לבוש אורח חיים כה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) · לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה · לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר · לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה


<< | עשרה לבושי מלכות · לבוש התכלת על אורח חיים · סימן כה | >>

סימן כה בטור אורח חיים ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

דיני תפילין בפרטות
ובו שלושה עשר סעיפים:
אבגדהוזחטייאיביג

סעיף א[עריכה]

בארבע פרשיות בתורה כתיב "לאות על ידיך ולזכרון בין עיניך", ובמקצתם כתיב "לאות על ידיך ולטוטפות בין עיניך" וגו׳. והם פרשת קדש ופרשת והיה כי יביאך ופרשת שמע ופרשת והיה אם שמוע. וקבלו רז״ל שפירושם הוא, שהם הם הארבע פרשיות שאנו מצווין לכתוב בתפילין, ולהניחם בכל יום על הזרוע ועל הראש בין העינים, כמו שיתבאר לפנינו בעזר ה׳, מפני שיש בפרשיות אלו יחודו יתברך ומופתיו ונפלאותיו וחסדיו שעשה עמנו, אשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו. וגם יש בהם זכרון כל מצוותיו וקבלת עול מלכותו יתברך עלינו. לפיכך צוה יתברך שנניח אותם על זרוע השמאל כנגד הלב, ועל הראש בין העינים שהוא כנגד המוח, שהם כלי המחשבה שבהם יתבונן האדם ויכוין לכל העניינים הנזכרים. ועוד, שבמוח הוא משכן הנשמה, ובלב תלויין התאוות הגופניות, ועל ידי הנחת התפילין הוא משעבד גופו להמעיט תאוותיו, וגם יכניע לבבו ונפשו לשם יתברך לקבל עליו עול מצוותיו ומלכותו יתברך ויחודו בגוף ובנפש.

לפיכך אמרו ז״ל: הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה, תכף שיעמוד ממטתו יפנה, כדי שיהיה גופו נקי, ויטול ידיו לטהר אותו ומחשבותיו, ויניח תפלין ויקרא קריאת שמע לייחדו ולקבל עליו עול מלכותו יתברך בפיו, ואחר כך יתפלל אליו לבקש ממנו יתברך צרכיו, ואז תקובל תפילתו.

ומן הדין היה שיהיו התפילין על האדם כל היום, כי בכל עת ובכל רגע מחוייב האדם להעלות כל הדברים הנזכרים על לבו ומחשבתו. אבל מפני שאין כל אדם יכול לעשות זה כל היום, מפני רוב טרדותיו ומחשבותיו והיסח דעתו בעסקיו וצרכיו, גם שלא יוכל לשמור גופו בטהרה ובנקיות כל היום, לא נהגו להניחן אלא בבוקר, וקורין בהן קריאת שמע ותפילה, ובזה יוצאין ידי חובת מצותן מן התורה, שאמרה סתם "וקשרתם", קשירה כל דהו. ועל כל פנים יזהר שלא יקרא קריאת שמע ולא יתפלל בבוקר זולתם (ועיין להלן סימן לז סעיף ב), שכן אמרו רז״ל: כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין, כאילו מעיד עדות שקר בעצמו. כלומר, שכיון שהוא קורא "וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך" ואינו מניחם בזמן שהוא חייב בהם, נמצא מעיד עדות שקר על עצמו שמה שאומר אינו אמת, שהרי אין מקיימו. אף על פי שעושה המצוה שיצא ידי קריאת שמע ותפילה, אפילו הכי עובר עבירה מצד אחר, וזהו שמעיד עדות שקר על עצמו. ויש מפרשים "מעיד עדות שקר על עצמו", רוצה לומר על השם יתברך, והכי קאמר: כיון שאומר בקריאת שמע, "והיה אם שמוע" וגו׳ "ונתתי מטר ארצכם" וגו׳, ומשמע: אבל אם לא תשמעו אינו נותן, הא חזינן שהוא יתברך נותן ואפילו אין אנו שומעין, שהרי הוא אינו מניח תפילין והקב״ה נותן מטר. ויש מקשין לשני הפירושים, אם כן ציצית נמי נימא הכי, מי שקורא פרשת ציצית "ועשו להם" וגו׳, והרי חזינן שאין ציצית בבגדו וכו׳. ונראה לי שאין זה קושיא, דשאני ציצית מתפילין, דתפילין חובת הגוף הם, שצריך כל אדם לקנות ולהניחן. אבל חובת מצות ציצית אינו כן, שאין אדם חייב לקנות לו טלית בת ארבע כנפות כו׳ כמו שנתבאר לעיל סימן כ״ד סעיף א׳, ואין דרך בני אדם לדקדק בבגדי חבירו כמה כנפות יש להם, נראה לי. ולא עוד אלא שגם מצות קריאת שמע לא עשה בשלימות, כיון שלא קבל עליו עול מלכות שמים בתפלין, והוה ליה כאילו הקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסכים שחייב הכתוב להקריב עמה, והוא אינו עושה אותה המצוה בשלימות, הכי נמי הקורא ואינו מקיים מה ששייך לה אינו עושה המצוה בשלימות. אבל אם נפנה ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל, כאילו בנה מזבח והקריב עליו כל הקרבנות, שנאמר: "ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך י״י (תהלים כו, ו).

מכל מקום נהגו העולם להתעטף בציצית תחילה קודם הנחת תפילין, דסבירא להו כיון שמצות ציצית שקולה כנגד כל המצוות ראוי להקדימם, ועוד שהיא תדירה יותר, שנוהגות בין בחול בין בשבת ויום טוב, מה שאין כן בתפילין (כמו שיתבאר סימן לא), והוה ליה מצות ציצית תדיר, וקיימא לן תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, דילפינן לה מקראי כמו שאכתוב לקמן בעזר ה'. (ועיין לקמן סימן קפ״ח סעיף ה׳ וסימן רפ״ו סעיף ד׳). ועוד כתב בשולחן ערוך טעמא משום שמעלין בקדש. ואיני יודע מה צריך לכל הטעמים, שהרי עטיפת ציצית היא חובה מוטלת עליו מיד שילבוש ויתכסה בבקר, והרי היא ממילא קודמת לתפילין, שהרי ודאי אי אפשר להניח תפילין בעודו ערום קודם שיתכסה וילבש, ומטעם זה לא הוצרכו ז״ל להזכיר העטיפה בכל המאמרים שהזכרתי.

ולפי מנהג זה, אותם הנותנים כיס של תפילין והטלית לתוך כיס אחד, צריך ליזהר שלא ישימו כיס התפילין למעלה, כדי שלא יפגע בה בתחילה ויצטרך להניחם קודם עטיפת הציצית, כדי שלא יעבור על המצוות; דאף על גב דגבי תפילין אם פגע של ראש תחילה יסלקנה ויניח של יד תחילה, כמו שיתבאר בסימן זה סעיף ו׳, שאני התם דהתורה אקדימה, דכתיב "וקשרתם לאות על ידיך" והדר "ולטוטפות בין עיניך", וגם דרשינן עוד מקרא שכל עוד שתפילין בין עיניך יהיו שתים, כמו שיתבאר בעזר ה׳ סימן כ״ח, משום הכי מוטב שיעבור על המצוות משיעבור על מה דכתיב באורייתא. אבל הכא שאין לנו דמצות ציצית קודמת אלא מטעמים שהזכרתי, והם אינם כתובים בפירוש בתורה, מוטב שידחו אותם הסברות ולא יעבור על המצוות, דהא דאין מעבירין על המצוות ילפינן מקרא דכתיב "ושמרתם את המצוות", אם באת מצוה לידך אל תחמיצנה (ועיין לקמן סימן קמ״ו סעיף ד). ולא עוד, אלא שיש אומרים שאפילו בכל הטעמים הללו מצות תפילין קודמת, כיון שיש בהן קדושה יתירה וקיבול עול מלכות שמים; ומצות ציצית, הואיל ואידחי לה משעת הלבישה ממש מפני שלא היו ידיו נקיות, סבירא להו דאידחי לה עד אחר הנחת תפילין.

סעיף ב[עריכה]

לפיכך הרוצה לצאת ידי כולם, יברך על הטלית הקטן שלובש, ואחר כך יניח תפילין גם כן בבית מיד לאחר הציצית, ואז יבא לבית הכנסת ויתעטף בטלית גדול, שכן כתוב בספר הזוהר בפרשת ואתחנן שצריך שיהא לבוש ציצית ותפילין בצאתו מפתח ביתו לילך לבית הכנסת, וזה לשונו: ומאן דעייל לבי כנישתא כד נפיק מתרעיה ולא תפילין ברישיה וציצית בלבושיה, ואמר: "אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך", קודשא בריך הוא אמר: אן היא מוראי? ודא אסהיד סהדותא דשיקרא על גרמיה, עד כאן לשונו. פירוש, כיון שיש לו ציצית בבגדו ותפילין בראשו ובזרועו, רואין שיש עליו יראת שמים, ואומר באמת "אשתחוה" וגומר "ביראתך". אבל אם אין לו ציצית ותפילין, איה מוראו? והעולם נהגו להתעטף אף בטלית גדול קודם ולברך עליו, ואחר כך מניח תפילין והולך לבית הכנסת. מיהו לכולי עלמא אם ישנן תפילין מזומנין בידו ואין לו ציצית, אין צריך להמתין על הציצית, אלא מניח תפילין מיד, וכשמביאין לו טלית מעטפו ומברך עליו.

סעיף ג[עריכה]

הרא״ש היה מדקדק, כשהיה מסדר הברכות בבוקר, היה מסדר אותן עד "עוטר ישראל בתפארה", ואז היה מניח תפילין, ואחר כך היה מברך "עוטר ישראל בתפארה". ונתן טעם, לפי שהתפילין נקראים "פאר", שנאמר: "פארך חבוש עליך" (יחזקאל כד, יז). ומה שקורין אותן "תפילין" הוא לשון "פלילה", כלומר שהן אות ועדות לכל רואינו שהשכינה שורה עלינו, דכתיב: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך" (דברים כח, י), ודרשו ז״ל: אלו תפילין שבראש, וסימן לדבר, דשם ה׳ י נקרא ראשי תיבות שי״ן, רומז לשי״נין שבתפילין שבראש (ועיין לקמן סימן כ״ו סעיף י״א).

סעיף ד[עריכה]

וצריך שיהיו התפילין עליו בשעת קריאת שמע ותפילה, כמו שנתבאר למעלה סעיף א׳.

סעיף ה[עריכה]

ויכוין בהנחתן שציוונו המקום להניח ד׳ פרשיות אלו שיש בהן יחוד שמו יתברך ויציאת מצרים, על הזרוע כנגד הלב ועל הראש כנגד המוח, כדי שנזכור יציאת מצרים על ידי ניסים ונפלאות שעשה עמנו, שהם מורים על יחודו שהוא יחיד בעולמו, ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו.

סעיף ו[עריכה]

ויניח של יד תחילה ואחר כך של ראש, דכתיב: "וקשרתם לאות על ידיך" והדר "לטוטפות בין עיניך" (ועיין לעיל בסעיף א׳ ולקמן סימן כח סעיף ב). לפיכך אפילו אם פגע בשל ראש תחילה, צריך לסלקה ולהעביר עליה ויניח של יד תחילה ואחר כך של ראש, כמו שכתבתי לעיל סעיף א׳.

וכשמניח של יד יברך: "ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וציוונו להניח תפילין", ואחר כך כשמניח של ראש אנו נוהגין לברך עוד ברכה אחרת: "ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וציוונו על מצות תפילין". ונראה לי דטעמא דידן הוא משום דקיימא לן דב׳ מצוות הן, כמו שיתבאר בעזר ה׳ סימן כו סעיף א׳. לפיכך צריכה כל אחת ברכה בפני עצמה, הואיל והיא מצוה בפני עצמה. והואיל ותכופות וסמוכות זו לזו ונראים כמצוה אחת כמו שיתבאר בעזר ה' (ועיין בסמוך סעיף ט), לפיכך על הראשונה שהיא כמו התחלת המצוה, וגם הוא עובר לעשייתן כדין שאר כל הברכות, אמרינן "להניח" בל׳ כמו שהוא נוסח כל הברכות, שמשמעות הל׳ הוא לשון עתיד, דהא הוא עובר לעשייתן. ועל השנייה שהיא כמו גמר המצוה, ואמירת הברכה היא בשעה שעוסקין בעשייתה, אומרים "על מצות", שכן משמעות לשון "על" נוכל לומר בשעת המצוה. ולפי זה לישנא ד"להניח" שהוא לעתיד קאי נמי על של ראש, הואיל ונראין כמו מצוה אחת, לפיכך אם סח ביניהם והסיח דעתו, או שאין מניח אלא של ראש לבדו, כגון שאין לו של יד, או שאינו יכול להניח של יד ומניח של ראש לבדו, מברך על של ראש שתיהם, דהא מתחילת התיקון שתיהן ניתקנו על של ראש מן הטעם שנתבאר, שתחילת כוונת הברכה ב"להניח" היתה כוונתו על שתיהן כשהן יחד, לפיכך גם כשהיא לבדה לא זזה הברכה ממקומה, כן נראה לי טעם מנהגינו (עיין לקמן סימן כ״ו).

סעיף ז[עריכה]

וצריך לומר "להניח" בקמ״ץ תחת הה״א ולא בפת״ח תחת הה״א. וכתב הבית יוסף: אף כי אין חילוק במשמעות, מכל מקום ראוי לברך בלשון הכתוב, שכן מצינו פסוק "להניח ברכה אל ביתך" (יחזקאל מד, ל), עכ״ל. ונראה דלא דק, כי ודאי דינא הכי הוא שיש לומר הה״א בקמ״ץ ולא בפת״ח; אבל לא מטעמיה, כי חילוק רב יש ביניהן בין קמ״ץ לפת״ח במשמעות, וכמעט שני הפכים הם. כי כשהוא בקמ״ץ, הוא מבניין נחי העי״ן ושרשו נ.ו.ח שהיא לשון מנוחה ונחת, כמו "ותנח התיבה" וגו׳ (בראשית ח, ד), "וינח בכל גבול מצרים" וגו׳ (שמות י, יד), וכן "להניח ברכה אל ביתך" פירושו תנוח הברכה בביתך. אבל כשהוא בפת״ח הוא מנחי הפ״א יו״ד, ושרשו י.נ.ח, שהוא לשון הנחה ועזיבה, כמו "ויניחהו מחוץ לעיר" וגו׳ (בראשית יט, טו), "אחיכם האחד הניחו אתי" וגו׳ (בראשית מב, לג), "לא יניחו ממנו עד בקר" (ראו שמות טז כג-כד) ודומיהם. לפיכך אם היה אומר "להניח" בפת״ח, היה משמעותו הפך הכוונה, רוצה לומר שיניח ויעזוב את המצוה וילך לו ולא יקיימנה. לכך יאמר "להניח" בקמ״ץ, שמשמעותו שציווה לנו שנעשה להם מקום שיניחו שם על זרועו או על ראשו.

סעיף ח[עריכה]

כבר ידעת שכל מצוה מברך עליהן עובר לעשייתן וסמוך לעשייתן. לפיכך לא יברך על התפילין אלא משעה שמתחיל להניח עד שעה שמהדקם וקשרם בזרועו, וכן בשל ראש עד שמהדקם בראשו, לא קודם התחלת ההנחה, דלא הוי סמוך לעשייתן, ולא אחר ההידוק, שזה היה אחר עשייתו; שאין עיקר עשיית המצוה הזאת אלא בשעת ההידוק והקשירה, דהא בקשירה תליא רחמנא דכתיב "וקשרתם" וגו׳, נראה לי.

סעיף ט[עריכה]

ואף על פי ששתי מצוות הן, כמו שיתבאר בעזר ה׳, מכל מקום צריכין להיות סמוכים ותכופים זו לזו, דכתיב: "והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך", שיהיה הויה אחד לשתיהן משמע, כלומר בלא היסח הדעת והפלגת דברים ביניהן. לפיכך לא יפסיק ביניהם לדבר, אפילו לענות "אמן יהא שמיה רבא" וכו׳ או קדושה, ואם דיבר, עבירה היא בידו וצריך לחזור ולברך כמו שפירשתי. ואפילו כשמניח אותן בלא ברכה, כגון אותן שנוהגין שמניחין אותן בלא ברכה בחול המועד דפסח וסוכות, אף על פי כן אסור לדבר ולהסיח ביניהם, דהא דאמרינן: סח בין תפילין לתפילין עבירה היא בידו, אין הטעם משום שמביא עצמו לידי ברכה שאינה צריכה, אלא מטעם שכתבתי דילפינן להו מקרא כדלעיל.

סעיף י[עריכה]

והא דאמרינן שאם דיבר שצריך לחזור ולברך, דווקא שדיבר בדברים אחרים, אבל אם דיבר בצורך תפילין אינו חוזר ומברך. גם הא דאמרינן אפילו לענות "אמן יהא שמיה רבא" כו׳ וקדושה אסור וצריך לחזור ולברך, דווקא לענות אסור, שמכניס עצמו לחזור ולברך ברכה שאינה צריכה, אבל יכול לשמוע ולשתוק ולכוין למה שאומרים, דשותק הוה כעונה לעניין שיצא ידי ענייה, אבל הפסק לא הוי לעניין לחזור ולברך, כי אינו צריך לחזור לברך מחמת השתיקה.

סעיף יא[עריכה]

ומפני שהברכות שתיהן חוזרות על שתי התפילין, כמו שאמרנו, הראשונה "להניח" שהוא לשון עתיד והיא בהתחלת המצוה, וקאי גם על של ראש, והשנייה ב"על" שהוא לשון גמר המצוה וקאי גם על גמר של יד, לפיכך יש למעט ההפסק ביניהן בכל מה שיוכל. וצריך ליזהר, שמיד אחר שקשר של יד על הזרוע לא יפסיק ביניהם אפילו בכריכת הרצועה סביב הזרוע, אלא יניח מיד אחריה של ראש, ואחר כך יכרוך הרצועה סביב הזרוע, שהכריכה סביב הזרוע אינה מן המצוה, שאין המצוה אלא ההידוק והקשירה, ד"וקשרתם אותם" אמר רחמנא, ואם הוא כורך בינתיים הוי הפסק ביניהם. מיהו אף על פי שאין להפסיק ביניהם, לא יוציא אדם תפילה של ראש מהתיק קודם שיניח של יד כדי לקרב הנחתה מיד אחר של יד, שזה יש בו איסור על פי סוד הקבלה, שלא יגלה של ראש עד שתהיה של יד מונחת ומחוברת על זרוע השמאל, והמשכיל יבין בסוד החיבור גלוי ונעלם. וכן אם שתיהם אינן בתיק אלא מונחות חוץ לתיק, לא יתקן לפתוח הרצועות של תפילה של ראש עד אחר הנחת של יד, על פי הסוד הנזכר, בסוד "לא תחסום שור", פן בעל כרחו[1] יתגבר בדינו והבן. וגם הוה ליה מעביר על המצוה אם עשה כן, שפתח את של ראש תחילה וסילקה ובירך של יד קודם לה, ויש למחות במי שעושה כן, אלא יניח של יד ואחר כך יתקן ויפתח של ראש ויניח; ואין זה הפסק, כיון שהוא צורך ההנחה.

ויניח שתיהן מעומד; והנוהגין להניח של יד מיושב ושל ראש מעומד, אינו מנהג.

סעיף יב[עריכה]

כבר אמרנו שעיקר המצוה מן התורה אינה אלא הקשירה, ואחר שקשר אותם והדקם פעם אחת ביום יצא ידי חובת מצות[2] מן התורה (ועיין בסמוך סעיף א׳). ולפיכך כשקשר אותם פעם אחת ביום, כל זמן שאותה קשירה קיימת והתפילין עדיין במקומן ולא זזו ממקומן, עדיין אותה המצוה קיימת ואין צריך לברך עליהם עוד, אפילו כל היום, אפילו אם ימשמש בהן ומצאן במקומן. אבל אם הותרה הקשירה הראשונה, מצוה הראשונה אזלה לה, ואם רוצה לחזור ולקשור אותה צריך לחזור ולברך עליהם כמו בראשונה, אפילו כמה פעמים ביום צריך לברך עליהם בכל פעם שקושר אותה, שכל אחת מצוה בפני עצמה היא. ולאו דווקא כשהותרה הקשירה, אלא אפילו אם נשמטו ממקומן וממשמש בהן להחזירן למקומן, צריך לברך. ולא עוד, אלא אפילו הזיזם ממקומן אדעתא להחזירם מיד, יש אומרים שצריך לחזור ולברך; ויש אומרים דבהזזה אדעתא להחזיר אין צריך לברך, והכי נהוג (עיין לעיל סימן ח׳).

מי שהניח תפילין של יד ובירך, ובעוד שהוא מהדק הרצועה על זרועו בתחילת ההידוק נפסק הקשר של יד, והוא צריך לעשות קשר אחר, אמנם לא הסיח דעתו, ועשה קשר אחר וחוזר ומניחן, אינו צריך לחזור ולברך, כיון שעדיין לא עשה שום הנחה בתפילין על ידו, נמצא הברכה שבירך תחילה עדיין לא חלה על שום מצוה, והוא לא הסיח דעתו ממנה, שלא עסק בנתים אלא לתקן הקשר שהוא צורך ההנחה, חיילה הברכה הראשונה על ההנחה השנייה ואינו צריך לחזור ולברך. והוא הדין אם עשה כל ההידוק בשל יד, והותר הקשירה קודם שהניח של ראש, חוזר ומהדקן ואין צריך לחזור ולברך. אבל אם הניח של ראש ואחר כך הותר של יד, מהדקו וחוזר ומברן "להניח".

מותר לברך על תפילין שאולין, דלא כתיב בהו "לכם" (ועיין לעיל סימן י״א סעיף ז׳ ובסימן י״ד סעיף ג׳ וסימן תרמ״ט סעיף ב׳). אבל על גזולין אסור לברך, דהוה ליה בכלל "בוצע ברך ניאץ ה׳", עד שיהא בהם יאוש ושנוי רשות.

סעיף יג[עריכה]

אף על פי שאין אנו נוהגין בהנחת תפילין כל היום, אלא קיימא לן דבקשירה אחת יצא, נהגו העולם שלא לחלוץ תפילין עד אחר קדושת "ובא לציון". וביום שיש בו ספר תורה, והוא במקום שאין מכניסין אותה עד אחר "ובא לציון", נוהגין שלא לחלצן עד שיחזירו הספר תורה למקומה, שיכניסוהו בהיכל. ויש אומרים על צד הקבלה שלא לחלוץ אותם עד שאמר בהן ג׳ קדושות וד׳ קדישים, דהיינו לאחר קדיש יתום, וכן נוהגין המדקדקים. ונראה לי שמנהג נכון הוא על פי הקבלה, ליחדה עם האבות הקדושים שהם ג׳, והענפים שהם לימודי ה׳ והם עמה ד׳, והוא גם כן סוד שתי השי"נין שבתפילין של ראש, האחד מג׳ ראשין והשני מד׳ ראשין והבן.

וביום ראש חודש או חול המועד, שיש בהם קרבן מוסף, חולצין אותן קודם תפילת מוסף, אפילו במקום שאין אומרים "כתר יתנו לך". והטעם, מפני שתפילת מוסף הוא במקום הקרבת הקרבן מוסף שבו ביום, ואנו עושין אותו כמו יום טוב לפחות בעת ההקרבה, ויום טוב אינו צריך אות כמו שיתבאר בעזר ה' (וכל שכן במקום שאומרים "כתר", שכיון שאומרים קדושת הכתר אין צריכין לכתר תפילין, אפילו בשעה שאומרים התפילה בלחש).

  1. ^ לכאורה צ"ל "דינו", וצריך בדיקה אם זו לא פתיחה מוטעית של ראשי תיבות בע"ד שנקרא בטעות בע"כ.
  2. ^ אולי צ"ל מצותו, או המצוה, לשיקול ר' נחום