מ"ג שמות יב טו
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם כי כל אכל חמץ ונכרתה הנפש ההוא מישראל מיום הראשן עד יום השבעי
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מַצּ֣וֹת תֹּאכֵ֔לוּ אַ֚ךְ בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֔וֹן תַּשְׁבִּ֥יתוּ שְּׂאֹ֖ר מִבָּתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י ׀ כׇּל־אֹכֵ֣ל חָמֵ֗ץ וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל מִיּ֥וֹם הָרִאשֹׁ֖ן עַד־י֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | שִׁבְעָא יוֹמִין פַּטִּירָא תֵּיכְלוּן בְּרַם בְּיוֹמָא קַדְמָאָה תְּבַטְּלוּן חֲמִירָא מִבָּתֵּיכוֹן אֲרֵי כָל דְּיֵיכוֹל חֲמִיעַ וְיִשְׁתֵּיצֵי אֲנָשָׁא הַהוּא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹמָא קַדְמָאָה עַד יוֹמָא שְׁבִיעָאָה׃ |
| ירושלמי (יונתן): | שַׁבְעַת יוֹמִין פַּטִּירָא תֵיכְלוּן בְּרַם מִפַּלְגוּת יוֹמָא דְמִיקַמֵּי חַגָּא תְבַטְּלוּן חָמִיר מִבָּתֵּיכוֹן אֲרוּם כָּל דְּיֵיכוּל חָמִיעַ וְיִשְׁתֵּיצֵי אֵינָשָׁא הַהוּא מִיִּשְרָאֵל לְמִיּוֹמָא קַדְמָאָה דְחַגָּא וְעַד יוֹמָא שְׁבִיעָאָה: |
רש"י
"שבעת ימים מצות תאכלו" - ובמקום אחר הוא אומר (דברים טז) ששת ימים תאכל מצות (פסחים קכ) למד על שביעי של פסח שאינו חובה לאכול מצה ובלבד שלא יאכל חמץ מנין אף ששה רשות ת"ל שבעת ימים זו מדה בתורה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא מה שביעי רשות אף ששה רשות יכול אף לילה הראשון רשות ת"ל בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה (שם כח)
"אך ביום הראשון תשביתו שאור" - מערב יו"ט וקרוי ראשון לפי שהוא לפני השבעה ומצינו מוקדם קרוי ראשון כמו (איוב טו) הראשון אדם תולד הלפני אדם נולדת או אינו אלא ראשון של שבעה ת"ל לא תשחט על חמץ לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים (מכילתא)
"הנפש ההוא" - כשהיא בנפשה ובדעתה פרט לאנוס
"מישראל" - שומע אני תכרת מישראל ותלך לה לעם אחר ת"ל במקום אחר מלפני בכל מקום שהוא רשותי
[לג] למד על ז' של פסח וכו'. יש מקשים דכיון דבא ללמד על יום ז' שאינו חובה, אם כן בודאי כך פירושו ו' ימים הם חייבים אבל לא יום הז', ואם כן היאך מצינו למילף אחר כך דלא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא - דאף כל הו' ימים רשות, והלא כבר למדנו שהם חובה, ונראה דכך פירושו, דאם היה יום הז' חובה הוי ליה למכתב 'שבעת ימים תאכל מצות', דהא חובה הם, ולמה יכתוב (דברים ט"ז, ח') "ששת ימים תאכל מצות" כיון דיום הז' גם כן חובה. אבל אם יום הז' רשות הוא - כתב שפיר "ששת ימים", בין שהם רשות גם כן או חובה הוי שפיר דכתב "ששת ימים"; אי הוי ששת ימים חובה, שפיר כתב "ששת ימים" חובה, אבל לא יום הז'. ואי הוי "ששת ימים" רשות, הוי פירושו שפיר "ששת ימים תאכל מצות", אף על גב דגם יום הז' רשות - לא קשיא למה לא כתב 'שבעת ימים תאכל מצות', דזאת הקושיא לא הוי רק כדדרשינן דהוא חובה, כיון דקרא איירי במצוה שיש בהן - למה אמר "ששת ימים" כיון שהמצוה ז' ימים, אבל כיון דהוי רשות - לא בא הכתוב לדבר כלל מענין המצוה, אלא רשות הוי, כלומר ששת ימים אוכלים מצות, ולא הוי חובה, ולא משמע דיום השביעי הוא מחולק מן ששת ימים כלל, כיון דאין זה דבר מצוה, שששת ימים הם רשות:
ומה שהקשה הרא"ם דלא נקרא זה 'יצא מן הכלל', דלא נקרא 'יצא מן הכלל' אלא כשחוזר לכתוב אותו דבר שהיה בכלל, וכאן לא כתב אותו דבר שהיה בכלל, שהרי שביעי לא נכתב כשיצא מן הכלל, אומר אני שבמדה 'דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל' (תו"כ ר"פ ויקרא) אין חלוק כלל יהיה נכתב בפירוש, או שאנו לומדים אותו מכח דיוק כדכתיב "ששת ימים" ולא כתב 'שבעת ימים וכו, שהרי אף לפי פירושו שפירש ש'יצא מן הכלל' מדכתיב (דברים ט"ז, ח') "וביום הז' עצרת" ולא כתיב 'וביום הז' מצות ועצרת' שמע מינה דלא מחייב לאכול מצה, אכתי קשיא הרי אכילת מצה לא נכתב, רק שנכתב עצרת, ומדלא כתיב אכילת מצה שמע מינה דהוא רשות, הכי נמי מדכתיב "ששת ימים" ולא כתיב 'ז' ימים' שמע מינה דז' רשות, ואין שום חלוק כלל:
אף על גב דרש"י פירש בשלהי פסחים (קכ. ד"ה מה) דדייק מדכתיב "ובשביעי עצרת" ולא כתיב 'ובשביעי תאכל מצות ועצרת', אומר אני דהיא היא, שאם היה שהמצוה לאכול שבעת ימים מצה הוי למכתב 'ביום הז' תאכל מצה ועצרת', שאין לכתוב 'שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת', שלא ידענו ממה מתחיל למנות יום השביעי שהוא עצרת, שכאשר כתב "ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת" ידענו שיום שביעי עצרת אחר הו' ימים מיד, אבל אם אומר 'שבעה ימים תאכל מצות ויום השביעי עצרת', כיון שאין המספר כסדר המספר יש לפרש "וביום השביעי" אחר השבעת ימים, וזה היה במשמעות הכתוב, ולפיכך פירש רש"י דהוי למכתב כך 'וביום השביעי תאכלו מצות ועצרת'. ומכל מקום עיקר דיוק הוא אם היה הז' חובה אם כן לא יתכן שיכתוב "ששת ימים תאכל מצות", כיון דגם השביעי עמהם חובה, שאיך יאמר "ששת ימים תאכל מצות", והרי המצוה הוא ז' ימים, אבל כאשר יום הז' הוא רשות או כולם רשות - לא קשיא מידי, שהרי אין כאן דבר מצוה שיכתוב יום הז', שהרי רשות הוא. והוא עיקר הפירוש בהך ברייתא (פסחים דף קכ.). ואי לא כתב כלל "ששת ימים" הווא אמינא דכולם חובה, השתא דכתיב "ששת ימים תאכל מצות", וקשיא אם הז' חובה גם כן איך אמר "ששת ימים". ואין אנו צריכין לדחוק בהך ברייתא כלל, דהא ברייתא לא זכרה "וביום השביעי" רק "ששת ימים" בלבד, מוכח שהלימוד מדכתיב "ששת ימים", דמשמע "ששת" ולא שבע:
והקשה הרא"ם למה צריך למדרש במדה 'שהיה בכלל ויצא מן הכלל', תיפוק ליה כיון דיום הז' הוא רשות אם כן קרא ד"שבעת ימים תאכל מצות" ליכא לאוקמי בחובה, דהא יום הז' רשות הוא, וצריך לפרש "שבעת ימים תאכל מצות" רשות, ותירץ הרא"ם דאף על גב דהייתי מפרש קרא דז' ימים רשות, אבל קרא ד"ששת ימים תאכל מצות" (דברים ט"ז, ח') הייתי מפרש חובה, דהוה אמינא ששת ימים חייב לאכול מצה, ובמדה 'שהיה בכלל ויצא מן הכלל' אנו דנין דכל השבעה הם רשות. דפירוש זה לא נראה אלי כלל, דהא לא למדנו 'במדה שהיה בכלל ויצא מן הכלל' רק ללמד על הכלל כולו, ואין "ששת ימים" הוא כלל רק הכלל הוא "שבעת ימים", אבל נראה דאי לאו מדה 'שהיה בכלל ויצא מן הכלל' לא היינו יכולים ללמד דכל הז' הם רשות, דהא קרא (דברים ט"ז, ח') קאמר דוקא שביעי רשות ולא ששה ימים, ואי אפשר לפרש קרא ד"שבעת ימים" רשות, והיינו אומרים על כרחך אי אפשר לדרוש שהשביעי רשות רק לדרשא אחריני אתא, והשתא דיצא ללמד על הכלל כולו יצא, ואם כן כולם רשות, ושפיר יתפרש קרא ד"שבעת ימים" לומר שכולם רשות:
[לד] זו מדה בתורה וכו'. והקשה הרא"ם דאיך דיינין ליה מדה זאת, והלא הכלל באיסור והפרט בהיתר, ואין זה 'מדה שהיה בכלל ויצא ללמד' דלא נקרא מדה 'שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד' אלא כשהכלל הוא בדבר שיצא ללמוד שוה באיסור או בהיתר, כגון והנפש אשר תאכל בשר מבשר זבח השלמים וטמאתו עליו" (ר' ויקרא ז, כ) שלמים בכלל כל הקדשים היה, ולמה יצא, להקיש אליה כו', אבל דבר זה - שהכלל הוא באיסור ודבר שיצא לידון הוא בהיתר, הוי יוצא לידון בדבר החדש, דלא גמר כלליה מיניה ולא הוה מכלליה, כדאמרינן בפרק קמא דיבמות (דף ז.) אשת אח בכלל כל העריות היה, ויצא לידון בדבר החדש להתיר במקום מצוה, ולא גמרינן כלליה מיניה ולא הוא מכלליה, אלא אשת אח דאשתרי אשתרי, והשתא קשיא הכא, ותירץ דהכא לא דמי, דהא 'בדבר שיצא ללמוד' למדנו פירוש הכלל דאינו באיסור, ולא דמי לאשת אח, דהתם הכלל הוא באיסור שלא במקום מצוה, ויצא לידון בדבר החדש, אבל כאן דלא ידעינן מה הוא פירוש הכלל אם "שבעת ימים תאכל מצות" חובה או רשות, ילפינן במדה שהיה בכלל דאינו חובה שפיר. וכך ילפינן, 'שביעי בכלל היה' דסוף סוף כתיב "שבעת ימים תאכל מצות", יהיה חובה או רשות - היה בכלל "שבעת ימים", ויצא מן הכלל ללמד וכו', כך תירץ הרא"ם. ואין דבר זה נכון כלל, שלא נקרא זה 'דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל' אם לא באנו ללמוד רק פירוש הכתוב של "שבעת ימים תאכל מצות", אבל הפירוש הנכון שאין זה נקרא הכלל באיסור והפרט בהיתר, שאפילו יהיה פירוש "שבעת ימים תאכל מצות" מצוה - גם 'היתר' נקרא, כי לא שייך במצוה איסור, ולא אמרינן שהכלל באיסור והפרט בהיתר רק אצל אשת אח, שהכלל באיסור לגמרי והפרט בהיתר, ולא כהאי גוונא. לכך למדנו במדה 'שהיה בכלל ויצא מן הכלל' שאכילת מצה של שבעת ימים אינו מצוה רק רשות, וזה נכון:
[לה] תלמוד לומר בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה. פירוש דהוי ליה למכתב (בפסוק יח) 'בראשון בארבעה עשר בערב עד יום האחד ועשרים בערב תאכלו מצות', אי נמי דהוי למכתב 'בראשון בארבעה עשר תאכלו מצות בערב עד יום האחד ועשרים', שבלשון זה לא היה מחולק ערב ארבעה עשר משאר ימים, ומדכתיב (פסוק יח) "בערב תאכלו מצות" משמע דבערב בלבד תאכלו מצות. בשלמא "שבעת ימים תאכל מצות" למדנו בדבר שהיה בכלל שבא ללמדנו על הכלל כולו, אבל "בערב" לא היה בכלל, כי לא היה בכלל רק "שבעת ימים", ולפיכך "בערב תאכלו מצות" נשאר במצוה כמו שיתבאר (אות מג). ואין להקשות דלכתוב "בערב תאכלו מצות" לומר דבערב הוא חובה, ואם כן ממילא דכל שאר הימים רשות, דאי כל הז' הם חובה למה צריך "בערב", דהא הכל חובה, דאין זה קשיא, דהא אף על גב דהוי כל שבעת ימים חובה צריך למכתב "בערב", דלא נזכר הלילה בקרא, דלא כתיב רק "שבעת ימים", וקרא אתא ללמוד שהלילה ראשונה חובה ושאר לילות רשות, אבל הימים כלם חובה:
ואין לומר גם כן דאדרבא נימא איפכא, "בערב תאכלו מצות" בכלל "שבעת ימים תאכלו מצות", ולמה יצא - לומר מה לילה ראשונה חובה אף כולם, דזה לא יתכן, דהרי הלילות לא היו בכלל "שבעת ימים" כלל, דלא כתיב רק "שבעת ימים", כמו שיתבאר לקמן (אות מג). והרא"ם תירץ דאין לדרוש ד"בערב תאכלו מצות" יצא מן הכלל, דאם כן למה צריך "בערב", דהא בלאו הכי חובה, דקרא ד"שבעת ימים תאכל מצות" מסתמא בחובה אם לא דילפינן מ"ששת ימים תאכלו מצות" (דברים ט"ז, ח') דהוי רשות, ותו ליכא למילף דהם חובה כיון דילפינן שהם רשות. וקשיא לדבריו שאם כן לא היה בא ללמד על הכלל כולו, שהרי "בערב" נשאר חובה, ואם כן מנא לן למידרש במדה זאת שבא ללמד על הכלל - אחר שלא נוכל לומר דבא ללמד על הכלל כולו שהוא רשות, שהרי הערב הראשון חובה, וכמו שנשאר הערב הראשון חובה - כך שאר ימים הם חובה, חוץ מן יום השביעי, דאין ללמוד על הכלל אלא במקום שנוכל ללמוד על הכלל כולו, וכאן אי אפשר ללמוד על הכלל כולו, אלא דלא היה "בערב" בכלל "שבעת ימים", כמו שנתבאר, וזהו נכון:
והקשה הרא"ם לא לכתוב קרא ד"שבעת ימים תאכל מצות", והשתא לא צריך קרא גם כן ד"ששת ימים", ולא צריך לכתוב רק "בערב תאכלו מצות" כיון דכל ז' רשות הוא, ויראה לומר דלכך אתא "שבעת ימים תאכלו מצות", דבפרק כל שעה (פסחים דף לח:) איכא ברייתא דמפיק קרא ד"שבעת ימים תאכלו מצות" להוציא חלות תודה ורקיקי נזיר, דיליף מצוה הנאכלת כל ז', יצאו חלות תודה ורקיקי נזיר שנאכלת ליום ולילה אחד. ועוד נראה, דבא ללמד כי כל השבעה הם רשות, ולא תאמר שאם יאכל מצות עובר ב"בל תוסיף" (דברים ד', ב'), לכך כתב שהוא רשות. ואפילו לרבא דסבירא ליה במסכת ר"ה (דף כח:) דלעבור בבל תוסיף שלא בזמנו צריך כונה שעושה לשם חובה, אבל שלא בכונה לא עבר שלא בזמנו, והשתא ממה נפשך - אם מכוין למצוה למה לא יעבור, ואם אינו מכוין לשם מצוה - למה יעבור, דנראה אלי כיון שנקרא "חג המצות" (להלן כג, טו) אפילו מכוין למצוה אינו עובר, דכיון שהכתוב אומר "שבעת ימים" הם רשות לאכול בהם מצות, אם אוכל בהם מצות אפילו לשם חובה - אין כאן איסור, כיון שהתורה נתנה רשות לך אם אתה רוצה לאכול אכול - אם הוא אוכל לשם מצוה אינו עובר בבל תוסיף, כך יראה:
והקשה הרא"ם דלמה לא אמרינן דקרא ד"שבעת ימים תאכלו מצות" אתא למילף 'ולא חמץ', ולאו הבא מכלל עשה עשה (פסחים דף מא:) לעבור על אכילת חמץ לאו ועשה, ולא מצאנו זה בשום מקום דעובר בעשה ולאו אם אוכל חמץ, ואין זה קשיא, דאיך יתכן לומר דאתי ללאו הבא מכלל עשה, דמדכתיב "תאכלו מצות" לא נוכל למילף שלא לאכול חמץ, דאם כן נלמוד דכל דבר אסור לאכול כל ז' חוץ ממצה, דדוקא קאמר "שבעת ימים תאכלו מצות" ומשמעות דלא נאכל פירות גם כן, דגם הוא אינו מצה, ולמה נאמר "שבעת ימים תאכלו מצות" 'ולא חמץ', דאטו 'לא חמץ' כתיב בקרא, ואם תאמר דאין הכי נמי שלא יאכל כי אם מצה, אם כן אסר לו לשתות, וימות בצמא. והא דדרשינן (זבחים דף לד.) "זאת החיה אשר תאכלו כל מפרסת פרסה" (ויקרא י"א, ב'-ג'), ודרשינן דאתא ללמוד "זאת אשר תאכלו" ולא טמאה, ולאו הבא מכלל עשה - עשה, התם שאני, דכיון דכתיב "זאת החיה כל מפרסת וכו'", ודרשינן אבל חיה שאינה מפרסת לא תאכלו, וכאן נמי אילו כתיב 'שבעת ימים תאכלו לחם מצה', למדנו מזה אבל לחם שאינו מצה - והיינו לחם חמץ - לא תאכלו, אבל לא כתיב רק לאכול מצה, ומשתמע דלא תאכלו מידי דלאו מצה הוא, ולא כתב איסור חמץ יותר ממידי אחריתי, ולכך אי אפשר לומר כאן דבא המקרא ללמוד לעבור בעשה באכילת חמץ:
[לו] שהיא בנפשה ובדעתה. דאם לא כן "ההיא" למה לי, אלא דוקא כשהיא בהווייתה, ולא כשאינה בהווייתה, והיא אנוסה או מוטעת:בד"ה אך ק' וכו' נ"ב ואני מתמה מה בכך שאינו דומה כ"כ להבערה מ"מ רחוק הוא מאשת אח דאקשי מיניה ועליו להביא ראייה דלא איקרי כה"ג יוצא מן הכלל ולפי' הסבר' אני אומר שאין לך יוצא מן הכלליפה מזו שהוא פיר' על אכילת מצה שאינה לחובה אלא רשות ואזהרת חובה לחמץ ואם כן לומד שפיר על הכלל כולה והפשט שפיר' ר' הלל יכול להיות מיושב בו בריית' דת"כ אבל מה שהזכיר רש"י פה מה שביעי כולו ולא הזכיר רמז מפסוק של חג כל עיקר אין כוונתו כמו שפירש ר' הלל ודוק נ"ב מהרש"ל:בד"ה יכול אף כו' לא ידעתי למה ובפענח רזא תירץ דלכך איצטריך תרתי מיעוטי דאי לא הוי כתיב רק מיעוט אחד ה"א דוקא לגוים לחוד הוא דאסור אבל לישראל ולגוי ביחד שרי קמ"ל עוד מיעוטא יתירה ודוק:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ – וּבְמָקוֹם אַחֵר הוּא אוֹמֵר: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת" (דברים טז,ח), לָמַדְנוּ עַל שְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח שֶׁאֵינוֹ חוֹבָה לֶאֱכֹל מַצָּה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאכַל חָמֵץ. וּמִנַּיִן אַף שִׁשָּׁה שֶׁהִיא רְשׁוּת? [תַּלְמוּד לוֹמַר: "שִׁבְעַת יָמִים";] זוֹ מִדָּה בַּתּוֹרָה: דָּבָר שֶׁהָיָה בִּכְלָל וְיָצָא מַן הַכְּלָל לְלַמֵּד, לֹא לְלַמֵּד עַל עַצְמוֹ בִּלְבַד יָצָא, אֶלָּא לְלַמֵּד עַל הַכְּלָל כֻּלּוֹ יָצָא: מַה שְּׁבִיעִי רְשׁוּת[4], אַף שִׁשָּׁה רְשׁוּת. יָכוֹל אַף לַיְלָה הָרִאשׁוֹן רְשׁוּת? תַּלְמוּד לוֹמַר: "בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצּוֹת" (שמות יב,יח), הַכָּתוּב קְבָעוֹ חוֹבָה (פסחים ק"כ ע"א).
אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר – מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְקָרוּי "רִאשׁוֹן", לְפִי שֶׁהוּא לִפְנֵי הַשִּׁבְעָה. וּמָצִינוּ מֻקְדָּם קָרוּי רִאשׁוֹן, כְּמוֹ "הָרִאשׁוֹן אָדָם תִּוָּלֵד" (איוב טו,ז), הַלִּפְנֵי אָדָם נוֹלַדְתָּ? אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא רִאשׁוֹן שֶׁל שִׁבְעָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: "לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ" וְגוֹמֵר (שמות לד,כה), לֹא תִּשְׁחַט הַפֶּסַח וַעֲדַיִן חָמֵץ קַיָּם (פסחים ה' ע"א).
הַנֶּפֶשׁ הַהִוא – כְּשֶׁהִיא בְּנַפְשָׁהּ וּבְדַעְתָּהּ, פְּרָט לְאָנוּס (מכילתא כאן).
מִיִּשְׂרָאֵל – שׁוֹמֵעַ אֲנִי תִּכָּרֵת מִיִּשְׂרָאֵל וְתֵלֵךְ לָהּ לְעַם אַחֵר? תַּלְמוּד לוֹמַר בְּמָקוֹם אַחֵר: "מִלְּפָנַי" (ויקרא כב,ג), בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא בִּרְשׁוּתִי.
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
מדרש מכילתא
• לפירוש "מדרש מכילתא" על כל הפרק •
שבעת ימים מצות תאכלו . שומע אני, אף מעשה קדרה במשמע תלמוד לומר- לחם
נד. שבעת ימים עם יום טוב הראשון. אתה אומר כן, או אינו אלא חוץ ליום טוב הראשון? תלמוד לומר עד יום האחד ועשרים. אי עד יום האחד ועשרים אוציא (סמוך לעשרים)
נה. תלמוד לומר שבעת ימים מצות תאכלו, לעשות הראשון חובה ושאר הימים רשות. אתה אומר לעשות הראשון חובה ושאר הימים רשות, או אינו אלא (לעשות הראשון רשות ושאר הימים חובה? תלמוד לומר בראשון בארבעה עשר יום לחדש, הכתוב קבעו חובה. הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כראשון, לעשות הראשון חובה ושאר כל הימים רשות. כתוב אחד אומר שבעת ימים מצות. תאכלו וכתוב אחד אומר ששת ימים תאכל מצות כיצד יתקיימו שני מקראות הללו?) השביעי הזה, בכלל היה ויצא (מוצא) מן הכלל ללמד על הכלל. מה ז' רשות אף כל רשות. אי מה השביעי רשות אף לילה הראשון רשות - תלמוד לומר בראשון בארבעה עשר יום לחדש, הכתוב קבעו חובה. הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון (השביעי היה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל, מה שביעי רשות אף כלן רשות).
דבר אחר כתוב אחד אומר ששה וכתוב אחד אומר שבעה, כיצד יתקיימו שני מקראות הללו- אלא ששה מן החדש שבעה מן הישן
נו. אך ביום הראשון. מערב יום טוב. אתה אומר מערב יום טוב או אינו אלא ביום טוב עצמו, תלמוד לומר לא תשחט על חמץ דם זבחי (שמות י"ב) לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים דברי רבי ישמעאל. (רבי יונתן) אומר, אינו צריך הרי כבר נאמר כל מלאכה לא יעשה בהם, שרפה מעין מלאכה היא. ומה תלמוד לומר תשביתו - שאור מערב יום טוב. רבי יוסי הגלילי אומר, תשביתו שאור מבתיכם מערב יום טוב, אתה אומר כן או אינו אלא ביום טוב עצמו? תלמוד לומר אך, חלק
- נו רבי (יוסי) [יהודה] אומר תשביתו שאור מבתיכם בשרפה. אתה אומר בשרפה, או אינו אלא בכל דבר? הרי אתה דן, נותר אסור באכילה וחמץ אסור באכילה. (מה נותר בשרפה, אף חמץ בשרפה). אם למדת נותר שאינו אלא בשרפה, אף חמץ לא יהא אלא בשרפה. נבלה תוכיח שהיא אסורה באכילה ואינה בשרפה- היא תוכיח על חמץ אף על פי שהוא אסור באכילה לא יהא בשרפה. אמרת, הפרש נותר אסור בהנאה וחמץ אסור בהנאה, אם למדת על נותר שאינו אלא בשרפה אף חמץ לא יהא אלא בשרפה. והרי שור הנסקל יוכיח שהוא אסור בהנאה ואינו בשרפה- הוא יוכיח על חמץ אף על פי שהוא אסור בהנאה לא יהא בשרפה. אמרת, הפרש נותר חייבין עליו כרת וחמץ חייבין עליו כרת, אם למדת על נותר שאינו אלא בשריפה אף חמץ לא יהא אלא בשרפה. והרי חלב של שור הנסקל יוכיח שחייבין עליו כרת, ואינו בשרפה- הוא יוכיח על חמץ שאף על פי שחייבין עליו כרת, לא יהא בשרפה. אמרת אדון ד' לשונות כאחת מד' לשונות כאחת. נותר אסור באכילה ובהנאה וחייבין עליו כרת והזמן גרם, וחמץ אסור באכילה, ואסור בהנאה וחייבין עליו כרת והזמן גרם. ואל תאמר נבלה תוכיח, שאע"פ שאסורה באכילה אינה אסורה בהנאה, ולא שור הנסקל יוכיח שאף על פי שהוא אסור בהנאה אין חייבין עליו כרת, ולא חלב שור הנסקל יוכיח שאף על פי שחייבין עליו כרת אין הזמן גורם. אלא אלמוד דבר מדבר ואדון דבר מדבר. אלמוד דבר שהוא שווה בד' דרכים מדבר ששוה בד' דרכים ואל אלמוד דבר שהוא שוה בארבעה דרכים מדבר שאינו שוה, לא בדרך אחד ולא בב' דרכים ולא בג' דרכים. אם למדת על נותר שאינו אלא בשריפה, אף חמץ לא יהיה אלא בשרפה. אמר ר' יהודה בן בתירה, סבור אתה שאתה מחמיר עליו, ואינך אלא מקל- הא אם לא מצא לו אור ישב לו ולא ישרוף. אלא בלשון הזה הוי אומר עד שלא תגיע שעת הבעור מצות כלויו בשרפה. משהגיעה שעת הבעור מצות כלויו בכל דבר. רבי אומר, בדבר שהוא בבל יראה ובל ימצא- ואיזה הוא דבר שהוא בבל יראה ובל ימצא, אין אתה מוצא אלא בשרפה.
