מ"ג שמות יב טו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


מקראות גדולות שמות


<< · מ"ג שמות יב · טו · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם כי כל אכל חמץ ונכרתה הנפש ההוא מישראל מיום הראשן עד יום השבעי

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מַצּ֣וֹת תֹּאכֵ֔לוּ אַ֚ךְ בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֔וֹן תַּשְׁבִּ֥יתוּ שְּׂאֹ֖ר מִבָּתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י ׀ כׇּל־אֹכֵ֣ל חָמֵ֗ץ וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל מִיּ֥וֹם הָרִאשֹׁ֖ן עַד־י֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
שִׁבְעָא יוֹמִין פַּטִּירָא תֵּיכְלוּן בְּרַם בְּיוֹמָא קַדְמָאָה תְּבַטְּלוּן חֲמִירָא מִבָּתֵּיכוֹן אֲרֵי כָל דְּיֵיכוֹל חֲמִיעַ וְיִשְׁתֵּיצֵי אֲנָשָׁא הַהוּא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹמָא קַדְמָאָה עַד יוֹמָא שְׁבִיעָאָה׃
ירושלמי (יונתן):
שַׁבְעַת יוֹמִין פַּטִּירָא תֵיכְלוּן בְּרַם מִפַּלְגוּת יוֹמָא דְמִיקַמֵּי חַגָּא תְבַטְּלוּן חָמִיר מִבָּתֵּיכוֹן אֲרוּם כָּל דְּיֵיכוּל חָמִיעַ וְיִשְׁתֵּיצֵי אֵינָשָׁא הַהוּא מִיִּשְרָאֵל לְמִיּוֹמָא קַדְמָאָה דְחַגָּא וְעַד יוֹמָא שְׁבִיעָאָה:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"שבעת ימים" - שטיינ"א של ימים

"שבעת ימים מצות תאכלו" - ובמקום אחר הוא אומר (דברים טז) ששת ימים תאכל מצות (פסחים קכ) למד על שביעי של פסח שאינו חובה לאכול מצה ובלבד שלא יאכל חמץ מנין אף ששה רשות ת"ל שבעת ימים זו מדה בתורה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא מה שביעי רשות אף ששה רשות יכול אף לילה הראשון רשות ת"ל בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה (שם כח)

"אך ביום הראשון תשביתו שאור" - מערב יו"ט וקרוי ראשון לפי שהוא לפני השבעה ומצינו מוקדם קרוי ראשון כמו (איוב טו) הראשון אדם תולד הלפני אדם נולדת או אינו אלא ראשון של שבעה ת"ל לא תשחט על חמץ לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים (מכילתא)

"הנפש ההוא" - כשהיא בנפשה ובדעתה פרט לאנוס

"מישראל" - שומע אני תכרת מישראל ותלך לה לעם אחר ת"ל במקום אחר מלפני בכל מקום שהוא רשותי

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"שבעת ימים" - שטיינ"א של ימים

"שבעת ימים מצות תאכלו" - ובמקום אחר הוא אומר (דברים טז) ששת ימים תאכל מצות (פסחים קכ) למד על שביעי של פסח שאינו חובה לאכול מצה ובלבד שלא יאכל חמץ מנין אף ששה רשות ת"ל שבעת ימים זו מדה בתורה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא מה שביעי רשות אף ששה רשות יכול אף לילה הראשון רשות ת"ל בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה (שם כח)

"אך ביום הראשון תשביתו שאור" - מערב יו"ט וקרוי ראשון לפי שהוא לפני השבעה ומצינו מוקדם קרוי ראשון כמו (איוב טו) הראשון אדם תולד הלפני אדם נולדת או אינו אלא ראשון של שבעה ת"ל לא תשחט על חמץ לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים (מכילתא)

"הנפש ההוא" - כשהיא בנפשה ובדעתה פרט לאנוס

"מישראל" - שומע אני תכרת מישראל ותלך לה לעם אחר ת"ל במקום אחר מלפני בכל מקום שהוא רשותי

מדרש מכילתא (כל הפרק)(כל הפסוק)


נג. שבעת ימים מצות תאכלו . שומע אני כל מצות במשמע, תלמוד לומר לא תאכל עליו חמץ- לא אמרתי אלא דבר הבא לידי (מצה) וחמץ. ואי זה (זה) אלו חמשת המינין (ואלו הם) החטים והשעורים והכוסמים ושבולת שועל. ושיפון יצאו האורז והדוחן והפרגון והקטניות השומשמין שאין באין לידי חמץ (ומצה) אלא לידי סרחון.

שבעת ימים מצות תאכלו . שומע אני, אף מעשה קדרה במשמע תלמוד לומר- לחם

נד. שבעת ימים עם יום טוב הראשון. אתה אומר כן, או אינו אלא חוץ ליום טוב הראשון? תלמוד לומר עד יום האחד ועשרים. אי עד יום האחד ועשרים אוציא (סמוך לעשרים)

נה. תלמוד לומר שבעת ימים מצות תאכלו, לעשות הראשון חובה ושאר הימים רשות. אתה אומר לעשות הראשון חובה ושאר הימים רשות, או אינו אלא (לעשות הראשון רשות ושאר הימים חובה? תלמוד לומר בראשון בארבעה עשר יום לחדש, הכתוב קבעו חובה. הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כראשון, לעשות הראשון חובה ושאר כל הימים רשות. כתוב אחד אומר שבעת ימים מצות. תאכלו וכתוב אחד אומר ששת ימים תאכל מצות כיצד יתקיימו שני מקראות הללו?) השביעי הזה, בכלל היה ויצא (מוצא) מן הכלל ללמד על הכלל. מה ז' רשות אף כל רשות. אי מה השביעי רשות אף לילה הראשון רשות - תלמוד לומר בראשון בארבעה עשר יום לחדש, הכתוב קבעו חובה. הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון (השביעי היה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל, מה שביעי רשות אף כלן רשות).

דבר אחר כתוב אחד אומר ששה וכתוב אחד אומר שבעה, כיצד יתקיימו שני מקראות הללו- אלא ששה מן החדש שבעה מן הישן

נו. אך ביום הראשון. מערב יום טוב. אתה אומר מערב יום טוב או אינו אלא ביום טוב עצמו, תלמוד לומר לא תשחט על חמץ דם זבחי (שמות י"ב) לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים דברי רבי ישמעאל. (רבי יונתן) אומר, אינו צריך הרי כבר נאמר כל מלאכה לא יעשה בהם, שרפה מעין מלאכה היא. ומה תלמוד לומר תשביתו - שאור מערב יום טוב. רבי יוסי הגלילי אומר, תשביתו שאור מבתיכם מערב יום טוב, אתה אומר כן או אינו אלא ביום טוב עצמו? תלמוד לומר אך, חלק

  • נו רבי (יוסי) [יהודה] אומר תשביתו שאור מבתיכם בשרפה. אתה אומר בשרפה, או אינו אלא בכל דבר? הרי אתה דן, נותר אסור באכילה וחמץ אסור באכילה. (מה נותר בשרפה, אף חמץ בשרפה). אם למדת נותר שאינו אלא בשרפה, אף חמץ לא יהא אלא בשרפה. נבלה תוכיח שהיא אסורה באכילה ואינה בשרפה- היא תוכיח על חמץ אף על פי שהוא אסור באכילה לא יהא בשרפה. אמרת, הפרש נותר אסור בהנאה וחמץ אסור בהנאה, אם למדת על נותר שאינו אלא בשרפה אף חמץ לא יהא אלא בשרפה. והרי שור הנסקל יוכיח שהוא אסור בהנאה ואינו בשרפה- הוא יוכיח על חמץ אף על פי שהוא אסור בהנאה לא יהא בשרפה. אמרת, הפרש נותר חייבין עליו כרת וחמץ חייבין עליו כרת, אם למדת על נותר שאינו אלא בשריפה אף חמץ לא יהא אלא בשרפה. והרי חלב של שור הנסקל יוכיח שחייבין עליו כרת, ואינו בשרפה- הוא יוכיח על חמץ שאף על פי שחייבין עליו כרת, לא יהא בשרפה. אמרת אדון ד' לשונות כאחת מד' לשונות כאחת. נותר אסור באכילה ובהנאה וחייבין עליו כרת והזמן גרם, וחמץ אסור באכילה, ואסור בהנאה וחייבין עליו כרת והזמן גרם. ואל תאמר נבלה תוכיח, שאע"פ שאסורה באכילה אינה אסורה בהנאה, ולא שור הנסקל יוכיח שאף על פי שהוא אסור בהנאה אין חייבין עליו כרת, ולא חלב שור הנסקל יוכיח שאף על פי שחייבין עליו כרת אין הזמן גורם. אלא אלמוד דבר מדבר ואדון דבר מדבר. אלמוד דבר שהוא שווה בד' דרכים מדבר ששוה בד' דרכים ואל אלמוד דבר שהוא שוה בארבעה דרכים מדבר שאינו שוה, לא בדרך אחד ולא בב' דרכים ולא בג' דרכים. אם למדת על נותר שאינו אלא בשריפה, אף חמץ לא יהיה אלא בשרפה. אמר ר' יהודה בן בתירה, סבור אתה שאתה מחמיר עליו, ואינך אלא מקל- הא אם לא מצא לו אור ישב לו ולא ישרוף. אלא בלשון הזה הוי אומר עד שלא תגיע שעת הבעור מצות כלויו בשרפה. משהגיעה שעת הבעור מצות כלויו בכל דבר. רבי אומר, בדבר שהוא בבל יראה ובל ימצא- ואיזה הוא דבר שהוא בבל יראה ובל ימצא, אין אתה מוצא אלא בשרפה.

נז. כי כל אוכל חמץ ונכרתה . (שומע אני כל חמץ במשמע, תלמוד לומר לא תאכל עליו חמץ, לא אמרתי אלא דבר שהוא בא לידי חמץ ומצה ואי זה הוא? זהו מחמשת המינין - החטים והשעורים והכוסמים שבולת שועל ושיפון, יצאו האורז והדוחן והפרגון והשומשמין שאין באין לידי מצה וחמץ אלא לידי סרחון.

ונכרתה) אין הכרתה אלא הפסקה. הנפש ההיא מזידה (דברי ר' עקיבא) מישראל. שומע אני תכרת מישראל ותלך לה לעם אחר - תלמוד לומר מלפני [אני] ה' בכל מקום שהוא רשותי.

נח. מיום הראשון עד יום השביעי. ענשו שבעה, ואזהרתו לעולם. שהיה בדין, הואיל והחלב חייב עליו כרת והחמץ חייב עליו כרת, אם למדת על החלב שעשה ענשו כאזהרתו, יכול אף על החמץ יעשה ענשו באזהרתו? תלמוד לומר מיום הראשון עד יום השביעי. שענשו שבעה ואזהרתו לעולם. עונש שמענו, אזהרה לא שמענו - תלמוד לומר (כל מחמצת לא תאכלו).

<< · מ"ג שמות · יב · טו · >>