שולחן ערוך הרב אורח חיים כה
אורח חיים • יורה דעה • חושן משפט
<< | שולחן ערוך הרב • אורח חיים • סימן כה | >>
סימן זה בטור אורח חיים • שולחן ערוך • לבוש • ערוך השולחן
סעיף א[עריכה]
ואחר שלבש טלית מצוייצת, יניח תפילין מיד, כדי שיהיו עליו בשעת קריאת שמע ותפילה; שכל הקורא קריאת שמע בלא תפילין, כאילו מעיד עדות שקר על עצמו, שהוא אומר "וקשרתם לאות" וכו' ואינו מקיים:
סעיף ב[עריכה]
המניחין הטלית וכיס התפילין לתוך כיס אחד, יזהרו לכתחלה שלא יניחו כיס התפילין למעלה מן הטלית, כדי שלא יפגע בהתפילין קודם שיפגע בהטלית, ויצטרך להעביר על המצוות כדי להתעטף בהציצית קודם הנחת התפילין, שהרי מצות ציצית היא תדירה, שנוהגת בין בחול בין בשבת ויום טוב, ותפילין אינן נוהגין בשבת ויום טוב, ותדיר קודם לשאינו תדיר:
סעיף ג[עריכה]
ואם לא נזהר בזה והניח כיס התפילין למעלה מן הטלית, אעפ"כ יתעטף תחלה בהטלית קודם שיניח תפילין. ואין זה כמעביר על המצוות, כיון שהתפילין הם מכוסים ומונחים עדיין בתוך כיסם. אבל אם התפילין הם בגלוי ומונחין בלא כיסן למעלה מן הטלית, אסור להעביר על המצוה שנזדמנה לידו, וצריך שיניח התפילין קודם עטיפת הטלית:
סעיף ד[עריכה]
וכן אם תפילין מזומנים בידו, ואין מזומן עדיין לפניו הטלית, אין צריך להמתין על הטלית כדי להקדימו להנחת תפילין, אלא יניח תפילין מיד, וכשיביאו לו טלית יתעטף בו; מפני שאין משהין את המצוה, אף על פי שיש לומר שיעשה אחר כך המצוה יותר מן המובחר, מצוה בשעתה חביבה:
סעיף ה[עריכה]
ויש אומרים, שהנחת תפילין צריך להקדים לעטיפת הציצית, מפני שהתפילין יש בהם קדושה יתירה וקיבול עול מלכות שמים:
סעיף ו[עריכה]
והרוצה לצאת ידי כולם, ילבוש טלית קטן בביתו קודם הליכתו לבית הכנסת, ואחר כך יניח התפילין מיד גם כן בביתו קודם הליכתו לבית הכנסת. ואז ילך לבית הכנסת לבוש בציצית ומוכתר בתפילין, כמבואר הטעם בזוהר, ושם בבית הכנסת יתעטף בטלית גדול. ואף אם נזדמן לידו הטלית גדול בעודו בביתו קודם שהניח תפילין, אין צריך להתעטף בו בביתו, ואינו כמעביר על המצוה שנזדמנה לידו, כיון שאין בדעתו כלל ללובשו כאן:
סעיף ז[עריכה]
והעולם נהגו להתעטף אף בטלית גדול בביתו קודם הנחת התפילין, ואחר כך מניח תפילין והולך לבית הכנסת. ובמקומות שנכרים מצויים ברחוב, אין מתעטפים בטלית גדול עד בואו לחצר בית הכנסת:
סעיף ח[עריכה]
אף על פי שמדינא דגמרא מותר לילך בתפילין מגולין במבואות המטונפות אפילו יש שם טינוף להדיא, מכל מקום אם יודע בודאי שילך דרך מבואות המטונפות, לא יניח תפילין עד בואו לחצר בית הכנסת, ושם יניח תפילין קודם כניסתו לבית הכנסת לקיים דברי הזוהר. ויש נוהגין להניח תפילין בבית ולכסותם בשעת הליכה במבואות המטונפות, וכן נכון:
סעיף ט[עריכה]
הרא"ש ז"ל היה מברך ברכות השחר עד "עוטר ישראל בתפארה", והיה מניח תפילין ואחר כך מברך "עוטר ישראל בתפארה", כדי ליתן שבח והודיה בברכה זו גם על התפילין, שהם נקראים "פאר", שנאמר: "פארך חבוש עליך" (יחזקאל כד, יז):
סעיף י[עריכה]
אם אחד התקשר את עצמו בקנס לילך לאמירת תהלים קודם אור הבוקר, ואחר כך רוצה לחזור בו, מפני שאינו יכול לילך לבית הכנסת מלובש בציצית ותפילין, הרשות בידו לחזור בו ופטור מקנס. ומכל מקום צריך התרה לנדרו (עיין ביורה דעה סימן רל"ב וסימן רי"ג):
סעיף יא[עריכה]
יכוין בהנחת התפילין, שצונו הקב"ה לכתוב ד' פרשיות אלו, שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים, ולהניחן על הזרוע כנגד הלב ועל הראש כנגד המוח, כדי שנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו, שהם מורים על יחודו, ואשר לו הכח והממשלה לעשות בעליונים ובתחתונים כרצונו. וישעבד להקב"ה הנשמה שהיא במוח, וגם תאוות ומחשבות לבו, לעבודתו יתברך, ועל ידי הנחת תפילין יזכור את הבורא יתברך וימעיט הנאותיו:
סעיף יב[עריכה]
בתחילה יניח תפילין של יד ואחר כך תפילין של ראש. ואם פגע בשל ראש תחילה, יעבור על אותה מצוה ויניח של יד תחילה, כיון שקדימת של יד לשל ראש הוא מן התורה, שהרי בתחילה נאמר "וקשרתם לאות על ידך" ואחר כך "והיו לטוטפות" וגו'; לפיכך אין משגיחין על העברת המצוה בזה:
סעיף יג[עריכה]
תפילין של יד ותפילין של ראש אינן מצוה אחת, אלא הן ב' מצוות שאין מעכבות זו את זו, כמו שיתבאר בסימן כ"ו. ולפיכך כל אחת ואחת טעונה ברכה בפני עצמה. ומפני שאסור לברך ברכה שאינה צריכה, אם אפשר לפטור את עצמו בברכה אחת, אין לברך ב' ברכות, ולפיכך תקנו חכמים שיסמוך הנחת תפילין של ראש להנחת תפילין של יד בלי שום הפסק דיבור בינתיים, כדי שתעלה הברכה שיברך על של יד גם לתפילין של ראש:
סעיף יד[עריכה]
ותקנו חכמים לברך עוד ברכה אחרת על תפילין של ראש, לפי שהיא חשובה והיא עיקר המצוה ויש בה יותר קדושה, שיש בה ד' בתים והשי"ן; לכן מפני חשיבותה, קבעה ברכה לעצמה:
סעיף טו[עריכה]
נוסח ברכת תפילין של יד: "אשר קדשנו במצוותיו וצונו להניח תפילין". ונוסח ברכת תפילין של ראש: "אשר קדשנו במצוותיו וצונו על מצות תפילין". ויאמר "לְהָנִיחַ" בקמץ הה"א, ולא בפתח שהוא לשון עזיבה, כמו שכתוב: "אחיכם האחד הַנִּיחו אתי". "תפילין" – הלמ"ד בדגש, להורות על חסרון למ"ד השניה, לפי שהתפילין הוא לשון פלילה והוכחה, שהתפילין הן עדות והוכחה שהשכינה שורה עלינו, כמו שכתוב: "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי"ה נקרא עליך" (דברים כח, י), ודרשו חכמים (מנחות לה, ב): אלו תפילין שבראש:
סעיף טז[עריכה]
יאמר "על מִצְוַת" בפתח תחת הוא"ו, שהוא לשון יחיד, ולא יאמר בחולם שהוא לשון רבים; שהרי לא נתקנה ברכה זו אלא לתפילין של ראש בלבד, כמו שיתבאר בסימן כ"ו:
סעיף יז[עריכה]
כל ברכות המצוות צריך לברך אותן קודם התחלת עשיית המצוה. לפיכך על תפילין של יד יברך אחר הנחה על הקיבורת קודם הקשירה, שקשירתה זו היא התחלת עשייתה; ועל תפילין של ראש יברך אחר הנחה על הראש קודם שיהדקנה היטב על ראשו, שההידוק הוא התחלת עשייתה. אבל לא יברך קודם הנחה על הקיבורת או על הראש, מפני שצריך לקרב הברכה לעשיית המצוה ולסומכן זו לזו בכל מה דאפשר:
סעיף יח[עריכה]
כבר ביארנו שאסור להפסיק בדיבור בין תפילין של יד לתפילין של ראש. ואם הפסיק, אזי אין ברכת תפילין של יד עולה לתפילין של ראש, וצריך לברך על תפילין של ראש ב' ברכות: "להניח תפילין" ו"על מצות תפילין":
סעיף יט[עריכה]
במה דברים אמורים? כשדיבר מעניינים שאינם לצורך הנחת תפילין; אבל אם הפסיק בעניינים שהם נצרכים לו להנחת התפילין, אין זה הפסק, ואין צריך לברך על תפילין של ראש אלא "על מצות תפילין" בלבד:
סעיף כ[עריכה]
אבל לכתחילה אסור להפסיק בין ברכת תפילין של יד להנחת תפילין של ראש אפילו בדברים שהן לצורך הנחת תפילין, אלא אם כן אי אפשר בעניין אחר; ואפילו לקרוץ בעיניו ולרמוז באצבעותיו אסור בין תפילין של יד לתפילין של ראש:
סעיף כא[עריכה]
אם שמע קדיש או ברכו או קדושה בין תפילין של יד לתפילין של ראש, לא יפסיק לענות עם הציבור, אלא שותק ושומע ומכוין למה שהציבור אומרים, כמו שיתבאר הטעם בסימן ק"ט. ואם פסק וענה, הוי הפסק בין ברכת תפילין של יד להנחת תפילין של ראש, וצריך לברך על תפילין של ראש ב' ברכות:
סעיף כב[עריכה]
אסור להפסיק בין תפילין של יד לתפילין של ראש אפילו במקום שאין גורם לברך ב' ברכות על תפילין של ראש, כגון אותם המניחין תפילין בחול המועד בלא ברכה, וכן המניחין תפילין דרבינו תם, צריכים לתכוף ולסמוך תפילין של יד לתפילין של ראש בלי שום הפסק שיחה בינתיים, שנאמר: "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך", ולא נאמר "והיו לזכרון בין עיניך", אלא משמע ששתיהם נחשבים להויה ועשיה אחת, מחמת שצריך לתוכפן זו אחר זו בלא שום הפסק.
אבל מכל מקום מותר לענות קדיש וקדושה וברכו ואמן על כל הברכות בין תפילין של יד לתפילין של ראש בתפילין דרבינו תם, או בחול המועד מי שאינו מברך עליהם, כיון שאינו גורם לברך ברכה שאינה צריכה על תפילין של ראש:
סעיף כג[עריכה]
ויש אומרים שלעולם אין תפילין של ראש טעונה ב' ברכות, כי אם ברכה אחת כשאר כל המצוות, ולא נתקנה ברכת "על מצות תפילין" לתפילין של ראש אלא אם כן הפסיק בדיבור בין ברכת תפילין של יד להנחת תפילין של ראש; אבל אם לא הפסיק בינתיים, אזי עולה ברכת "להניח תפילין" שבירך על תפילין של יד גם לתפילין של ראש.
והמנהג באלו הארצות כסברא הראשונה. ומכל מקום לרווחא דמלתא, טוב לומר אחר ברכת "על מצות תפילין": "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", שכן צריך לומר אחר כל ברכה לבטלה, כמו שיתבאר בסימן ר"ו.
וכן אם הוא מברך ב' ברכות על תפילין של ראש, כגון שהשיח בין תפילין של יד לתפילין של ראש, יאמר אחר ברכה השניה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"; שלפי סברא האחרונה שנתבאר בסמוך, היתה ברכה ראשונה לבטלה. ובעת שמברך ברכה ראשונה על תפילין של ראש, שהיא ברכת "להניח תפילין", טוב למשמש בתפילין של יד בשעת ברכה, משום שהמשמוש הוא חשוב כאילו מניחה עכשיו על הקיבורת, ועל זה שייך לברך "להניח תפילין":
סעיף כד[עריכה]
כבר ביארנו, דברכת "להניח תפילין" עולה גם כן לשל ראש, על כן יש למעט ההפסק ביניהם בכל מה דאפשר. ולכן לא יכרוך הרצועה סביב הזרוע עד לאחר שיניח תפילין של ראש, כיון שכריכה זו אינה רק מנהג בעלמא ואינה בכלל המצוה, על כן טוב לאחר אותה.
והאר"י ז"ל היה נוהג לכרוך כריכה זו קודם הנחת תפילין של ראש, מפני שהוא סובר שכריכה זו היא מכלל המצוה, ולפיכך אין זו הפסק כלל:
סעיף כה[עריכה]
יש מי שאומר, שאסור להוציא את התפילין של ראש מהתיק עד שתהא התפילין של יד מונחת כבר על הקיבורת, מהטעם הידוע למשכילים:
סעיף כו[עריכה]
ואף אם שתיהן מונחות לפניו חוץ לתיק, לא יתקן לפתוח את התפילין של ראש עד אחר הנחת תפילין של יד; דכשנוטל את התפילין של ראש בידו כדי לפתחה ואינו מניחה מיד, הרי הוא מעביר על המצוה:
סעיף כז[עריכה]
יש אומרים שיניח התפילין של יד מיושב, ותפילין של ראש מעומד, מטעם שנתבאר בזוהר. אבל במדינות אלו נוהגין להניח שתיהן מעומד. (וירא שמים יוצא את כולם,) ולכתחילה טוב לנהוג שתהא ההנחה על הקיבורת מיושב, והברכה והקשירה על הקיבורת יהיה מעומד, כמו שנתבאר בסימן ח' שכל ברכות המצוות צריך לברך מעומד:
סעיף כח[עריכה]
כל דבר שבעלי הקבלה והזוהר חולקים עם הגמרא, או הפוסקים הנמשכים אחר הגמרא, הלך אחר הגמרא או הפוסקים הנמשכים אחריה. ומכל מקום אם בעלי הקבלה מחמירים, יש להחמיר גם כן; אבל אין אנו יכולים לכוף את הציבור להחמיר. וכן כל דבר שלא הוזכר כלל בגמרא ופוסקים, אע"פ שנזכר בקבלה, אין אנו יכולים לכוף את הציבור לנהוג כן:
סעיף כט[עריכה]
מי שחלץ את תפיליו, והיה בדעתו שלא יחזור להניחן עד לאחר זמן מרובה כמו ב' או ג' שעות, ואחר כך נמלך לחזור ולהניחן מיד, צריך לחזור ולברך עליהם. אבל אם בשעת חליצת התפילין היה דעתו לחזור ולהניחם מיד, וחוזר ומניחן מיד, אין צריך לחזור ולברך עליהם, מפני שכבר נפטרו בברכה שבירך עליהם כשהניחן בפעם א':
סעיף ל[עריכה]
במה דברים אמורים? שלא עשה צרכיו בין חליצת התפילין להנחתן פעם ב'; אבל אם עשה צרכיו בינתיים, כיון שבעת ההיא לא היה יכול להניח תפילין, אם כן אינו מועיל כלום מה שהיה בדעתו לחזור ולהניחן מיד. ולכן צריך לחזור ולברך על הנחה שנייה כאילו לא היה בדעתו כלל בשעת חליצתן לחזור ולהניחן מיד:
סעיף לא[עריכה]
אם נשמטו התפילין ממקום הנחתן, שיתבאר בסימן כ"ז, וממשמש בהן להחזירן למקומן, צריך לחזור ולברך עליהן, דכיון שנשמטו שלא מדעתו, אינו מועיל כלום מה שבדעתו לחזור ולהניחן על מקומן. ואם אינו מחזיר אלא אחד מהן, מברך כמי שאינו מניח אלא תפילה אחת, כמו שיתבאר בסימן כ"ו.
אבל אם הוא בעצמו הזיזן ממקומן, והיה בדעתו לחזור ולהניחן על מקומן מיד, ומחזירן על מקומן מיד, אין צריך לחזור ולברך:
סעיף לב[עריכה]
עכשיו נהגו העולם, שאפילו אם נשמטו התפילין ממקומן שלא בכוונה ומחזירן למקומן, אף על פי כן אין מברכין עליהם. ויש שנתנו טעם למנהגם, שלא הצריכו לחזור ולברך אלא בלובש תפילין כל היום, ונשמטו ממקומן שלא בשעת התפילה, שלא היה דעתו עליהן כלל. אבל אנו, שאין לובשין אותם אלא בשעת התפילה, ואז מסתמא אינו מסיח דעתו מהם, והוא מרגיש בשעה שנשמטין ממקומן, והוי ליה כמזיזן בעצמו ממקומן על מנת להחזירן מיד למקומן, שכבר נתבאר דאינו צריך לחזור ולברך:
סעיף לג[עריכה]
מי שהניח תפילין של יד על הקיבורת ובירך עליה, ואחר כך נפסק הקשר של תפילין של יד והוצרך לעשות קשר אחר, אמנם לא הסיח דעתו מהנחת התפילין, אינו צריך לחזור ולברך על תפילין של יד, בין שנפסק הקשר קודם שהידק התפילין של יד על הקיבורת, בין אחר ההידוק קודם שהידק את התפילין של ראש על ראשו. דכיון שהברכה שבירך על תפילין של יד עולה גם כן לתפילין של ראש, כמו שנתבאר. ואם כן, כל זמן שלא הניח תפילין של ראש, עדיין הוא עסוק במצוה ששייכה לאותה ברכה. ומה שעשה הקשר של יד הוא גם כן מתיקון המצוה ששייכה לאותה ברכה, כי אי אפשר לו להניח תפילין של ראש קודם תפילין של יד, ועל כן הוא צריך לתקן התפילין של יד ואחר כך יניח שתיהן כראוי; ונמצא דבשעה שנפסק הקשר, עדיין לא נגמרה המצוה ששייכה לאותה הברכה שבירך על תפילין של יד.
לפיכך אינו דומה לנשמטו התפילין ממקומם, דצריך לחזור ולברך כשמחזירן למקומן; דשם – קודם שנשמטו ממקומן כבר נגמרה המצוה השייכה לברכה שבירך עליהם בתחילה, וכשמחזירן למקומן מקיים מצות תפילין פעם ב', ולכן צריך לחזור ולברך. אבל כאן, מה שמתקן הקשר וחוזר ומניח התפילין של יד כראוי, אינו מקיים מצות תפילין פעם ב', אלא גומר את המצוה השייכה לברכה שבירך בתחילה:
סעיף לד[עריכה]
וכן הדין אם הותר ההידוק של תפילין של יד, ונשמט התפילין של יד ממקומה קודם שהידק את התפילין של ראש, אין צריך לחזור ולברך כשחוזר ומהדק את התפילין של יד על הקיבורת, מטעם שנתבאר.
אבל אם לאחר שהידק את התפילין של ראש על ראשו – נפסק הקשר של תפילין של יד, אף על פי שלא נשמטה התפילין של יד ממקומה; או שהותר ההידוק של תפילין של יד, אף על פי שלא נשמטה ממקומה, צריך לחזור ולברך בשעה שמהדק את התפילין של יד על הקיבורת:
סעיף לה[עריכה]
מותר לברך על תפילין שאולין, מפני שאדם יוצא ידי חובתו בתפילין של חבירו. ומן התורה אדם יוצא ידי חובתו אפילו בתפילין גזולין, אפילו עדיין לא נתייאשו הבעלים מהם, שאין התפילין צריכין להיות משלו דווקא. אבל חכמים פסלו תפילין גזולין, כל זמן שהם ברשות הגזלן, אפילו כבר נתייאשו הבעלים מהם, מפני שהיא מצוה הבאה על ידי עבירה, והיא מאוסה לפני הקב"ה. ואם מניחן, לא יברך עליהם, כיון שאין כאן מצוה כלל, ועל ברכה זו נאמר: "ובוצע ברך נאץ ה'":
סעיף לו[עריכה]
במה דברים אמורים? כשהן עדיין ברשות הגזלן. אבל אם מכר הגזלן את התפילין לאדם אחר, אם כבר נתייאשו הבעלים מהם – מותר לברך עליהם, כיון שכבר קנה אותם הלוקח על ידי יאוש ושינוי רשות, והרי הן כשלו ממש לכל דבר, כמו שנתבאר בחושן משפט סימן שנ"ג סעיף ג' ושנ"ו סעיף ג'; אם כן – לא נעשית המצוה על ידי עבירה, שהרי קודם עשייתה כבר היו התפילין קנויין ללוקח, ולא היה עליהן שם גזל:
סעיף לז[עריכה]
נהגו העולם שלא לחלוץ התפילין עד לאחר שאמרו קדושת "ובא לציון". ויש מי שאומר על דרך הקבלה, שצריך לומר בהן ג' קדישים, ולכן אין לחולצם עד לאחר קדיש שלאחר קדושת "ובא לציון". והאר"י ז"ל לא היה חולץ עד לאחר "על כן נקוה לך". ויש שאין חולצים אותם עד לאחר קדיש יתום:
סעיף לח[עריכה]
ביום שיש בו מילה, אין לחלוץ עד לאחר המילה:
סעיף לט[עריכה]
ביום שיש בו קריאת התורה, והוא מקום שמחזירין הספר תורה להיכל אחר קדושת "ובא לציון", נוהגין שלא לחולצן עד לאחר שהחזירו הספר תורה להיכל:
סעיף מ[עריכה]
בחול המועד חולצין אותן קודם קריאת הלל, בעוד שהש"ץ מחזיר את התפילה. והש"ץ חולץ אחר הלל. ובחול המועד של סוכות, שיש שהות קודם ההלל בשעה שמוכרין האתרוג, גם הש"ץ יחלוץ קודם הלל:
סעיף מא[עריכה]
בראש חודש, במקומות שאומרים במוסף קדושת "כתר", חולצין קודם תפילת מוסף בלחש אחר קדושת "ובא לציון", לפי שאין ראוי להיות מוכתר בתפילין בשעה שאומר "כתר יתנו לך". ואפילו במקומות שאין אומרים קדושת "כתר" במוסף, אף על פי כן נוהגין לחלצן קודם תפילת מוסף:
סעיף מב[עריכה]
החולץ תפיליו קודם שהחזירו הספר תורה להיכל, לא יחלוץ בפני הספר תורה, אלא יהפך לצד אחר, דלא יהיה כבוד הספר תורה גרוע מכבוד רבו, שאין (תלמיד) חולץ תפילין בפניו, מהטעם שיתבאר בסימן ל"ח סעיף י':