נז. כי כל אוכל חמץ ונכרתה . (שומע אני כל חמץ במשמע, תלמוד לומר לא תאכל עליו חמץ, לא אמרתי אלא דבר שהוא בא לידי חמץ ומצה ואי זה הוא? זהו מחמשת המינין - החטים והשעורים והכוסמים שבולת שועל ושיפון, יצאו האורז והדוחן והפרגון והשומשמין שאין באין לידי מצה וחמץ אלא לידי סרחון.
ונכרתה) אין הכרתה אלא הפסקה. הנפש ההיא מזידה (דברי ר' עקיבא) מישראל. שומע אני תכרת מישראל ותלך לה לעם אחר - תלמוד לומר מלפני [אני] ה' בכל מקום שהוא רשותי.
נח. מיום הראשון עד יום השביעי. ענשו שבעה, ואזהרתו לעולם. שהיה בדין, הואיל והחלב חייב עליו כרת והחמץ חייב עליו כרת, אם למדת על החלב שעשה ענשו כאזהרתו, יכול אף על החמץ יעשה ענשו באזהרתו? תלמוד לומר מיום הראשון עד יום השביעי. שענשו שבעה ואזהרתו לעולם. עונש שמענו, אזהרה לא שמענו - תלמוד לומר (כל מחמצת לא תאכלו).
מלבי"ם - התורה והמצוה
נג. שבעת ימים מצות תאכלו . לא באר מאיזה מין יעשה המצות ולמדו במכילתא ופסחים (דף לה) ומנחות (דף ע) ממה שנאמר לא תאכל חמץ וכו ' תאכל מצות. מבואר שמדבר במין שימצא בו חמץ ומצה, ויתר המינים לא נמצא בהם חמוץ רק סרחון. וכן לא באר איך תעשה המצה שיצויר מצה בלתי אפויה רק מעשה קדרה, ולמד ממה שכתוב לחם עוני ואין לחם אלא האפוי בתנור.
נד. שבעת ימים מצות תאכלו . ואמר שנית בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחדש בערב. שהם דברים כפולים ומיותרים, ומפרשי חז"ל, מפני שיש לטעות דחשבינן השבעה ימים מיום השני של פסח, ופי' וחגותם אותו חג שהוא יום הראשון, ואחריו שבעת ימים מצות תאכלו. כי על יום הראשון אין צריך לבאר, שכבר אמר על מצות ומרורים יאכלוהו. לכן פי' שהחשבון מתחיל בי"ד בערב ונמשך עד יום האחד ועשרים ועד בכלל, ולא עד השנים ועשרים. ואם לא יכתב רק פסוק זה נאמר שמה שנאמר עד יום האחד ועשרים הוא עד ולא עד בכלל, ולכן צריך שבעת ימים מצות תאכלו.
נה. תלמוד לומר שבעת ימים מצות תאכלו . כבר בארנו בסימן הקודם ( בא נד )שמזה נוכל לטעות שהחשבון מתחיל מיום השני, ולכן הוצרך לפרט עד יום האחד ועשרים לחדש בערבו, אולם עדין מיותר מה שכתוב בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות , והיה לו לומר ושבעת ימים מצות תאכלו עד יום האחד ועשרים לחדש בערב. ומשיב במכילתא מפני שמה שכתוב שבעת ימים מצות תאכלו- פירושו לעשות הראשון חובה ושאר כל הימים רשות.
וזה נלמד ממה שכתוב במקום אחר ששת ימים תאכל מצות כמו שיבאר אחרי זה. אבל הלא נוכל לומר בהפך, שמה שכתוב ששת ימים תאכל מצות מפני שהששה ימים האחרונים הם חובה, ומה שנאמר פה, שבעת ימים מפני שיום הראשון הוא רשות, לכן הוצרך לומר בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות , ללמד שיום הראשון חובה. ומוכרח שמה שאמר ששת ימים מפני שהששה ימים הם רשות.
ועל זה אמר במכילתא כתוב אחד אומר שבעת ימים וכתוב אחד אומר ששת ימים, וכ' שזה בא לפרט המאמר הראשון. ומאמר זה מובא בספרא ( אמור קנא ) ופרשתיו שם היטב. וכן הוא בפסחים (דף קכ) ושם למד שהראשון חובה ממה שכתוב תאכל עליו מצות וממה שנאמר בערב תאכל מצות, וחד לזמן שאין בית המקדש קים, ובערב תאכלו לזמן שאין בית המקדש קים.
ובדרך אחר מפרש מה שנאמר ששת ימים תאכל מצות מוסב על מה שאמרו ופנית בבקר והלך לאהליך, ומאז תאכל מצות ששת ימים מן החדש. וכמו שאמרו בספרא אמור ( אמור קסד ) בשם ר' שמעון בן אלעזר ובספרי ראה (פסקא קל"ד) ומובא במנחות (דף סו) ובירושלמי (פ' א"ד) בשם הלל הבבלי.
נו. אך ביום הראשון תשביתו . ראשון זה לשון מוקדם, כמו הראשון אדם תולד (איוב טו) רוצה לומר יום המוקדם לשבעת ימים אלה.
וזה מבואר ממה שאמרו מיוס הראשון עד יום השביעי, שהוא מיותר שהיה לו לומר תשביתו שאור מבתיכם עד יום השביעי. וכבר התבאר בכללים איילת השחר ( כלל קל"ח ) ששם הנשנה שלא לצורך מורה שהוא שם אחר משונה מן הראשון.
ומזה מבואר שמה שנאמר ביום הראשון תשביתו, רצה לומר ביום המוקדם שהוא בערב יום טוב, ומה שאמר כל אוכל חמץ מיום הראשון ונכרתה , היינו ביום טוב עצמו.
וזהו שאמרו בפסחים (דף ה) דבי ר' ישמעאל תנא, מצינו י"ד שנקרא ראשון שנאמר בראשון בארבעה עשר יום לחדש. רנב"י אמר, ראשון ומעיקרא משמע, ומה שנאמר שי"ד נקרא ראשון ממה שאמר בראשון בארבעה עשר, מפרש כמו שאמרו בתרגום יונתן שם- בניסן בארביסר יומין לירחא תכסון את פסחא וברמשא דחמיסר תיכלון פטירא, מפרש ושמרתם את היום הזה לדורותיכם חקת עולם בראשון בארבעה עשר יום לחודש קאי על שחיטת הפסח שוה היה בארבעה עשר.
ומה שכתוב בערב תאכלו מצות , הוא מאמר אחר שבערב של י"ד היינו בליל ט"ו תאכלו מצות.
[ובזה ל"ק מה שתמהו התוס' (ברכות דף ט) על מה שנאמר בראשון בארבעה עשר בערב תאכלו מצות, שהיה צריך לומר בחמשה עשר בערב, כי זה מוסב למעלה על שחיטת הפסח שהיה ביום ארבעה עשר. וזהו שאמר ר' ישמעאל מצינו י"ד שהוא ראשון שנאמר בראשון בארבעה עשר, שמפרש ושמרתם את היום בראשון היינו ביום המוקדם ליום טוב שהוא ארבעה עשר, תשמרו חק הפסח והוא הדין חק של בעור חמץ. שר' ישמעאל למד בעור חמץ משחיטת הפסח. וכן בירושלמי [ריש פסחים] ושמרתם את המצות בראשון בארבעה עשר תנהו ענין לבעור חמץ, ול"ק מה שנתקשו התוספות שם דר' ישמעאל למד מקרא אחרינא כי הכל למוד אחד, ורנב"י אמר, ראשון דמעיקרא משמע הוא עצמו מ"ש, שמה שנאמר אך ביום הראשון תשביתו פי' יום המוקדם]
ועל הנחה זו המיוסדת בכללי הלשון, באו תנאי הברייתא להביא הוכחות שמוכרח לומר כן. וראיית ר' ישמעאל מפני שמצווה לבער החמץ בי"ד מפני הפסח. ור' יונתן [ובגי' הגמרא ר' עקיבא] מוכיח שאי אפשר לשרפו ביום טוב, דהבערה אב מלאכה [ ור' ישמעאל יש לומר דסבירא ליה דהשבתתו בכל דבר], ור' יוסי הגלילי [ובגרסת הגמרא ר' יוסי] לא רצה גם כן להוכיח כר' עקיבא. דלגירסא דידן ר' יוסי הגלילי הלא הוא סבירא ליה שחמץ בפסח מותר בהנאה ויכול לשרפו ביום טוב כי יכול להנות ממנו. ולגרסת הגמרא ר' יוסי הוא לשיטתיה דסבירא ליה הבערה ללאו יצאת ולדידיה אין הבערה אסורה ביום טוב, כמו שאמרו התוספות (שם דף ה' ע"ב) בשם ריב"א. ולמד זה ממה שנאמר אך ביום הראשון תשביתו – אך חלק.
וזה לפי המבואר בכללים (איילת השחר כלל תקצא ) שיש הבדל בין אך ובין רק. שמלת אך מורה גדר ומעוט במשפט הזה עצמו שבא בו מלת אך. ומלת רק ממעט דבר במשפט הקודם, והוא על פי המבואר אצלי ( צו מ) ששם יום בא מגביל נגד שם לילה, ואז הוא מעלות השחר עד הלילה. ולפעמים בא בדיוק מגביל נגד שם בקר, ששם בקר הוא עד חצות, ושם יום מציין כנגדו הזמן שאחר חצות ואילך. וכשאמר פה אך ביום, מציין אך ביום תשביתו לא בבקר. כי מלת אך מציין בדיוק שם יום מגביל עד שם בקר לא שם יום מגביל נגד שם לילה. וזהו שאמרו בגמרא ואימא מצפרא אך חלק. ואי אפשר לפרש שכון על חצות היום של יום טוב עצמו, דהא איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ ואכילת חמץ לאכילת מצה, וכתיב בערב תאכלו מצות, ועל כורחך שרצה לומר ביום הראשון המוקדם ליו"ט.
- נו ר' יהודה אומר תשביתו שאר מבתיכם . נתבאר אצלי (אילת השחר כלל תסא ) שפעל שבת מצין הפסק דבר המתמיד, כמו דבר המתמיד במציאות או הפסק המלאכה המתמדת. ורצה לומר שיופסק מלהיות נמצא בבתיכם שאור שנמצא שם כל השנה, ואינו מציין הבעור שאז היה לו לומר תבערו שאור. ועל כן אמרו שדי בבטול בעלמא ועיקר ההשבתה הוא בלב. כמו וישבות מכל מלאכתו והוא המניעה לבד שגמר בלבו שלא לעשות מלאכה עוד.
ובכל זאת סבירא ליה לר' יהודה שמצותו בשרפה. וברייתא דפה מובא בפסחים בבלי (דף כז כח) ובירושלמי, והתחיל ללמדו ממה מצינו מנותר שהוא דומה לחמץ בד' עמנים ומצותו בשרפה, [ומה שאמרו הזמן גורם כן הוא גם בירושלמי, ובבבלי הנוסח חמץ בבל תותירו ונותר בבל תותירו. רצונו לומר שלא ימצא אחר הזמן הקבוע]
ועל זה השיבו השיבו מאשם לשיטת ר' יהודה בעצמו שאינו בשרפה. [ותשובה זו חסרה במכילחא ונמצאה בנוסח הבבלי והירושלמי ומסיים שתק ר' יהודה, ולכן דן דין אחר מקל וחומר]. ועל זה השיב לו שהדין הוא סופו להקל.
ור' יהודה הולך לשיטתו שדן דין כזה שתחלתו להחמיר וסופו להקל וכמה שאמר בירושלמי. וכמו שהבאתי בפי' הספרא ( תזריע ד), וגם מה שאמרו חזר ר' יהודה ודן דין אחר חסר במכילתא והעתקתיו מנוסחת הגר"א. ועל זה אמר ר' יהודה בן בתירה, שבשעת בעורו השבתתו בכל דבר, כדי שלא יהא סופו להקל. ושלא בשעת בעורו, מודה דהשבתתו בשרפה מקל וחומר מנותר.
וכן הוא בירושלמי שם וזה לשונו, תני עד שלא הגיע ומן בעורו את מבערו בכל דבר, משהגיע זמן בעורו את מבערו בשרפה ואתיא כר' יהודה. אית תניי תני עד שלא הגיע זמן בעורו את מבערו בשרפה משהגיע זמן בעורו את מבערו בכל דבר ואתיא כרבנן [צ"ל ואתיא כרבי]. וזה עולה כפי' התוספות פסחים (דף יג ע"ב) שמה שאמרו לר"י שלא בשעת בעורו בשרפה, היינו אחר שש, שרוב העולם מבערים בשש.
ומה שאמרו בשעת בעורו השבתתו בכל דבר היינו בשש. ויש הבדל בין לשון בשעת בעורו שלא בשעת בעורו שמורה על שעה שנוהגים העולם לבער, ובין לשון עד שלא הגיע זמן בעורו, שמורה על שעה שחייב לבער מדין תורה. ומבואר מן הירושלמי שגם לר' יהודה בן בתירה, הגם שחולק על ר' יהודה בזמן בעורו שמצותו בכל דבר, שלא יהא יושב ובטל. אבל שלא בזמן בעורו מצותו בשרפה, וזה מפני טעמו של רבי שבא לפרש טעמו של ר' יהודה בן בתירה, שאחר שאמר תשביתו ואמר לא יראה ולא ימצא, באר שמצות השבתה היא באופן שלא ימצא עוד במציאות כלל, וזה לא משכחת אלא בשרפה.
נז. כל אוכל חמץ . הינו מה שהוא מחמשת המינים שבו משכחת חמץ ומצה (כנ"ל בא נג ) ומה שאמרו ונכרתה היינו שהנפש ההיא תדחה מעדת הצדיקים עם ה' כמו שאמרו ענין זה בפרשת צו ( צו קלב). ושם התבאר גם כן שממעט תמיד אונס שוגג ומוטעה. ובכל מקום דכתיב כרת, כתב מקרב עמו או ונכרתה מישראל ופעם א' נמצא [בפ' אמור כב ג] באוכל קדשים בטומאה ונכרתה הנפש ההיא מלפני אני ה'. כי ג' כריתות אמורות בשלמים ושני פעמים (פ' צו ו) כתב ונכרתה מעמיה, והוי אמינא שתדחה לעם אחר. וכן במה שאמרו פה מישראל, יש לומר שרצה לומר שידמה ככל הגוים, לכן באר במק"א ונכרתה מלפני, שהוא כריתת הנפש לא כריתת הגוף שאני ה' בכל מקום ואנה מפני יברח.
נח. מיום הראשון עד יום השביעי . לפי דרכי הלשון היה לו לומר כי כל אוכל חמץ מיום הראשון עד יום השביעי ונכרתה, כמו כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה (אמור כג). ועם הדיוק היה ראוי לאמר אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם מיום הראשון עד יום השביעי, ופירשוהו חז"ל משום דחיוב השבתה חל לעולם לשיטת ר' יהודה דחמץ לאחר זמנו בלאו וכן האוכלו אחרי זה עובר בלאו. ועל כן פירש שתנאי ונכרתה הוא רק מיום הראשון עד יום השביעי, אבל עונש הלאו נשאר לעולם ועוקר האזהרה על אחרי זמנו מן כל מחמצת לא תאכלו לר' יהודה כמו שכתבו בפסחים (דף כח).
בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
- ^ ר' לעיל מס' 3085 (שמות י,כב).
- ^ דִּכְתִיב בַּפָּסוּק בִּדְבָרִים שָׁם: "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת", וְלָא כְּתִיב בֵּיהּ "תֹּאכְלוּ מַצּוֹת".
- ^ ר' לעיל מס' 3085 (שמות י,כב).
- ^ דִּכְתִיב בַּפָּסוּק בִּדְבָרִים שָׁם: "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת", וְלָא כְּתִיב בֵּיהּ "תֹּאכְלוּ מַצּוֹת".