל אדם
  42. ^ דלכי ידע לא מיאש
  43. ^ דכי ידע מיאש
  44. ^ וכי היכי דיש סימן אסירא - כי אין סימן נמי אסירא, היכא דאיכא למימר לא ידע דנפלה קודם שבאת ליד זה
  45. ^ סימני הלכות הן" יאוש שלא מדעת, דהכא; עד זומם - למפרע הוא נפסל, בסנהדרין (דף כז.); לחי העומד מאיליו, בעירובין (דף טו.); קדושין שלא נמסרו לביאה, בקדושין (דף נא.); גלוי דעתא בגיטא, בגיטין (דף לד.); מומר אוכל נבילות להכעיס פסול לענין עדות, בסנהדרין (דף כז.)
  46. ^ שהרוח משיר
  47. ^ הא לא מיאש
  48. ^ והא: דנקט למיבעי בעיא מאחר דאיתותב רבא - קשיא לי: דבלא איתותב רבא איכא למיבעי, דהא מודה רבא בכל דבר שחזותו מוכיח עליו, חוץ מן התאנה - מפני שנמאסת עם נפילתה; ונראה בעיני דלא נקט לה אלא להרבות בחומר איסור, כלומר: מאחר דאיתותב - אפילו בדבר שאין בו סימן - כל שכן שאלו אסורין שיש בהן סימן.
  49. ^ מקודם נפילתו
  50. ^ דיודע הוא שהרוח משיר מהן, והשקצים מזומנים לאוכלן
  51. ^ קטנים: שאין הפקירן הפקר
  52. ^ אין עלינו להחזיק כל הבקעה בחזקת הקרקע של יתומין ולאסור כל התמרים משום ספק קרקע של יתומים, אלא הולכין אחר הרוב
  53. ^ קרקע עצמה של יתומין
  54. ^ דקלים הכרוכין ומוקפין בגדר של אבנים סביב, שאין שקצים ורמשים נכנסין שם
  55. ^ שהמקום שהוא שם רגיל בדריסת בני אדם, והחפץ נמוך ונוח לידרס
  56. ^ שאין בעליו סומך לתת בו סימן; מימר אמר נשחת הסימן בדריסת הרגלים
  57. ^ כגון בשדה זרועה, שאין רוב בני אדם דורכין בה ויש מיעוט שהולכין בה
  58. ^ כלומר: כי מכריז זה מצא אבידה - מאי מכריז שיוכל ליתן האובד סימן בה?
  59. ^ ואינו מכריז שם האבידה, אלא שם המקום: "מי שאבדה ממנו אבידה במקום פלוני יבא ויאמר מה איבד" וזה בא ואומר "אבדתי שם חפץ פלוני"
  60. ^ עומרים גדולים
  61. ^ דאמר: טעמא דרה"ר - משום דנדרס; מאי שנא אלומות?
  62. ^ דטעמא דרשות הרבים דכריכות - משום סימן, ובדבר שיש בה סימן
  63. ^ דמוקים לכריכות כשאין בו סימן, מאי שנא כריכות ומאי שנא אלומות?
  64. ^ טעמא דכריכות ברשות הרבים - משום מקום, ובדבר שאין בו סימן