טור אורח חיים סו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן סו | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

הלכות קריאת שמע וברכותיה

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טור[עריכה]

בין הפרקים שואל בשלום אדם נכבד מפני כבודו ומשיב שלום לכל אדם, ובאמצע אפילו באמצע הפסוק שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד. ופירש רש"י מפני היראה אדם שירא ממנו שמא יהרגנו, וכן כתב הרמב"ם ז"ל אנס, ולא נהירא לאדוני אבי ז"ל דהא מילתא דפשיטא שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש, ופירש הוא מפני היראה היינו יראת אביו או רבו דכתיב איש אמו ואביו תיראו ותנן מורא רבך כמורא שמים, וכן פירשו הגאונים.

ולענין להפסיק לקדיש וקדושה ולברכו נחלקו הפוסקים, יש אומרים אף על פי ששואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד אינו פוסק, דכיון שעוסק בשבחו של מקום אין לו להפסיק בשביל שבח אחר, ובספר מצוות קטן כתב: ועונין קדיש וקדושה ואמן של האל הקדוש ואמן של שומע תפלה בכל מקום, ויש אומרים שפוסק לכל אפילו באמצע דלא גרע ממה שפוסק לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד, ולזה הסכים אדוני אבי ז"ל.

כתב בעל המנהיג הקורא את שמע וקראו החזן לעמוד בתורה, צריך לעמוד לקרות בתורה לכבוד התורה מקל וחומר מכבוד הבריות ויראתם שמפסיק בשבילם.

ואלו הן בין הפרקים. בין ברכה ראשונה לשנייה, בין שנייה לשמע, בין שמע לוהיה אם שמוע, בין והיה אם שמוע לויאמר, בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק. וכתב הרמב"ם ז"ל לא יפסיק כדין בין פרק לפרק אלא כמו באמצע הפרק לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד, ור"י פירש לא יפסיק כלל אפילו כמו באמצע הפרק אלא יאמר אני ה' אלהיכם אמת שנאמר וה' אלהים אמת, ואז יפסיק כמו באמצע הפרק, ואם אמר ה' אלהיכם אמת כדי שלא להפסיק ושהה אחר כך הרבה, אין צריך לחזור ולומר אמת.

וגומר כל הברכה וחותם "ברוך אתה ה' גאל ישראל", ואומר אמן אפילו יחיד אחר ברכותיו כיון שהוא סיום של סדר ברכות.

ומתחיל להתפלל מיד, ולא יפסיק רק אם אירעו אונס שלא הניח תפילין קודם קריאת שמע ונזדמן לו בינתים להניחן יכול להפסיק לברך ולהניחן כדי שיתפלל בתפילין, אבל אין לו להפסיק לברך על טלית ללובשו.

ותקנו לומר אמת ויציב שחרית על החסד שעשה עמנו הקב"ה שגאלנו והעבירנו בים ושקע צרינו בתוכו. ואיתא בירושלמי צריך להזכיר באמת ויציב יציאת מצרים ומלכות וקריעת ים סוף ומכת בכורות וצור ישראל וגואלו. ותקנו אמת ואמונה ערבית על הגאולה של עתיד שאנו מאמינים ומקוים שיקיים לנו הבטחתו ויגאלנו בקרוב. אי נמי על שאנו מפקידים בידו נשמותינו בכל לילה מאמינים בו שישיבנה אלינו, וזהו אמת ואמונה שיאמר ויקיים את דברו להשיב הפיקדון, והיינו דאמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב כל מי שלא אמר אמת ויציב שחרית ואמת ואמונה ערבית לא יצא ידי חובתו, ופירוש לא יצא ידי חובת המצוה כתקנה אבל לעולם יצא דברכות אינן מעכבות.

בית יוסף[עריכה]

בין הפרקים שואל בשלום אדם נכבד וכו' — בפרק היה קורא (דף יג:) איפליגו ר' מאיר ורבי יהודה במתניתין, ופסקו הפוסקים כר' יהודה דאמר: באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם:

ומה שכתב: ואפילו באמצע הפסוק — הוא ממה שאמרו בירושלמי: עד כאן באמצע הפרשה, אפילו באמצע הפסוק? ר' ירמיה מרמז, רבי יונה משתעי. רב הונא בשם רב יוסף: "ודברת בם", מכאן יש לך רשות לדבר. וכתבו הרא"ש. ומשמע לרבינו דרב הונא מייתי מ"ודברת בם" להתיר לדבר אפילו באמצע הפסוק, ואם כן הוה ליה ר' ירמיה יחיד לגבי רבי יונה ורב הונא ולית הלכתא כוותיה. ומיהו מצאתי כתוב דבאמצע פסוק "שמע ישראל" אין להפסיק כלל, שאין דבר גדול כקבלת מלכות שמים, עד כאן. ונראה לי דהוא הדין לברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שגם הוא מכלל הייחוד, ומטעם זה אין להפסיק בין פסוק שמע ישראל לברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

ומה שכתב רבינו: ופירש רש"י מפני היראה אדם שירא ממנו וכו' ולא נהירא לאדוני אבי ז"ל דהא מילתא דפשיטא וכו' — כלומר, ולמה לתנא למיתני "שואל מפני היראה"? ופירש הוא, יראת אביו או רבו וכו'. וגם הרשב"א תמה על דברי רש"י והרמב"ם, ופירש הוא כדברי הרא"ש. וכתב עוד, דמי שגדול ממנו בחכמה אף על פי שאינו רבו הוי בכלל מפני היראה:

ולעניין להפסיק לקדיש ולקדושה ולברכו נחלקו הפוסקים וכו' — מדברי רבינו נראה שלא היה גורס בסמ"ק אלא קדיש ואמן של האל הקדוש ואמן של שומע תפילה, ומשמע ליה דדווקא להני קאמר דמפסיקין אבל לא לקדושה ולברכו, ומפני כך כתב אחר זה: ויש אומרים שפוסק לכל, כלומר: גם לקדושה ולברכו. אבל בנוסחי דידן כתוב בהדיא בסמ"ק דפוסק לקדיש ולקדושה וברכו. אבל קשיא לי, דוודאי משמע דמאן דאמר דמפסיקין בהנך אמנים, כל שכן דמפסיקין לקדיש ולקדושה וברכו. לכך נראה לי שצריך לגרוס בדברי רבינו כסדר הזה: "יש אומרים אף על פי ששואל מפני היראה וכו' אינו פוסק, דכיון שעוסק בשבחו של מקום אין לו להפסיק בשביל שבח אחר. ויש אומרים שפוסק לכל אפילו באמצע, דלא גרע ממה שפוסק לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד, ולזה הסכים אדוני אבי ז"ל. ובסמ"ק כתב: ועונין קדיש ואמן של האל הקדוש ואמן של שומע תפילה בכל מקום", עד כאן. דהשתא כשכתב: "ויש אומרים שפוסק לכל", היינו דווקא לקדיש ולקדושה ולברכו, אבל לא להנך אמנים, ובזה הוא מה שהסכים הרא"ש; ואחר כך כתב שסמ"ק מוסיף עוד לומר דלהנך אמנים נמי מפסיקין. וזה לשון הרא"ש בפרק היה קורא: "והא דאמרינן: באמצע שואל מפני היראה, נחלקו בו רבותינו בעניין הפסקה בקריאת שמע וברכותיה לקדיש ולקדושה וברכו אם פוסק אם לאו. יש מי שאומר שאף על פי ששואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, אפילו הכי אינו פוסק לקדיש ולקדושה, דכיון שעוסק בשבחו של מקום אין לו להפסיק בשביל שבח אחר. ורוב המפרשים הסכימו שפוסק אפילו באמצע הפרשה, דלא גרע ממה שפוסק לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד, וכן הסכים ה"ר יונה. והביא ראיה, מדפליגי לקמן אם מפסיק בתפילה לקדיש וקדושה אם לא, אף על גב דמסיק הלכתא כמאן דאמר אינו מפסיק, מכל מקום כיון דחזינן דבתפילה דאפילו המלך שאל בשלומו לא ישיבנו – נחלקו אם מפסיק לקדיש, מכלל דבקריאת שמע וברכותיה, דקיימא לן דמפסיק לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד, פשיטא להו לכולהו דמפסיק. הילכך לקדיש ולקדושה ולברכו מפסיק אפילו באמצע הפרק, וכן דעתי מסכמת, אף על פי שנשאתי ונתתי בדבר בפני הר"מ והסכימה דעתו שאין להפסיק", עד כאן. והתוספות כתבו כדברי הרא"ש, וכן כתב המרדכי בשם אבי העזרי, וכן כתב הרשב"א בתשובה דדבר פשוט הוא שמפסיקין, שהרי שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד. וכתב בשיבולי הלקט: נראה שאם שכח להניח תפילין וציצית, שיכול להפסיק בין הפרקים ולהניחן, שלא יהא כמעיד עדות שקר בעצמו, עכ"ל, וכן כתב באורחות חיים (ונראה לי שלא יברך עליהם עד שיגמור תפילתו, ואז ימשמש בהם ויברך עליהם, וכמו שאכתוב בסמוך בעניין הנחת תפילין בין גאולה לתפילה)(א):

[בדק הבית: על כל זה צריך להעביר הקולמוס, וכן צ"ל: וכן כתב רבינו סוף סימן פ', וכתב שיברך עליהם, והם דברי הרא"ש בתשובה]:

כתבו תלמידי ה"ר יונה דלמודים נמי מפסיק בכל מקום, ולענות בין לקדיש בין לקדושה בין למודים, אלא בתפילה בלבד שאסור לדבר בה כלל. וגרסינן בירושלמי: "ודברת בם", "בם יש לך רשות לדבר ולא בתפילה". וכתבו עוד תלמידי ה"ר יונה: אבל נראה למורי הרב, דדי בשישחה בלבד, שאם יאמר "יוצרנו יוצר בראשית" וכו' הוה ליה הפסקה גדולה, ע"כ. ומדכתב דדי בשישחה בלבד, משמע שאפילו מלת "מודים" לא יאמר, שאם היה אומרה היה צריך לגמור והוי הפסקה גדולה, הלכך לא יאמר כלום אלא שוחה בלבד ודיו. ויותר נראה לי שדעתו ז"ל שיאמר מלת "מודים", דאם לא כן מאי "מפסיק" דקאמר? הא שחייה לחוד לא מיקרי הפסק. וכן נראה מדברי הר"ד אבודרהם שכתב בשם ה"ר יונה שפוסק למודים, וכתב עוד: "וכשפוסק לברכו ולמודים, יש אומרים שאין אומרים אלא ברכו בלבד, וכן במודים, שאין אומרים אלא מודים בלבד ושוחה. ויש אומרים שאומר בברכו ישתבח ויתפאר וכו' וכן מודים דרבנן", עכ"ל. ובתרומת הדשן הכריע שפוסק ואומר "מודים", ולא סגי בשחייה לבד, אך לא ביאר אם יאמר כל מודים דרבנן או אם לא יאמר אלא תיבת מודים בלבד. והלכה למעשה נראה לי שלא יאמר אלא תיבת מודים(ב):

והא דכתב סמ"ק דמפסיק לענות אמן של האל הקדוש ושל שומע תפילה, למד כן מדאמרינן בירושלמי פרק תפילת השחר: "לא התפלל שחרית ובא ומצאן שמתפללין של מוסף, אם יודע שאם יתחיל יגמור עד שלא יגיע ש"צ לענות אחריו אמן, יתפלל, ואם לאו, לא יתפלל. באיזה אמן אמרו? תרין אמוראין: חד אמר: באמן של האל הקדוש, וחד אמר: באמן של שומע תפילה. אמר רבי פנחס, ולא פליגון; מאן דאמר באמן של האל הקדוש, בשבת, ומאן דאמר באמן של שומע תפילה, בחול". וכתב רבינו הגדול מהרי"א ז"ל: "והטעם באלו יותר מבאחרים מבואר: אמן של האל הקדוש, לפי שהוא סיום שבח של ג' ראשונות. של שומע תפילה, לפי שהוא סיום האמצעיות, והיא גם כן ברכה כוללת. והא דלא חשיב אמן של ג' אחרונות שלבסוף, לפי שזה עונה היחיד אחר סיום י"ח ברכות, ולפיכך אין לו להפסיק מפני זה מאחר שהוא בעצמו יאמר אותו", עכ"ל. ותלמודא דידן משמע דפליג אירושלמי, כמו שאכתוב בסימן ק"ט בס"ד, ולפיכך לא כתבוהו הפוסקים(ג):

כתב בעל המנהיג, שאם היה קורא את שמע וקראו החזן לעמוד בתורה, צריך לעמוד וכו' — הרשב"א בתשובה חולק על זה, שכתב: "כהן שקראו אותו לקרות בתורה והוא קורא את שמע, אינו רשאי להפסיק", ואכתבנה בסימן קל"ה. ולעניין הלכה אנו אין לנו אלא דברי הרשב"א, דרב מובהק הוא:

ואלו הן בין הפרקים בין ברכה ראשונה לשנייה וכו' — משנה בפרק היה קורא (שם):

ומה שאמר: בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק — הם דברי רבי יהודה שם, ואיפסיקא בגמרא (דף יד.) הלכתא כוותיה. ומפרש בגמרא, דטעמא דרבי יהודה משום דכתיב: "וה' אלהים אמת", כלומר: ולפיכך אין מפסיקין בין "ה' אלהיכם" ל"אמת":

וכתב הרמב"ם לא יפסיק כדין בין פרק לפרק וכו' — בפרק ב. והרב רבי יונה כתב, שהנכון כמו שפירשו רבני צרפת, שאינו מפסיק כלל. והרא"ש נסתפק בדבר, ובסוף כתב: מיהו נראה, מדמפרש טעמא משום "וה' אלהים אמת", דלא יפסיק כלל, אלא אומר "אמת ויציב" ואחר כך יפסיק, כמו באמצע הפרק. משמע מדבריו שהוא סובר, דכיון ד"יציב" גם כן הוא "אמת" אין להפסיק בינו ל"ה' אלהיכם" אלא במלת "אמת". אבל רבינו לא הזכיר "ויציב", ונראה שסובר דלאו בדווקא נקט הרא"ש "ויציב":

ואם אמר ה' אלהיכם אמת כדי שלא להפסיק וכו' — (שם:) חוזר ואומר אמת או אינו חוזר? רבי יוחנן אמר: חוזר, רבא אמר: אינו חוזר, ופסקו הפוסקים כרבא. ופירש ה"ר יונה דמיירי היכא שפסק מפני היראה או מפני הכבוד אחר שאמר "אמת", או שסיים קריאת שמע קודם החזן וסמך "ה' אלהיכם" עם "אמת" והמתין שיתחיל החזן ושיאמר עמו, אין צריך לחזור ולומר פעם אחרת "אמת", אלא מתחיל מ"ויציב" ואילך או ממקום שפסק:

וגומר כל הברכה וחותם ברוך אתה ה' גאל ישראל ואומר אמן אפילו יחיד אחר ברכותיו וכו' — כן כתב הרא"ש בריש פרק שלשה שאכלו גבי הא דתניא: "העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח", דאוקימנא דהיינו ב"בונה ירושלים", שרבינו חננאל והלכות גדולות פירשו דלאו דווקא נקט "בונה ירושלים" אלא הוא הדין כל סיום ברכה, כעין "ישתבח" וכן "יהללוך" וסוף י"ח ברכות, וכן אמן אחר "גאל ישראל", ואין בזה הפסק כיון דצריך הוא לאומרו. וכן פירש רש"י ב"בונה ירושלים", שהוא סוף הברכות, הרי זה משובח, וכן בסוף ברכות דקריאת שמע שחרית וערבית. וכן דעת הרב רבינו יונה ז"ל. אבל הרמב"ם כתב בפרק א מהלכות ברכות, שאין עונה אמן אלא אחר שאומר ב' ברכות או יותר בסוף, ואם כן אחר "גאל ישראל" דשחרית אין עונה אמן, לפי שאין שם אחר קריאת שמע אלא ברכה אחת בלבד, וכן כתב הרב רבינו יונה ז"ל בשמו. ולפי זה, מה שכתוב בספרים שלנו פרק ט מהלכות תפילה: "עד שמברך גאל ישראל אמן", טעות סופר הוא. וכן מצאתי בספר מדוייק, שלא היה כתוב בו "אמן". ויש לתמוה על רבינו, שכתב בסימן רט"ו שהרא"ש היה נוהג כהרמב"ם, וכיון שהרמב"ם סובר שאינו עונה אמן אחר עצמו אלא אחר ב' ברכות דלבסוף, היאך כתב הרא"ש: "עונה אמן אחר גאל ישראל דשחרית", שאינה אלא ברכה אחת דלבסוף, וכן אחר "ישתבח" ו"יהללוך"? ובמה שכתבתי בסימן נ"א נתיישב זה. ועכשיו נהגו העולם שלא לענות אמן אחר "גאל ישראל"; ולאו משום דסברי כהרמב"ם, דאם כן לא היה להם לענות אמן אחר "ישתבח" ולא אחר "יהללוך", אלא טעמא משום דחשבי ליה הפסק בין גאולה לתפילה. וכבר כתבתי בסימן נ"א, שעל פי הזוהר נהגו שלא לומר אמן אחר "גאל ישראל"(ד). ואין להביא ראיה לדברי האומרים שצריך לענות אמן אחר "גאל ישראל" ולא הוי הפסק, ממאי דאמרו רבנן: "אומר ש"ץ גאל ישראל והן עונין אמן", וכמו שכתב רבינו בסימן קכ"ד בשם רב עמרם; דהתם בברכת "גואל ישראל" שבתפילה קאמר, שהרי הזכיר שם קודם לכן ברכת "מחיה המתים" ואחר כך ברכת "גאל ישראל" ואחר כך "בונה ירושלים", וזהו סדר ברכות שבתפילה:

ומתחיל להתפלל מיד ולא יפסיק כדי שיסמוך גאולה לתפילה שהוא מצוה — ואף על פי שעיקר המצוה היא כשקורא קריאת שמע סמוך להנץ וסומך לה התפילה מיד בהנץ, כמו שנתבאר בסימן נ"ח, מכל מקום גם כשקורא קריאת שמע אחר הנץ מצוה לסמוך גאולה לתפילה, ואסור להפסיק ביניהם:

ומה שכתב: רק אם אירעו אונס שלא הניח תפילין קודם קריאת שמע וכו' — בפרק היה קורא (דף יד:), רב משא ידיה וקרא קריאת שמע ומנח תפילין וצלי. והיכי עביד הכי? והתניא וכו'. ואסיקנא, שלוחא הוא דעוית. ופירש רש"י: השליח קלקל, שאיחר להביא לו תפילין מעיקרא, וחשיב דלא אזיל, והגיע זמן קריאת שמע והוזקק לקרות כדי שלא יעבור הזמן, וכי מטי שלוחא דתפילין אנחינהו. וכתבו התוס' והמרדכי, דמהכא משמע שמותר להניח תפילין בין גאולה לתפילה, וכן בטלית מניח אדם טליתו בין גאולה לתפילה, וכן מצינו שר"י בר יהודה שלח אחר טליתו ושהה השליח, וכבר קרא קריאת שמע בברכותיה, ונתעטף בטליתו וגמר י"ח, והביא ראיה מהא דרב. מכל מקום יש לחלק בין תפילין לטלית, דעיקר קריאת שמע ותפילה שייכי בתפילין, כדאמר עולא (שם): "כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו", ותפילה נמי כדאמרן: "הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה, יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע ויתפלל". אבל ציצית, שאינו אלא חובת טלית, שאם אין לו טלית פטור מציצית, ויכול לקרות קריאת שמע בלא ציצית, ודאי דהויא הפסקה. והר"מ מקוצי היה אומר דאפילו מכאן אין ראיה, דמצי למימר דהניח תפילין בלא ברכה, ולאחר י"ח משמש בהם ובירך עליהם, ע"כ. ודעת ה"ר יונה והרא"ש והרשב"א ז"ל כדברי התוספות, שמחלקים בין טלית לתפילין. אלא שמדברי התוספות נראה דתפילין מיהא שמותר להניחם, מותר לברך עליהם גם כן מיד, שהרי הר"מ מקוצי בא לחלוק עליהם בזה. וכן נראה בהדיא מדברי הגהות מיימון בפרק ב מהלכות קריאת שמע. והרא"ש והרשב"א לא הזכירו הברכה כלל, ואם נאמר שהם סוברים כדברי הר"מ מקוצי, צריך לומר שמה שכתבו שלא יפסיק להניח טלית, היינו כשסיים כבר "גאל ישראל", דכל שמתעכב בהנחת הטלית הוא מפסיק בין גאולה לתפילה, אבל קודם שגמר "גאל ישראל" יכול להניח טלית בלא ברכה בעודו קורא קריאת שמע וברכותיה, שהרי בעוד שהוא קורא קריאת שמע מותר לו לעסוק במלאכתו, חוץ מבפרק ראשון, כמו שנתבאר בסימן ס"ג. ומדברי רבינו נראה דלתפילין מותר להפסיק ולברך, ודלא כהר"מ מקוצי. ולטלית לא יפסיק לברך עליו, אבל להניחו בלא ברכה משמע דשרי. מיהו נראה לי דהיינו דווקא קודם שיגיע ל"גאל ישראל", אבל אחר שגמר "גאל ישראל" צריך הוא לסמוך גאולה לתפילה, ואינו מפסיק ביניהם בהנחת טלית אפילו בלא ברכה. ולענין מעשה נראה לי כדברי הר"מ מקוצי, הילכך כל שלא גמר "גאל ישראל", מניח תפילין וציצית ואין מברך עליהם עד אחר שיתפלל, שאז ימשמש בהם ויברך. ואם גמר "גאל ישראל", מניח תפילין ואין מברך עליהם עד אחר תפילה, אבל טלית אינו מניח(ה):

כתב הרא"ש בתשובה כלל ד', שמי שיודע שלא יוכל להעמיד עצמו בלא הפחה כדי שיקרא קריאת שמע ויתפלל, אבל נראה לו שיוכל להעמיד עצמו בשעת קריאת שמע לבד, בין אהבה לקריאת שמע יניח תפילין ויברך, דאנוס הוא. וכתבו רבינו בסימן פ':

כתבו התוספות והמרדכי ריש פרק היה קורא, דמשמע בפרק אין עומדין דאין לענות קדיש וקדושה בין גאולה לתפילה. וכתב בתרומת הדשן דדברים אלו מגומגמים מאוד ואין לסמוך עליהם, משום דדייקינן ובדקינן בכל פרק אין עומדין ולא אשכחן רמז מזה. ומכל מקום העלה דקשה לסתור דבריהם מפני כך, ואף כי אשר"י כתב דמהר"ם לא הסכים דשרי לענות אפילו בקריאת שמע וברכותיה; ונהי נמי דאנן לא נהיגינן כוותיה בהא אלא כדברי המתירים, מכל מקום הבו דלא לוסיף עליה בין גאולה לתפילה, עכ"ל. ואף על פי שהרוקח כתב בסימן שכ"א: "אם אומרים קדיש או ברכו או קדושה, יכול לאומרו בין גאל ישראל לתפילה", מהר"י קולון כתב בסימן מ"ב שנראה מתוך דברי רבינו תם שאין לענות, שהרי כתבו בשמו שהיה ממתין בשירה חדשה כדי לענות קדיש או ברכו, ולא היה רוצה לסיים ברכת "גאל ישראל" שלא להפסיק בין גאולה לתפילה, ע"כ; וכדברי רבינו תם יש לנהוג הלכה למעשה. ועוד יתבארו דיני סמיכות גאולה לתפלה בסימן קי"א:

ואיתא בירושלמי צריך להזכיר באמת ויציב יציאת מצרים וכו' — סוף פרק קמא דברכות:

והיינו דאמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב וכו' — בסוף פרק קמא דברכות (דף יב.). ופירש רבינו דלאו למימרא דלא יצא ידי חובת קריאת שמע, דהא ברכות אינם מעכבות; אלא היינו לומר שלא יצא ידי חובת המצוה כתקנה. ורבינו הגדול מהרי"א ז"ל כתב, דלרבינו האיי דאמר ברכות מעכבות, כמו שכתב רבינו בסימן ס', לא יצא ידי חובתו ממש קאמר. ונדחק ביישוב דבר זה. ולי נראה דאין הכי נמי דלרבינו האיי "לא יצא ידי חובתו" ממש קאמר, אלא שרבינו מתוך שהוא סובר דברכות אינם מעכבות, פירש דברי רבה בר חיננא כך:

כתב הרוקח בסימן שכ"א, שאם אין פנאי לאדם להתפלל, יקרא קריאת שמע בעונתה עד "אני ה' אלהיכם אמת", ולא יאמר "אמת ויציב" אחר שאמר "אני ה' אלהיכם אמת", מפני שעת הדחק מוטב להרחיק כדי לסמוך גאולה לתפילה(ו), דאמרינן בירושלמי דפרק תפילת השחר: ר' יוסי מצלי בתלת שעין ביממא, וכן ר' חייא בר אבא, וכן ר' ברכיה. ומקשי ואמר: כבר קיבל עליו עול מלכות שמים בעונתה, ומשמע ברכה אחרונה לא בירך. ובפרק תפילת השחר (דף ל.), מר סבר מיסמך גאולה לתפילה עדיף מלהתפלל מעומד, עכ"ל:

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

בין הפרקים שואל וכו' משנה פ' היה קורא פליגי בה ר"מ ור' יודא והלכה כר"י ומה שהקשה הרא"ש דהא מילתא דפשיטא היא וכו' הוא תימה דא"כ מה ישיב הרא"ש אהא דפ' אין עומדין דא"ר יוסף לא שנו אלא כו' הא מילתא דפשיטא היא ולא היה צריך לאומרו ועוד דלהרא"ש ק' מאי דעתיה דאותו חסיד שלא השיב להגמון כשנתן לו שלום הלא מילתא דפשיטא היא אלא בע"כ דאיכא סברא לומר אין ספק מוציא מידי ודאי דסכנת אנס והגמון היא ספק דשמא לא יקפיד וכאן הוא ודאי איסור וסכנת עון שמפסיק בשבחו של מקום ית' לכך הוצרך לאומרו דאין להכניס עצמו בסכנת ספק נפשות דאנס ואדרבה על פי' הרא"ש קשה לפע"ד דהיאך נתיר מפני יראת אביו או רבו הלא מפורש בקידושין איזהו מורא שלא יהא יושב במקומו ולא יכריע את דבריו וכו' אבל להקדים לו שלום הוא נכנס בכלל הכבוד אבל מצד המורא אדרבא לא יקדים לו שלום כדכתיב ראוני נערים ונחבאו וכדאיתא בירושלמי דלא שאיל זעירא בשלמא דרבה וא"כ למה יפסיק באמצע ליתן שלום לאביו ולרבו מפני היראה הלכך נלפע"ד עיקר כפי' רש"י והרמב"ם דאין להפסיק באמצע אלא מפני יראת אנס אבל לאביו ולרבו ולמי שגדול ממנו אין להפסיק באמצע אלא בין הפרקים מפני הכבוד והכי נקטינן ודלא כמה שפסק בש"ע כהרא"ש גם הסמ"ג והסמ"ק בה' ק"ש כתבו כרש"י והרמב"ם ונשאר הרא"ש והרשב"א כיחיד כנגד רבים מיהו ודאי גבי ק"ש אפי' מפני יראת נשיא ישראל מותר להפסיק דכיון דכתיב שום תשים עליך וגו' שתהא אימתו עליך לפיכך התירו לו חכמים להפסיק בק"ש ולשאול בשלומו מפני היראה תדע דדוקא גבי תפלה תנן אפי' נשיא ישראל שואל בשלומו לא ישיבנו אלמא דוקא תפלה אבל ק"ש אף שואל מפני היראה כ"ש שהוא משיב לו שלום וכ"פ ה"ר יונה בפ' היה קורא על הא דמייתי האלפסי דאיתא ביומא ודברת בם ולא בתפלה כלומר בק"ש יש לך רשות להפסיק לשאלת שלום מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד אבל לא בתפלה כדתנן ואפי' נשיא ישראל שואל בשלומו לא יפסיק עכ"ל ופשוט הוא:

ולענין להפסיק לקדיש וכו' הקשה ב"י דכיון דכתב רבינו בשם הסמ"ק דהתיר להפסיק אפילו בשביל אמן כ"ש לברכו א"כ מה הוסיף עוד במ"ש בשם י"א דפוסק לכל וכו' הלא זאת היא דעת הסמ"ק ועוד דבסמ"ק כתוב בהדיא ועונין קדיש וקדושה וברכו וכו' א"כ אפי' לא כתוב בספרי רבינו בדברי סמ"ק וברכו בודאי ט"ס הוא וצריך להגיהו ולפעד"נ דלפי דבסמ"ק כתוב בסתם ועונין קדיש כו' בכל מקום ולא פי' אפילו באמצע ואפשר לומר דלא התיר אלא בין הפרקים בכל מקום והכי קאמר לא מיבעיא בין יוצר אור לאהבה רבה ובין אהבה רבה לשמע אלא אפילו בין שמע לוהיה ובין והיה לויאמר ואפי' בין ויאמר לאמת ויציב ואפילו בין גאולה לתפלה יכול להפסיק לקדיש וברכו וכו' אבל באמצע לא יפסיק כלל לכך הביא מה שהוסיפו י"א שפוסק לכל אפילו באמצע. עוד היה אפשר לומר דס"ל לרבינו דלסמ"ק אין עונין אלא לאמן דהאל הקדוש ודשומע תפלה ולא לשאר אמנים ולי"א דפוסק לכל משמע אף לכל אמנים אלא דקשה על פירוש זה תדא דבאשיר"י מפירש דהני י"א לא הזכירו בדבריהם אלא קדיש וקדושה וברכו ועל זה הסכים הרא"ש וא"כ היאך נפרש בדברי י"א דפוסקים לכל אמנים קאמרי ושלזה הסכים הרא"ש הלכך פי' קמא עיקר. והב"י כתב דנ"ל דהגירסא בספרי רבינו תהא מהופכת בתחלה צריך להיות וי"א שפוסק לכל וכו' עד ולזה הסכים הרא"ש ואח"כ צ"ל ובסמ"ק כתב וכו' עד ובכל מקום וקצת קשה לפי' זה שאין זה דרכו של רבינו להביא תחלה הסכמת הרא"ש ולכתוב אח"כ סברת הפוסקים על הסכמתו אלא תחלה כותב סברת הפוסקים ובסוף כותב הסכמת הרא"ש להורות דהכי נקטינן כהרא"ש ואם באנו להגיה היה יותר נכון לומר שרבינו לא כתב בספרו כי אם ב' דיעות כמ"ש הרא"ש י"א אעפ"י ששואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד אינו פוסק וכו' עד שבח אחר וי"א שפוסק לכל וכו' ולזה הסכים הרא"ש אלא שבגליון כתב איזה תלמיד הגה"ה ובסמ"ק כתב ועונין קדיש וכו' וטעה הסופר והכניסה בפנים: כתבו התוס' והמרדכי ר"פ היה קורא נראה דבאמצע י"ח אסור לענות קדיש וקדושה דמשמע לקמן בפ' אין עומדין דאין לענות קדיש וקדושה בין גאולה לתפלה כ"ש בתפלה עצמה עכ"ל והקשה מהרא"י בת"ה סי' י"ב חדא דבדקינן בפרק אין עומדין ולא אשכחן רמז מזה ועוד דמה היו צריכין ללמוד שאין לענות באמצע תפלה במכ"ש בין גאולה לתפלה הא תלמוד ערוך הוא בפ' מי שמתו (דף כ"א) דאסור להפסיק בתפלה כדי לענות קדושה וקדיש עכ"ל ונלפע"ד דמ"ש לשם בפ' אין עומדין אין ספק דצריך למוחקו וכן מצאתי במ"ש מהר"א שטיין בביאוריו לסמ"ג שהביא דברי תוס' ומרדכי הללו ולא הוזכר בם בפ' אין עומדין אלא כך הוא הלשון שם דמשמע לקמן דבין גאולה לתפלה וכו' ונראה שרצונם לומר על מ"ש התוס' והמרדכי לקמן בסמוך שר"ת היה ממתין בעושה פלא וכו' כדי לענות קדושה וברכו ולא היה רוצה לסיים ברכת גאל ישראל שלא להפסיק בין גאולה לתפילה אלמא דבין גאולה לתפלה חמיר טפי שלא להפסיק בו אע"ג דבין ברכה לברכה היא וטפי הוי ניחא ליה לר"ת להפסיק באמצע ברכה אחרונה של ק"ש אצל עושה פלא מלהפסיק בסוף ברכה בין גאולה לתפלה כך הוא הפשט בתוספות ומרדכי באין ספק וכך כתב מהרי"ק בתשובה בשורש ל"א מדעת עצמו ואני אומר שכך הוא פי' דברי התוס' והמרדכי ומה שקשה עוד הלא תלמוד ערוך הוא וכו' נראה לתרץ דאי מהתם איכא למדחי ולמימר דדוקא באמצע ברכה די"ח ברכות אין להפסיק אבל בין ברכה לברכה די"ח לית לן בה אבל מראיה זו מדברי ר"ת דאפי' בין גאולה לתפלה אין להפסיק אע"פ שבין ברכה לברכה היא שמעינן דכ"ש בתפלה עצמה אפי' בין ברכה לברכה והכי נקטינן שלא להפסיק כלל אפי' בין גאולה לתפלה כ"ש בין ברכה לברכה די"ח והא דכתב בסמ"ק ועונין קדיש וברכו וכו' בכל מקום כבר פי' בהגה"ה לשם וז"ל בין גאולה לתפלה אינו מפסיק כלל לפיכך טוב להמתין בעושה פלא ולענות עם הצבור עכ"ל ובכל מקום דכתב הסמ"ק לאו דוקא היא אלא ר"ל חוץ מבין גאולה לתפלה:

כתב בעל המנהיג הקורא את שמע וכו' הב"י כתב בשם הרשב"א בתשובה דאין לו להפסיק בשביל שקראו אותו לס"ת ופסק כמותו וכ"כ בש"ע והלכה כדבריו ולפעד"נ דהחושש לכבוד התורה יכול לסמוך על בעל המנהיג:

וכתב הרמב"ם לא יפסיק כדין בין פרק לפרק וכו' ור"י פי' לא יפסיק כלל כו' וה"ר יונה והרא"ש הסכימו לדברי ר"י והסמ"ק הביא דברי הרמב"ם וכתב אח"כ והתוספות נסתפקו בזה מיהו נראה אפילו איכא ספיקא בדבר זה יש לתפוס לחומרא שלא להפסיק כ"ש דהני אשלי רברבי לא נסתפקו ואסרי והכי נקטינן כר"י וכן פסק בש"ע:

ומ"ש וחותם בא"י גאל ישראל כ"כ בסי' רל"ו וחותם בא"י גאל ישראל ולא גואל ישראל שנתקנה על הגאולה שעברה אבל בסי' קנ"ו גבי תפלה צריך שיחתום בא"י גואל ישראל וה"א בפ' ע"פ (דף קי"ז) אמר רבא ק"ש והלל גאל ישראל דצלותא גואל ישראל מ"ט דרחמי נינהו וצ"ע על מנהגינו בערבית דימים טובים כשאומרים מעריבים חותמים בא"י מלך צור ישראל וגואלו דלשון וגואלו הוי כאילו אמר גואל ישראל וצריך לומר וגאלו בלא וי"ו דשפיר משמע על הגאולה שעברה כנ"ל:

ואומר אמן אפילו יחיד אחר ברכותיו וכו' וכ"כ רבינו בסי' נ"א גבי ישתבח דיש לו לענות אמן אפילו אחר ברכת עצמו ומה שקשה ע"ז מסימן רט"ו שכתב דהרא"ש הסכים למ"ש הרמב"ם שאין לענות אמן אלא אחר גמר ב' או ג' ברכות כתבתי לשם ליישב דברכה אחרונה דישתבח ואחרונה דק"ש דאינן פותחות בברוך לפי שסמוכה לברכה דשלפניה יש לו לענו' אמן אחר סיום ברכת עצמו דחשוב כאילו אמר ב' וג' ברכות זו אחר זו מיהו אין המנהג כן לענות אמן אחר ברכת עצמו אלא אחר בונה ירושלים וכ"כ מהרש"ל דכך המנהג:

ומ"ש רק אם אירעו אונס שלא הניח תפילין וכו' פסק הרב בהגהת ש"ע כדעת רבינו דעל התפילין יכול לברך קודם שסיים גאל ישראל כגון בעושה פלא אבל על הטלית לא יברך אלא מניחו ומברך עליו אחר התפלה וכן לקמן כתב רבינו בסי' פ' היכא דאנוס מניחים תפילין בין אהבה לק"ש ויברך עליהם אבל להפסיק בשביל הטלית אסור כי הטלית איננו חובה כדלעיל בסי' כ"ד והכי נהוג:

והיינו דאמר ר' חיננא וכו' ופי' לא יצא י"ח המצוה כתיקונה וכו' דאי לא יצא י"ח כלל קאמר קשיא דהא קי"ל ברכות אינן מעכבות אפילו לא אמרן כלל כדלעיל בסי' ס' ואעפ"י דרבינו האי גאון חולק ופי' ודאי דברכות מעכבות אלא סדרן אינו מעכב כגון אם הקדים שנייה לראשונה הנה רבינו תופס עיקר כרוב פוסקים דלא ס"ל כרבינו האי ולרבינו האי אה"נ דלא יצא י"ח ממש קאמר וכ"כ ב"י ופשוט הוא:

דרכי משה[עריכה]

(א) ועיין לעיל סימן נ"ד דאין להפסיק עם הטלית בברכות ראשונות שלפני קריאת שמע, וכן כתב מוהר"ר אברהם מפראג בהגהותיו:

(ב) ונראה לי דהוא הדין בברכו לא יאמר רק "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", ולא יאמר שום דבר שנוהגים לומר בשעה שהחזן אומר ברכו. ועיין לקמן בסימן זה (דרכי משה אות ה) אם יכול להפסיק בהנחת טלית ותפילין בין הפרקים. כתב הרשב"א בתשובה סימן (תתמ"ז) [תת"ז]: מי שאומר תחנונים, מפסיק לקדיש ולקדושה, דלא עדיפא תחנונים מקריאת שמע וברכותיה:

(ג) ונראה לי דמכל מקום קיימא לן כדברי הסמ"ק להפסיק באמנים אלו, כמו שיתבאר סימן ק"ט, דדין אמנים אלו הוא כדין קדושה וכדין מודים:

(ד) ונראה לי, מאחר שהמנהג שלנו שעונין אמן אחר הש"צ כשמסיים גאל ישראל, אם כן אין אנו חוששין להפסיק בזה, אם כן גם יחיד יאמר אמן אחר ברכת עצמו כמו בישתבח וכמו שנתבאר לעיל סימן נ"א:

(ה) ותמיהני על פסק זה, חדא, דהמעיין בדברי התוס' והגהות ימצא דאף הר"ם מקוצי לא אמרו אלא דרך דחייה בעלמא, אבל לא לעניין הלכתא, ואיך נניח דברי הפוסקים שכתבו בהדיא לברך אתפילין ונתפוס דחיית הר"ם? ועוד, דאף אם נודה שר"מ מקוצי חולק ודעתו שלא לברך אתפילין, למה לא נפסוק כדברי הגהות מיימונית והמרדכי והתוספות ודברי רבינו הטור שכתבו לברך אתפילין? ואף הרא"ש והר"י והרשב"א כתבו סתמא, ולמה נדחוק לומר דמיירי בלא ברכה, ודווקא אחר גאל ישראל, כמו שדחק ב"י? ולכן אין נ"ל דבריו בזה, אלא יניח תפילין ויברך עליהם, אבל הטלית יניח בלא ברכה. ודווקא קודם שיגיע לגאל ישראל, אבל לאחר שאמר גאל ישראל אין לו להפסיק בברכת התפילין, שהרי כתבו התוספות והמרדכי ריש היה קורא דאין לענות קדיש וקדושה בין גאולה לתפילה, וכן כתב בתרומת הדשן סימן י"ב, וכן כתב מהרי"ק שורש מ"ב בשם ר"ת. ופסק ב"י דיש לנהוג הלכה למעשה דלא כרוקח שכתב להפסיק. וכתבו התוספות בשם ר"ת דהיה ממתין בשירה חדשה כדי לענות קדיש וברכו ולא היה רוצה לסיים, עכ"ל:

(ו) רוצה לומר שברכת אמת ויציב יאמר כשירצה להתפלל כדי לסמוך גאולה לתפילה: