אבן עזרא על בראשית ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש


<< · אבן עזרא על בראשית · ג · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)

והנחש — יש אומרים כי האשה היתה מבינה ויודעת לשון החיות; ויפרשו "ויאמר הנחש", ברמיזה. ואחרים אמרו שהוא שטן. ואיך לא יראו סוף הפרשה, כי איך ילך השטן על גחון? ואיך יאכל עפר? ומה טעם לקללת "הוא ישופך ראש"? ורבים השתבשו לחקור, למה היה קולל הנחש? ואם היתה לו דעת שלמה? או צוּוָה שלא ישיא האשה? ויאמר רב סעדיה גאון: אחר שהתברר לו שאין דבור ודעת כי אם באדם לבדו, נצטרך לומר כי הנחש גם האתון לא דברו, רק מלאך דבר בשבילם. והשיב עליו רב שמואל בן חפני. והנה קם רבי שלמה הספרדי בעל השירים השקולים, וחכם גדול היה, והשיב על רב שמואל.

והישר בעיני, שהם הדברים כמשמעם. והנחש היה מדבר, והיה הולך בקומה זקופה, והשׂם דעת באדם – שם בו. והנה הפסוק העיד כי היה ערום מכל חית השדה, רק לא כאדם. ופירוש ערום, חכם, שיעשה דבריו בערמה. ואל תתמה בעבור היות "ערום" אחרי "ערומים", והם שני טעמים; כי באלה הצחות בלשון, כמו: "בלחי החמור חמור חמורתים" (שופטים טו טז), וכן: "על שלשים עיירים ושלשים עיירים להם" (שופטים י ד). ועוד, אם המלאך דבר על פיו, אין חטא לנחש. וזה המלאך לא יתכן להיות שלוחו של השם, ואין המלאך ממרה פי השם. והשואלים איך מצא הנחש את האשה, איננה שאלה:

וטעם אף כי — יורה כי דבר דברים אחרים, ואמר בסוף: קל וחומר שאמר לכם "לא תאכלו כל פרי עץ", כלל. לא הזכיר הנחש השם הנכבד והנורא, כי לא ידעו. גם האשה הוסיפה על מצות השם: "ולא תגעו בו", וכן הוסיפה אשת מנוח: "עד יום מותו" (שופטים יג ז):

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)

והייתם כאלהים — כמלאכים:

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ותרא האשה" — בליבה.

"ונחמד העץ" — בעבור שתשכיל ותיפקחנה עיניה.

וטעם "עמה" — שיחד אכלוהו, וגילתה לו סוד הנחש. והנה, לא היה אדם שוגג, על כן נענש.

ורבים אמרו, כי (בראשית ב ט): "עץ הדעת" — עץ תאנה, בעבור שמצאו (בראשית ג ז): "ויתפרו עלה תאנה". ואילו היה כן, היה הכתוב אומר: "ויתפרו עלה עץ הדעת"!

גם, רבים אמרו שֶחיטה היה.

והנכון בעיני, ששני עצים הם, בתוך גן עדן, ואינם במקום אחר על כל פני האדמה. והאחד - עץ הדעת, והוא יוליד תאוות המשגל, ועל כן כיסו האדם ואשתו ערוותם.

ופירוש "ויתפרו" — ידוע, וכן (איוב טז טו): "שק תפרתי עלי גלדי". והמבקשים מחט – מהבילים, כי בעץ דק יעשו צרכם.

וכאשר אכל אדם מעץ הדעת, "ידע את... אשתו" (בראשית ד א). וזאת הידיעה – כינוי למשגל, ובעבור עץ הדעת נקרא כן. גם הנער, כאשר ידע הטוב והרע, אז יחל לתאות המשגל.


"ועץ החיים" (בראשית ב ט) — שיוסיף חיים, ויחיה האדם שנים רבות.

ואין מלת "לעולם" (בראשית ג כב) עד עולם ועד; והנה כן (שמות כא ו): "ועבדו לעולם", (שמואל א א כב): "וישב שם עד עולם", ורבים אחרים.

ומפרשים אמרו בפסוק (בראשית ב יז): "כי ביום אכלך ממנו מות תמות", כי לא נברא על מתכונת שימות; רק כאשר חטא, נגזר עליו המוות. ורבים ישאלו: מה חטאו זרעו?

ואלה דברי רוח, כי רוח אחד לאדם ולבהמה שבה יחיה וירגיש בעולם הזה, וכמות זה כן מות זה, מלבד החלק העליון שיש לאדם מותר מן הבהמה. וכבר הביא אחד מרופאי יוון ראיות גמורות שלא יתכן שלא יהיה לחיי האדם קצב.

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)

ראו קטע:אבן עזרא על בראשית ג ו.

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)

וישמעו... מתהלך בגן — קול השם. וזה היה סמוך לערב, בעת התנופף רוח היום. ומצאנו לקול הליכה, כמו: "קולה כנחש ילך" (ירמיהו מו כב); "קול השופר הולך וחזק מאוד" (שמות יט יט). ויאמר ר' יונה המדקדק הספרדי, כי הטעם, 'והאדם מתהלך בגן'. גם הוא אמר שפירוש "ביום אכלך ממנו", אלף שנים, כדרך הדרש. ואחרים אמרו, כי ביום ששי נברא, וביום ששי מת. ואחרים אמרו, אז תהיה חייב מיתה. ואחרים אמרו, כי יש מות – עונש, כמו: "כי בן מות האיש העושה זאת" (שמואל ב יב ה). ואחרים אמרו, כי מאז תחל שתמות, והביאו ראיה מהתינוק.

והישר בעיני, מה שאמרו הקדמונים, שעשה תשובה, כטעם "רגע אדבר" (ירמיהו יח ז, וראה ערובין יח ב ועבודה זרה ח א):

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויקרא. טעם אַיֶּכָּה — פתחון הדברים, וכן: "אי הבל אחיך" (בראשית ד ט). והנה כחש קין, והשיב לו השם: "קול דמי אחיך צועקים":

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)

לבלתי — עם למ"ד, כטעם 'שלא'; ובלא למ"ד, כטעם 'רק', 'אך':

אֲכֹל ממנו — שם הפועל, וכן: "לבלתי שמור מצותיו" (דברים ח יא):

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)

אשר נתת עמדי — אתה נתת הנותנת לי. וטעם עמדי, בגן, והוא כמו 'עמי'. אכן לא מצאנוהו כי אם בלשון יחיד המדבר:

וָאֹכֵל — האלף סימן המדבר, והנח הנעלם שיש אחריו – תמורת אלף השרש, ובא עם קמץ קטן, בעבור שהוא סוף פסוק. ולא יתכן שיבא וי"ו קמוץ עם הפועל, כי לעולם הוא בשו"א:

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)

השיאני — פיתני:

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)

ארור — לנחש, שיהיו חייו קצרים. והנכון, שיהיה חסר בהליכתו:

על גחונך — החזה. ולא נדע אם הנו"ן שורש כ'אדון', או נוסף כ'זדון'.

והאומר שנקרא כן בעבור הרוח שיגיח ממנו, זה דרך דרש. וכן אמרו על "גיחון" (בראשית ב יג), גם "פישון" (בראשית ב יא) מגזרת "כי תפושו" (ירמיהו נ יא), גם "פרת" (בראשית ב יד) מגזרת "פרו ורבו" (בראשית א כב). והנה "הנהר הגדול הוא חדקל" (דניאל י ד) עמד בפניהם ולא יכלו לעבור. ויאמרו: שתי מלות הן, שהמים חדים וקלים:

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)

ואיבה. הוא ישופך ראש — זרעה יככך בראש. וכן "אשר בשערה ישופני" (איוב ט יז), הלא תראה מהכתוב אחריו. ויחסר הבי"ת, כמו בי"ת "הנמצא בית ה'" (מלכים ב יב יא):

עקב — הוא הרגל, ואם הראש ראשון – זה אחרון; וכן: "ואת עקבו מים" (יהושע ח יג):

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)

הרבה ארבה — שם הפועל:

עצבונך — בעת הענוי, בצאת דם בתולים:

והרֹנך — הנו"ן נוסף. כי ההריון כבד על האשה, וכן הלידה:

תשוקתך — משמעתך. והטעם, שתשמעי כל אשר יצוה עליך, כי את ברשותו לעשות חפצו:

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)

ולאדם. ארורה האדמה — שלא תוציא תבואה רבה:

בעצבון תאכלנה — תאכל תבואתה, והיא דרך קצרה, וכן: "והיו באוכלי שולחנך" (מלכים א ב ז):

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)

וקוץ — גדול, וקטן ממנו דרדר. והוא לבדו 'דר', כי אחיו נעדר.

וטעם בעצבון — לפתח ולשדד ולזרוע. עוד רעה חולה, שיצמח קוץ בתוך התבואה.

וטעם את עשב השדה — הוא הלחם, כי בגן עדן, חיותו מפרי העץ:

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)

וטעם בזעת אפך — שהוא צריך לטרוח לזרות ולטחון וללוש ולבשל, ולא כמאכל הבהמות. ופירוש בזעת, ידוע מדבריהם ז"ל, והוא על משקל 'שינה', ושרשו י.ז.ע, וכמוהו: "לא יחגרו ביזע" (יחזקאל מד יח), עד שיבואו לידי זיעה.

ואחר שידענו שהאדם נברא מהד' שרשים, מה טעם כי ממנה לקחת? והתשובה, כי העצמות תולדותם מהעפר, ועל כן הם כבדות ואין להם הרגשה, והם מוסדי הגוף; הלא תראה, "ותקרבו עצמות עצם אל עצמו" (יחזקאל לז ז), כי הם דמות בית בנוי, ואחר כן "והנה עליהם גידים ובשר עלה ויקרם עליהם בעור" (שם). וכן "והעליתם את עצמותי" (שמות יג יט):

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויקרא. חוה — הוי"ו והיו"ד מתחלפים; וכן: "הנה יד ה' הויה" (שמות ט ג); "ואתה הוה להם למלך" (נחמיה ו ו). ולא קראה ביו"ד, כי מה הפרש יש בין שמה ובין שם החיות?:

אם כל חי — מבני אדם:

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)

כתנות עור — יש אומר כי בתחילה היו עצם ובשר, ועתה קרם עליהם עור. ויש אומרים, כתנות לעורם. ואחרים אומרים, כי יש בהמה בדמות אדם, והשם צוה ונפשט עורה. ואין לנו לבקש בזאת, רק נאמין שהשם עשה לאדם גם לאשתו כתנות עור, ומי ימלל גבורותיו ומי יספר מעשיו ונפלאותיו, ואין חקר לגדולתו:

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויאמר" — כאשר יהיה "אֶחָד" בפת"ח קטן [=סגול], יהיה בטעם, וענינו מוכרת. ואם יהיה בפתח גדול, יהיה סמוך; וכן: (בראשית מט טז): "כְּאַחַד שבטי ישראל". על כן לא ייתכן מדקדוק הלשון להיות פירושו "כמו אֶחָד"; ומה טעם יהיה לו? והיה בעל הטעמים ראוי לדבק "ממנו" עם "לדעת" [אילו היה "כאחד" עומד לעצמו].

ופירוש "ממנו" — לשון רבים, כמו (בראשית כג ו): "איש ממנו". וכבר ביארתי בספר היסוד למה נדגש נו"ן הרבים. ואנשי מזרח, הקוראים אותו בלא דגשות, יטעו.

וטעם הפסוק, כמו (בראשית ג ה): "והייתם כאלהים יודעי טוב ורע". או פירושו על מחשבתו.

ואל תתמה על מילת "ממנו", כי כמוהו (בראשית א כו): "נעשה אדם בצלמנו", (בראשית יא ז): "הבה נרדה"; וזה דיבור ה' עם המלאכים.

["וחי לעולם" — ראה קטע:אבן עזרא על בראשית ג ז.]

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)

וישַלחהו — כל שילוח ואחריו מ"ם, כמו גרוש והוא לגנאי, כמו "שלח מעל פני" (ירמיהו טו א). ולא כאשר אמר חכם גדול ספרדי, שהוא לשון כבוד, כמו "הולך עמם לשלחם" (בראשית יח טז), וכמו "וישלחהו וילך בשלום" (שמואל ב ג כג). שאם כן, יהיה כבוד האדמה גדול מכבוד גן עדן. ואם אמר: למה נכתב ויגרש את האדם אם פירושו וישלחהו – 'ויגרשהו'? כן פירושו: כאשר גרשו, השכין את הכרובים.

ומלת כרובים — יש אומרים 'כנערים', תרגום ארמית 'כרביא'. ולפי דעתי שהיא מלת כלל צורות כולם. ויחזקאל שאמר בתחילה "ופני שור" (יחזקאל א י), לא התחלפה הצורה, שהעגל לא נעשה בימיו; ואחר כן, באמרו: "פני הכרוב" (יחזקאל י יד) בה"א הידיעה, הצורה צורת שור, כאילו אמר: הצורה שהזכרתי בתחילה; על כן כל צורת שור כרוב, ואין כל כרוב צורת שור. והראייה הגמורה, שאמר באחרונה: "כי כרובים המה" (יחזקאל י כ). ופה אמר הכרובים, והם המלאכים הידועים, ובידם חרב יש לה להט ולה שתי פיות, וזה פירוש המתהפכת. והמפרשים שאומרים כי על השמש דיבר, איננו אמת:

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)

מקדם — פירוש, ממזרח.

ודע, כי כל מה שמצאנו כתוב הוא אמת וכן היה, ואין בו ספק. ויש לו סוד, כי מאור השכל יצא החפץ, ומהשני העולה למעלה, כי תנועות החפץ לפנים היא. גם עלה תאנה לאות, ונקרא השלישי בשם הבחינה, כי בתחילה יש כח בלי מפעל. והמבין זה הסוד, יבין איך יפרד הנהר, ומה סוד גן עדן, וכתנות העור. גם יורה זה הסוד, שיש יכולת באדם שיחיה לעולם, והמשכיל יבין, כי זה כל האדם: