ביאור:בבלי בבא מציעא דף לו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה


מסכת בבא מציעא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט | הדף במהדורה הרגילה



עמוד א (דלג לעמוד ב)

פעמים ששניהם באשם [1], פעמים שהשוכר בחטאת והשואל באשם, פעמים שהשוכר באשם והשואל בחטאת;

הא כיצד? כפירת ממון – אשם, ביטוי שפתים – חטאת; פעמים ששניהם בחטאת: כגון שמתה כדרכה, ואמרו 'נאנסה [2]' [3]: שוכר, דבין כך ובין כך מיפטר פטור [4][5] בחטאת; שואל, דבין כך ובין כך חיובי מיחייב [6][7] בחטאת;

פעמים ששניהם באשם: כגון שנגנבה [8], ואמרו 'מתה מחמת מלאכה' [9], דתרוייהו קא כפרי ממונא, דהא מיחייבי, וקא פטרי נפשייהו;

שוכר בחטאת ושואל באשם: כגון שמתה כדרכה [10] ואמרו 'מתה מחמת מלאכה': שוכר, דבין כך ובין כך מיפטר פטור - חייב בחטאת, שואל, דמיחייב במתה כדרכה וקא פטר נפשיה במתה מחמת מלאכה - באשם;

שוכר באשם ושואל בחטאת: כגון שנגנבה [11], ואמרו 'מתה כדרכה' [12]: שוכר - הוא דמיחייב בגניבה ואבידה וקא פטר נפשיה ב'מתה כדרכה' – באשם; שואל, דבין כך ובין כך חיובי מיחייב [13][14] בחטאת.

מאי קא משמע לן [15]?

לאפוקי מדרבי אמי, דאמר: כל שבועה שהדיינים משביעים אותה אין חייבין עליה משום שבועת ביטוי, שנאמר (ויקרא ה ד) או נפש כי תשבע לבטא בשפתים [להרע או להיטיב לכל אשר יבטא האדם בשבעה ונעלם ממנו והוא ידע ואשם לאחת מאלה] - כי תשבע מעצמה; קא משמע לן דלא כרבי אמי.

אתמר: שומר שמסר לשומר: רב אמר: פטור [16], ורבי יוחנן אמר: חייב [17].

אמר אביי: לטעמיה דרב - לא מבעיא שומר חנם שמסר לשומר שכר [18], דעלויי עלייה לשמירתו [19], אלא אפילו שומר שכר שמסר לשומר חנם, דגרועי גרעה לשמירתו – פטור; מאי טעמא? דהא מסרה לבן דעת!; ולטעמיה דרבי יוחנן - לא מיבעיא שומר שכר שמסר לשומר חנם, דגרועי גרעה לשמירתו, אלא אפילו שומר חנם שמסר לשומר שכר, דעלויי עלייה לשמירתו – חייב, דאמר ליה: "אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר".

אמר רב חסדא: הא דרב - לאו בפירוש אתמר אלא מכללא: דהנהו גינאי, דכל יומא הוו מפקדי מרייהו [אתי החפירה שלהם] גבה דההיא סבתא; יומא חד אפקדינהו לגבי חד מינייהו. שמע קלא בי הלולא, נפק, אזל אפקדינהו לגבה דההיא סבתא; אדאזל ואתא - אגנוב מרייהו [20].

אתא לקמיה דרב, ופטריה. מאן דחזא [21] סבר משום שומר שמסר לשומר פטור, ולא היא: שאני התם: דכל יומא נמי אינהו גופייהו גבה דההיא סבתא הוו מפקדי להו [22].

יתיב רבי אמי וקאמר לה להא שמעתא [23]; איתיביה רבי אבא בר ממל לרבי אמי: 'השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל משלם לשוכר', ואם איתא [לרבי יוחנן] - לימא ליה "אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר"!?

אמר ליה: הכא במאי עסקינן? - בשנתנו לו הבעלים רשות להשאיל.

אי הכי - לבעלים בעי [24] לשלומי [25]!?

דאמרו ליה [26] "לדעתך [27]" [28].

מתיב רמי בר חמא [על רבי יוחנן]: 'המפקיד מעות אצל חבירו: צררן והפשילן לאחוריו, [29] מסרן לבנו ובתו הקטנים ונעל בפניהם [30] שלא כראוי – חייב, שלא שמר כדרך השומרים.' טעמא – דקטנים, הא גדולים - פטור; אמאי? נימא ליה "אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר"?

אמר רבא: כל המפקיד -


עמוד ב

על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד [31].

אמרי נהרדעי: דיקא נמי [32]: דקתני 'או שמסרן לבנו ובתו הקטנים חייב' [33] - הא לבנו ולבתו הגדולים פטור; מכלל דלאחרים לא שנא גדולים ולא שנא קטנים – חייב, דאם כן [34] ליתני 'קטנים' [35] סתמא!

- שמע מינה.

אמר רבא: הלכתא שומר שמסר לשומר – חייב, לא מבעיא שומר שכר שמסר לשומר חנם, דגרועי גרעה לשמירתו, אלא אפילו שומר חנם שמסר לשומר שכר – חייב; מאי טעמא? דאמר ליה: "את מהימנת לי בשבועה [36], האיך לא מהימן לי בשבועה [37]".

אתמר: פשע בה [38] ויצאת לאגם [39], ומתה כדרכה [40]: אביי משמיה דרבה אמר: חייב; רבא משמיה דרבה אמר: פטור:

אביי משמיה דרבה אמר חייב: כל דיינא דלא דאין כי האי דינא לאו דיינא הוא; לא מבעיא למאן דאמר: תחילתו בפשיעה וסופו באונס [41] חייב – דחייב, אלא אפילו למאן דאמר: פטור - הכא חייב [42]; מאי טעמא? דאמרינן [43] הבלא דאגמא [44] קטלה.

רבא משמיה דרבה אמר פטור: כל דיינא דלא דאין כי האי דינא לאו דיינא הוא: לא מיבעיא למאן דאמר: תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור דפטור, אלא אפילו למאן דאמר: חייב - הכא פטור; מאי טעמא? דאמרינן "מלאך המות מה לי הכא ומה לי התם" [45].

ומודי אביי דאי הדרא לבי מרה ומתה דפטור; מאי טעמא? דהא הדרא לה, וליכא למימר הבלא דאגמא קטלה;

ומודי רבא: כל היכא דאיגנבה גנב באגם [46] ומתה כדרכה בי גנב [47] – דחייב [48]; מאי טעמא? [49] דאי [50] שבקה מלאך המות - בביתיה דגנבא הוה קיימא [51].

אמר ליה אביי לרבא: לדידך, דאמרת 'מלאך המות מה לי הכא ומה לי התם', האי דאותביה רבי אבא בר ממל לרבי אמי [52], ושני ליה 'בשנתנו לו בעלים רשות להשאיל' [53] - ולימא ליה 'מלאך המות מה לי הכא ומה לי התם' [54]?

אמר ליה: לדידכו [55], דמתניתו [56] 'אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר' איכא לאותבה לההיא [57]; לדידי, [58] דאמינא 'אנת מהימנת לי בשבועה, והאיך לא מהימן לי בשבועה' [59] - ליכא לאותבה כלל [60].

מתיב רמי בר חמא: 'העלה לראשי צוקין [61], ונפלה - אין זה אונס [62], וחייב.' הא מתה כדרכה [63] הרי זה אונס ופטור [64]; ואמאי? לימא ליה "אוירא [65] דהר קטלה"? אי נמי "אובצנא [66] דהר קטלה"?

הכא במאי עסקינן? - שהעלה למרעה שמן וטוב [67].

אי הכי - נפלה נמי?

שהיה לו לתוקפה [68] ולא תקפה.

אי הכי - אימא רישא: עלתה [69] לראשי צוקין ונפלה - הרי זה אונס' - איבעי ליה למיתקפה?

לא, צריכא שתקפתו [70] ועלתה [71] תקפתו וירדה.

אמר רבי יוסי כיצד הלה עושה סחורה בפרתו כו' [אלא תחזור פרה לבעלים]:

אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יוסי.

אמר ליה רב שמואל בר יהודה לרב יהודה: אמרת לן משמיה דשמואל: חלוק היה רבי יוסי

הערות[עריכה]

  1. ^ אם נשבעו לשקר, והיו נשכרים בשבועתם להקל פרעון מעליהם - כפירת ממון היא זו, וקרבן שבועה שלהם אשם: איל בן שתי שנים דכתיב (ויקרא ה) 'והביא את אשמו איל תמים בערכך כסף (שני) שקלים', והוא אשם גזילות
  2. ^ על ידי לסטים
  3. ^ ונשבעו שכך: אף על פי שהשואל משלם אונסין - משביעין אותו, כדרב הונא, שבועה שאינה ברשותו, דחיישינן שמא נתן עיניו בה ונשבע שנאנסה ואינה ברשותו
  4. ^ מתשלומין, בין שנשבע באמת שמתה כדרכה, בין שנשבע לשקר שנאנסה - פטר עצמו מלשלם; הלכך אין בשקר זה כפירת ממון, דהא אם הודה על האמת היה פטור - שבועת ביטוי היא
  5. ^ קאי
  6. ^ נמצא שלא כפר ממון בשיקור שבועתו ושבועת ביטוי
  7. ^ קאי
  8. ^ והשוכר חייב לשלם לבעלים, והשואל ישלם לשוכר
  9. ^ ופטר שואל עצמו בשקר מלשלם לשוכר, והשוכר מלשלם לבעלים
  10. ^ ואם הודו על האמת: שוכר פטור ושואל חייב
  11. ^ ושניהם חייבין
  12. ^ השוכר פוטר עצמו בשקר, אבל השואל לא נפטר בכך מלשלם
  13. ^ לשלם
  14. ^ קאי על שבועתו
  15. ^ רבי ירמיה? משניות שלימות הן ב'שבועות': המשַנֶה מחובה לחובה ומפטור לפטור ומפטור לחובה - פטור מאשם גזילות; מחובה לפטור - חייב
  16. ^ מכל מה שהיה נפטר אם שמרה הוא עצמו
  17. ^ אפילו באונסין
  18. ^ דפטור מן האונסין
  19. ^ ואין לך לומר פשיעה היא זו שמסרה לאחר
  20. ^ פושויי"ר בלע"ז
  21. ^ אחד מן התלמידים ששמע מפיו דפטריה
  22. ^ דלא מצו אמרי ליה "אין רצוננו שיהא בידה"
  23. ^ דרבי יוחנן רביה
  24. ^ שואל
  25. ^ שהם השאילוה לו
  26. ^ בעלים לשוכר:
  27. ^ כרצונך: אם תרצה להשאילהּ לו ימי שכירותך - אין אנו מקפידין
  28. ^ הלכך הוא השאילה, והבעלים אין יכולין לומר "אין רצוננו"
  29. ^ או
  30. ^ בפני אותם הקטנים: שלא יצאו לחוץ ויאבדו המעות
  31. ^ על דעת שהנפקד מוסרו לאשתו ובניו הגדולים, ואין יכולין לומר "אין רצוננו כו'"
  32. ^ דהאי דגדולים פטורין
  33. ^ דוקא 'בניו' נקט ולא אחרים
  34. ^ דלאחרים נמי גדולים פטור
  35. ^ 'או שמסרן לקטנים'
  36. ^ שלא פשע בה
  37. ^ ואני אומר שישנה בידו או אכלה או פשע בה
  38. ^ שלא נעל בפניה כראוי
  39. ^ מקום שאינה משתמרת שם אצל זאבים ולא אצל גנבים, ומיהו לא אכלוה לא זאבים ולא גנבים
  40. ^ דהוי תחילתו בפשיעה: שמא יטרפוה זאבים; וסופו לא אבדה באותה פשיעה, אלא בדבר שהוא אונס
  41. ^ לקמן (בפרקין דף מב.) גבי ההוא דאותיב זוזי דפקדון בצריפא דאורבני, דהויא פשיעותא לגבי נורא ונטירותא לענין גנבי, ואיגנוב, וגניבה לגבי שומר חנם - אונס הוא:
  42. ^ דהתם ליכא פשיעותא אלא לענין נורא, אבל הכא איכא למימר "בפשיעה מתה, שאם היתה בבית - לא מתה, ויציאתה לאגם היא פשיעת מיתתה"
  43. ^ שמא
  44. ^ הבל המצוי באגם
  45. ^ אבל התם גבי זוזי, אם שמרם כהלכתם דקיימא לן (שם) 'כספים אין להם שמירה אלא בקרקע' לא נגנבו; ואף על גב דקיימא לן בצריפא דאורבני אין דרך גנבים לבקש שם מעות, ואונס הוא - מיהו על ידי שלא שמר כדין שמירתם - אבדו; אבל פרה זו - אם היתה בבית - נמי היתה מתה
  46. ^ שזהו דבר שהוא פשיעה אצל יציאתה לאגם
  47. ^ אף על פי שסופה מתה בי גנב
  48. ^ ולא אמר אי הוה בבית שומר נמי הוה מתה
  49. ^ משעת גניבה היא אבודה מן הבעלים
  50. ^ נמי
  51. ^ הלכך החיוב בא לו על שעת הגניבה
  52. ^ לעיל מהשוכר פרה והשאילה לאחר: לימא אין רצוני כו'
  53. ^ מאי דוחקיה לשנויי הכי?
  54. ^ נימא ליה: אם אירע בה אונס אחר, דמצינו למימר: אם היתה בבית לא נאנסה - היה חייב, אבל זו מתה כדרכה, מלאך המות נמי בבית שוכר קטיל לה! ומדלא שני ליה הכי - שמעינן למאן דאמר: תחילתו בפשיעה וסופו באונס – חייב, לא שנא אונס מלאך המות משאר אונסין!
  55. ^ דאמריתו טעמא דשומר שמסר לשומר - חייב
  56. ^ משום
  57. ^ ומאי דניחא ליה לרבי אמי שני ליה
  58. ^ אנא לא סבירא לי לא אתקפתא ולא שינויא, דלדידי
  59. ^ דאמרי לעיל טעמא משום דלא מהימן ליה בשבועה
  60. ^ שהרי שוכר עצמו נשבע לו, כדתנן 'ישבע השוכר שמתה כדרכה'
  61. ^ שומר שהעלה לראשי הרים חדים ומשופעים
  62. ^ אלא פשיעה דדרכה ליפול
  63. ^ בראש הצוק
  64. ^ דהוי סופו באונס
  65. ^ צינה
  66. ^ עייפות טורח המעלה
  67. ^ דדרך הרועים להעלות שם בהמות לרעות
  68. ^ להחזיק בה, שכן דרך הרועים
  69. ^ מאליה
  70. ^ על כרחו
  71. ^ ולא יכול להחזיק בה, שחזקה היתה ממנו