קטגוריה:בראשית ג ז

עריכה

• לפירוש "אלשיך" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

ועוד באותו הקול מה היה אומר לו הוא יתברך, אם קורא אותו, הרי זה היה אחרי התחבאו כאומרו ויתחבא כו' ויקרא כו'. ועוד מה ענין אומרו איכה, והנה רבותינו ז"ל (בראשית רבה יט יח) אמרו שקונן עליו איכה, ואין זה פשוטו כי אם ששואל לו איה אתה, וחלילה לאל יתברך יצטרך לשאול מהמתחבא איה הוא, כי אין נסתר מנגד עיניו. וכיוצא בזה קשה עד מאד, אומרו מי הגיד לך כי ערום אתה המן העץ כו', שיראה כמסתפק ושואל האם אכל ממנו, ומהראוי יאמר למה מן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול כו'. ועוד באומרו מי הגיד לך כו' הלא דבר טבעי הוא שבאכול טוב ורע, יבחין מה בין ערום ללבוש ויבוש מהיותו ערום ועריה. ועוד מי שבראו ועשה לו ולה כמה חופות, האם יבצר ממנו להכין ולתת להם בגד ללבוש או כסות אחר לפי כבודם. וגם שאחרי כן הוא אומר ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור, למה לא עשה כן מתחלה ולא יהיו ערומים, עד אחר העוותם והתקללם המה והנחש. ועוד כי הלא לרבי מאיר (שם כ כט) שמפרש כתנות אור, הלא מה הועיל בתקנתו, כי הלא ברבוי האור תרבה חרפתם בהגלות בשר ערותם מבלי כסות ממשיי. ועוד בתשובתו אל קונו באומרו האשה אשר נתת עמדי כו', איה דעת יציר כפיו יתברך יענה דעת רוח, כי דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. ולא עוד אלא שהוא יתברך נתן לו האשה לטובתו כאומרו לא טוב היות האדם לבדו כו', והוא אמר האשה אשר נתת עמדי, שמורה כי היתה לרעתו, עד אומרם ז"ל (עבודה זרה ה ב) שבגלל הדבר הזה בני כפויי טובה קראם ה':

אמנם הנה אין ספק כי טרם יחטא אדם היה זך גם חומרו, עד אומרם ז"ל (ויקרא רבה כ ב) שהיה תפוח עקבו - שהוא האבר היותר כעור שבכל האדם - היה מכהה גלגל חמה. וכמו שכתבנו למעלה שהיה חומרו זך, מעין מלבוש אשר יתלבש בו כל מלאך עליון, בבואו אל העולם השפל להתראות כבן אדם. ועד ממהר מאמרם ז"ל (בראשית רבה ח ט) שבקשו מלאכי השרת לומר לפניו הימנון, לולא ראו שהפיל ה' בו תרדמה, ונוסף על כל בהירותו ניתן בגן עדן בגוף ונפש. על כן אומר כי הוא יתברך אז הלבישו כתנות אור והיא חלוקא דרבנן, והוא המלבוש המפורסם בספר הזוהר שיש לכל צדיק בגן עדן. אחד ממעשה המצות בגן עדן של מטה - לנפש, ואחד דק ובהיר הרבה מכוונת המצות בגן עדן של מעלה - אל הרוח, והוא ענין כתנות אור כאשר נבאר לפנים בס"ד:

והנה לא יבצר מהאדם עסק תורה על דרך הסוד שהיה עוסק וסוד המצות דרך רוחניותם, כי על זה נאמר לעבדה אלו מצוות עשה ולשמרה אלו מצות לא תעשה. ואין ספק כי לא היו אז רק דרך רוחניותם, בתורה שהיתה אצלו יתברך אמון, וגם במעשה נשא אשה וקיים מצות פרו ורבו. על כן לא יבצר ממנו כי שם בגן עדן שהוא מקום המיוחס למלבוש, כי שם הלבישם ה' אותה החלוקא רוחנית בגוף ונפש, כי גם גופו רוחניי כמעט היה, ומה גם שנזדכך יותר להכניסו לגן עדן ככתוב למעלה, נוסף על דקותו להיותו יציר כפיו יתברך, כי לא עשה אלהים דבר ממשיי בידיו. והוא מה שנאמר למעלה ויהיו שניהם ערומים, הוא כי בבחינת מלבוש גשמי לכסות בשר ערוה היו ערומים, אך בבחינת קדושה היו מלובשים כתנות אור בגן עדן, כי שם מקום החלוקא דרבנן כמו שאמרו בספר הזוהר (בראשית דף קמב) על פסוק וירח את ריח בגדיו כו' הם בגדי יעקב שבגן עדן. ואחשוב כי מי הביאם שם, אלא כמו שאמרו ז"ל במדרש רבה (סה יח) כי כשנכנס יעקב נכנס גן עדן עמו, ועל כן עלה ריח בגדיו, כי שם נמצאו ושם היו. על כן היותם ערומים מלבוש גשמי לא יתבוששו, כי היו מלובשים בקדושה בגוף ונפש, ולא יחשבו את בחינת החומר לכלום ותהי להם בשר ערוה לאבן, או כשאר איברים כמדובר:

והן זה היה להם טרם יחטאו, אך בהעוותם הפשיטום מחלוקא דרבנן וסרו מהם כתנות אור, כי מי יתן טהור מטמא לא אחד. והן אמת כי כאשר יחטא איש יתאטמו עיניו, ויתאטם לבו מהביט, אל טומאתו בו, והיותו ערום מקדושת קונו אשר היתה דבקה בנפשו טרם יחטא. כי אם אשר יערה עליו רוח ממרום, על כי נמצא בו דבר טוב, או על גודל איכות קדושת נפשו אם רבה היא שיתפקחו עיניו להכיר ברעתו, והפשטת קדושתו אשר היתה בו, שאם לא כן זה דרכו של יצר הרע שיטמטמנו מהשכיל חסרונו וטומאת נפשו בו כנודע. והנה גודל איכות נשמת אדם הראשון מפורסם בספרים, על כן זכה אל הדבר הגדול הזה הוא ובת זוגו. וזהו "ותפקחנה עיני שניהם", מטמטום עונם להביט ברעתם ולתהות על אשמתם, "וידעו" על ידי התעוררותם "כי ערומים הם" מהכתנות אור הקדושים, אשר היו בם הבלתי נרגש לכל חוטא, וזהו אומרו "וידעו כי ערומים הם". וקרא להם כמאמר הנביא (ירמיה לא) כי אחרי שובי נחמתי ואחרי הודעי ספקתי כו', כי אמר הנה טרם שובי בתשובה, חשבתי - לאוטם עיני שכלי - כי לא בלתי כשר הייתי, אך אחרי התעוררי והרהרתי תשובה ופשפשתי במעשי אז נחמתי, ואחרי הודעי כי ערום אנכי מקדושה ובלתי כשר, כי ידעתי את עצמי כי לא צדיק אני כאשר חשבתי, אז נצטערתי וספקתי על ירך כו'. כן קרה לאדם וחוה שאחר התעוררות ופקיחת עיניהם להביט ברעתם, ידעו כי ערומים הם ממלבוש הקדושה, וזה בטוב שכל שלא בטבע, על כן בחרו בעצת דוד המלך ע"ה האומר (תהלים נא) וחטאתי נגדי תמיד. ולכן למען יהיה להם מזכרת עונם תמיד נוכח פניהם, לשוב בדאגה ובשממון על אשמתם, תפרו עלה תאנה על עצמם, לזכור תמיד מה שחטאו בפריה. וזהו "ויעשו להם חגורות", שיהיה זה להם לזרוז מתנים לעומת יצרם. ומעין זה יהיה מאמרם בספר הזוהר שהוא על הציצית שיהיה לזכור את כל מצות ה':

(ח) ועל ידי זכות זה שהחלו לשוב, זכו כי "וישמעו" כו' שאם לא כן גם שמיעת קול ה' היה נמנע מהם. ולבא אל ענין הכתוב נזכירה מאמר רש"י ז"ל על פסוק (במדבר ז) וישמע את הקול מדבר אליו, כי הוקשה לו אומרו מדבר בחירי"ק המ"ם, ואמר כי אינו כבוד אלהים לדבר עם בשר ודם פנים בפנים לנוכח עם ה', על כן מה עשה, מוציא את הקול כמתדבר ומתהלך אצלו, כאילו הקול מתדבר בעצמו ומתהלך מאליו, ועל פי דרכו משה שומע:

ונבא אל הענין, והוא, כי הנה טרם יחטא האדם, והיה מלובש בחלוקא דרבנן אף בגוף ונפש, לא יעצרנו הגשם הדק וזך ההוא מלשמוע את קול ה' מדבר בעצם לנוכח אתו כאב את בן ירצה, ככל אשר ידבר הוא יתברך עם הצדיקים בגן עדן המלובשים בכתנות אורם. אמנם אחרי אשר הוטמא בעון, חולל כבודו והופשטה כתנתו, וגם שנתחרט על אשמתו עדיין לא הטהר מחלאתו. ועל כן בבואו יתברך לדבר אתו, לא היה כמאז שהיה מדבר בו לנוכח אתו, עד העשות כשליח צבור בנשואין ומברך ברכת חתנים ועושה לו חופות. רק טרם יקראנו עשה יהיה "קול מתהלך בגן" כבלתי מדבר עמו רק כמתהלך ומתדבר מאליו, והוא שומע הברה כלאחר יד, ואף גם זה לא היה זוכה אדם אז, אם לא בשביל "רוח היום" שהיה ערב שבת אחר חצות הרבה, והיה רוח היום קדוש על השבת שהיה מתקרב, כמאמר רבותינו ז"ל (בראשית רבה כב כח) כי אמר מזמור שיר ליום השבת, על כי השבת הגינה עליו מטרם יבא שהוא על תוספת השבת המתקרב, וזה יאמר "לרוח היום":

או ירצה ענין שעתיד לשוב לתקן העולם, כי אדם הוא מלך משיחנו. וזהו "לרוח היום" לומר מה שלא מנע גם זה ממנו הוא בשביל רוח - הוא רוח אלהים מרחפת שאמרו רבותינו ז"ל (שם ב ה) שהוא מלך משיחנו - והוא של "היום" הידוע הנזכר, הוא היום הבא האמור במלאכי (פרק ג) הוא יום משיחנו. והנה אף גם זאת לא היה יכול לסבול, ועל כן לא היה יכול לשמוע רק קול הברה ולא קריאה ממש, כי היה ערום מקדושת חלוקא דרבנן, ולא עצר כח לסבול קול ה' הקדוש והנורא. והוא כי המשולל קדושה וישמע קדוש מדבר, יפול עליו מורא ופחד כנודע. על כן מה עשה הלך ויתחבא בתוך עץ הגן. והנה אמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה טו ח) שהוא אילן שחטא בו, והלא כמו זר נחשב כי אדרבא היה לו לברוח ממנו. אך הוא כי אמר בלבו הנה בכל מקום יבא קול ה' כפי הכנת המקום, כי במקום קדוש ורוחני מאד יבא שם בהפלגת דקות קדושה רבה, ובמקום אשר איננו קדוש כל כך יבא בהתפשטות ובהתלבשות מה, ובמקום שקדושתו קלה יבא שם בעביות יותר. על כן אמר אדם, הנה פה אינו יכול לסבול את קול ה', כי בא בדקות קדושה רוחנית זך מאד ומי יכילנו כמוני היום שנתמעטה קדושתי, על כן הלך לו אל מקום עץ הדעת טוב ורע, כי מפאת בחינת הרע המעורב בו משולל דקות, יבא שם הקול מעובה, מתייחס אל כח אדם בעת ההיא שדבק באותו העץ, וזהו "ויתחבא" כו' "בתוך עץ הגן":

(ט) ואז "ויקרא" כו', כי שם שמע קריאה מפורשת כפי הכנת המקום. וכל זה עשה האלהים למען יכיר אדם בעצם את אשר הפסיד, כי היה מתחלה בכל עץ הגן - רבו הקדושה - שומע בקול ה' בלי התלבשות כלל, ועתה הוצרך ללכת אל מקום אשר הוא שפל אשר הרחיקו משם ה'. וזה מאמרו יתברך אליו באמור לו "איכה", כלומר איה אתה, האם זה המקום היה המיוחד לך לשמוע בקולי, איך נפלת משמים:

(י) והשיב ואמר לא נטמאתי עתה כלל, רק שלא עצרתי כח לשמוע את קולך בזולת מקום זה, כי הנה "את קולך שמעתי בגן", אלא שואירא שהיתה אימה נופלת עלי לגודל הקדושה שהיה הקול ברוחניות רב, והיה זה לי על "כי עירום אנכי" ממלבושי הקדושה אשר היו בי, כי גודל קדושה תטיל מורא בבלתי קדוש מאוד, על כן "ואחבא" לשמוע בלי פחד כמדובר, אך לא שאני חפץ עוד לידבק באילן זה:

(יא) אז "ויאמר" לו ה' "מי הגיד לך כי ערום אתה" כו', לומר הנה כל חוטא מתאטמות עיני שכלו להכיר כי ערום הוא מהקדושה, ועל כן מן התימה הוא "מי הגיד לך כו' כי ערום אתה" ממלבושי הקדושה, "המן העץ אשר צויתיך לבלתי" כו'. והוא בשום לב כי היה לו לומר אשר צויתיך לא תאכל ממנו, מאי לבלתי אכול ממנו. אך יש חוטא בלתי דואג על עבור רצון קונו, ויש שיצרו תוקפו והוא עושהו בלב רגז, ואומר בלבו כי אך הפעם הוא עושה כי תקפו יצרו, אך לא ישנה לעשותו עוד.

והנה העושה באופן זה, ודאי לא יטמטם יצרו עיני שכלו מהכיר רעתו, כי הלא גם בהעוותו היו עיניו פקוחות כל שכן אחרי כן. והנה חוה לא שתה לבה, כי אם ותרא האשה כי טוב כו' ותאכל ותתן גם לאישה עמה - כלומר כמוה, בלב בלתי כואב על המעשה:

ובזה נבא אל הענין, אמר "מי הגיד לך" כו' שנפקחת, "ה"אם מן "העץ אשר צויתיך", האם בכוונה "לבלתי אכול ממנו" עוד, היה מה שאכלת, שהיה לך לב רגז על שהיית אוכל, שאם היה כך אינו מן התימה פקיחת עיניך להכיר עונך. אך לא כן היה - כלומר אך החזיק לי טובה שהעירותיך ופקחתי עיניך לבל תאבד לגמרי:

ובמה שכתבנו למעלה כי כל עיקר רעת העץ ההוא, הוא על פרי הנמשך ממנו, שאם היה עוסק בו בענין חקירות חצוניות, ובלתי נמשך אחר פריו, רק נכנס בשלום ויוצא בשלום אין רע כל כך. על כן אמר אלהים לא תאכל ממנו, פן תבא לאכול מהפרי היוצא מהחקירה. והאשה אמרה ומפרי העץ כו' לומר שעל הפרי הוא אשר אמר אלהים כו', כי על כן גם את הכל אסר עם היות שאם לא היה נדבק בו רק אכילת עסק העץ ולא הפרי לא היה נאשם כל כך, אך גם סחט ענבים בחקירות אשכלות מרורות לשתותם, עד אומרם ז"ל (סנהדרין לח ב) שנעשה מין שהוא הפרי. על כן אמר לו "מי הגיד לך כי ערום אתה", שזכית מיד להכיר חסרונך, מ"ה" שאין כן דרך חטאים. "ה"אם מן "ה"עץ עצמו "אשר צויתיך לא תאכל ממנו אכלת" בלבד ולא מפריו, שאם כך היה אינו מהתימה שלא תתאטם לבלתי הכיר כי ערום אתה, כלומר אך לא כן הוא, כי הפרי אכלת כאומרו ותקח מפריו ותתן גם לאישה, כלומר אך החזק לי טובה שעם שהכעסתני, נתתי בך דעה לפקוח עיניך להכיר פגימתך, נמצא שהייתי כמגיד לך כי ערום אתה. ושיעור הכתוב "מי הגיד לך" אם לא אני ה', כי לא לקלות העון הכרת, כי "אכלת מן העץ" כו' באופן שלא היית כבד עון:

(יב) והשיב ואמר אין אשמתי כל כך גדולה לבלתי יפקחו עיני להכיר ברעתי, כי הנה "האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי" כו'. כי הנה אתה אמרת לא טוב היות האדם לבדו כו', על כן אמרתי כי ממה שנתת "לי" לטוב לא יאונה "לי" רע, וזה אומרו "האשה אשר נתת עמדי". ושמא תאמר והלא צויתיך לא תאכל, הנה אמרתי כי יש חילוק בדבר, כי הנה אמרת לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו, ולמה אמרת ממנו זה פעמים, אם לא שעיקר הצווי הוא הלקיחה מהאילן בעצמו, ואני לא לקחתי ממנו כי אם "היא נתנה לי מן העץ", ולא לקחתי אני ממנו:

או יאמר הנה בעלילה באת עלי, כי אם לא הייתי מזומן לחטא ולמות, למה נתת אשה עמדי אם לא להוליד ולהיות קיום במין בלבד ולא באיש. וזהו אומרו "אשר נתת עמדי", כי על כן נתגלגל הדבר על ידה כי "היא נתנה לי מן העץ ואוכל". ולדעת האומר (בראשית רבה ח א, ברכות סא א) שהיו תחלה דו פרצופין והפרידן הוא יתברך, יאמר חבל על "האשה אשר נתת עמדי" נפרדת מעצמותי גוף אחד, כי הנה "היא נתנה לי מן העץ", מה שאין כן אם היתה דבקה בי, לא היתה היא מתפתת מהנחש בהיותה עמי, כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה יט ג) אדם היכן הלך, הלך בארץ לגזור יישוב המקומות הראוים, כד"א (ירמיה ב) לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם. שאם היו גוף אחד היתה הולכת עמו, כי לא פתה אותה רק כי מצאה יחידה והיא קלה להתפתות: