ספר היובלים/ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספר היובליםאבגדהוזחטייאיביגידטוטזיזיחיטככאכבכגכדכהכוכזכחכטללאלבלגלדלהלולזלחלטממאמבמגמדמהמומזמחמטנ

א

ובששת ימי השבת השנית הביאונו בדבר ה' אל האדם את כל חית השדה וכל הבהמה ואת כל עוף השמים וכל הרמש הרומש על הארץ וכל השרץ השורץ במים למיניהם על צבאותם:

ב

את חית הארץ ביום הראשון את הבהמה בשני את עוף השמים בשלישי, כל הרומש על הארץ ברביעי כל השורץ במים ביום החמישי:

ג

ויקרא להם האדם בשמותיהם וכל אשר קרא להם הוא שמם:

ד

ובכל חמשת הימים האלה ראה האדם את כל זאת זכר ונקבה בכל מין אשר על הארץ והוא היה לבדו ולא יכול למצוא כמוהו עזר כנגדו:

ה

ויאמר ה' אלי לא טוב היות האדם לבדו נעשה לו עזר כנגדו:

ו

ויפל ה' אלהינו תרדמה עליו ויישן ויקח לאשה אחת מצלעותיו להיות לו לאשה ויסגור בשר תחתנה:

ז

ויבן את האשה ויער את האדם משנתו:

ח

וייקץ האדם משנתו ויקם ביום השישי ויקח אותה אליו וידע אותה ויאמר אליה:

ט

זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשתי כי מאישה לוקחה:

י

על כן יהיו איש ואשה לאחד, ועל כן יעזוב את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד:

יא

ובשבוע הראשון נברא האדם ואשתו ובשבוע השני הביא אותה אליו:

יב

לכן צוותה כי תטמא שבעת ימים לבן ושבועיים לבת:

יג

ויהי מקץ ארבעים יום לשבת האדם בארץ אשר נברא שם ונביא אותו אל גן העדן:

יד

על כן חרות על לוחות השמים, זאת תורת היולדת:

טו

כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כפי השבוע הראשון:

טז

ושלושים יום ושלושת ימים תשב בדמי טהרה ובכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא עד מלאת הימים האלה היולדת זכר:

יז

ואם נקבה תלד וטמאה שבועיים כפי שני השבועים הראשונים:

יח

ושישים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה והיו לה בכולם שמונים יום:

יט

ויהי כאשר מלאה האישה שמונים יום ונביא אותה אל גן העדן כי קדוש הוא מכל הארץ וכל עץ הנטוע בו קדוש הוא:

כ

לכן משפט הימים האלה ליולדת בן או בת לבל תיגע בכל קודש ואל המקדש לא תבוא עד מלאת לה הימים האלה לבן או לבת:

כא

זאת התורה והעדות הכתובה לבני ישראל לשמור אותה לעולם:

כב

ובראשית היובל הראשון היו האדם ואשתו שבע שנים בגן עדן, לעבדה ולשמרה:

כג

וניתן לו עבודה לשעות בה ונלמדהו לעבוד בכל נגלה לעין רֹאי, ויעבוד:

כד

והוא היה ערום ולא התבונן להתבושש:

כה

וישמור את הגן מפני עוף השמים וחית הארץ והבהמה, ויאסוף את פרי הגן ויאכל והנותר שמר לו ולאשתו והיה לפקדון:

כו

ויהי מקץ שבע שנים לשבתו שם שבע שנים במספר בחודש השני בשבעה עשר בו, ויבוא הנחש ויקרב אל האשה:

כז

ויאמר הנחש אל האשה האף מכל פרי העצים אשר בגן, אמר אלהים לא תאכלו ממנו:

כח

ותאמר אליו מכל פרי העצים אשר בגן אמר אלהים כי נאכל ממנו:

כט

ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים אלינו לבל נאכל ממנו ולבל נגע בו פן נמות:

ל

ויאמר הנחש אל האשה, לא מות תמותון:

לא

כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם, והייתם כאלהים יודעי טוב ורע:

לב

ותרא האשה את העץ כי נחמד הוא ותאווה לעינים וכי פריו טוב למאכל ותקח מפריו ותאכל:

לג

ותכס בראשונה את ערוותה בעלי תאנה ותתן ממנו לאדם ויאכל:

לד

ותפקחנה עיניו וידע כי ערום היה ויקח עלי תאנה ויתפור אותם ויעש לו חגורה ויכס את ערוותו:

לה

ויקלל ה' את הנחש, ועברתו עליו שמר לנצח:

לו

וגם על האשה קצף על אשר שמעה בקול הנחש ותאכל:

לז

ויאמר לה הרבה ארבה עצבונך ויגונך בעצב תלדי בנים, ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך:

לח

ויאמר גם אל האדם יען אשר שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו ארורה האדמה בעבורך:

לט

קוץ ודרדר יצמחו לך ולחמך תאכל בזעת אפך עד שובך אל האדמה אשר לוקחת ממנה כי על העפר אתה ואל עפר תשוב

מ

ויעש להם בגדי עור וילבישם בהם וישלחם מגן עדן:

מא

וביום ההוא בצאת האדם מגן עדן הקריב לריח ניחוח קטורת לבונה וחלבנה נטף ושחלת בבוקר כצאת השמש ביום אשר כיסה את ערוותו:

מב

וביום ההוא נסכר פי כל חית הארץ ופי הבהמה ועוף השמים ופי כל הולך על ארבע וכל הרמש לבל יוכלון לדבר עוד כי כולם דברו יחדיו שפה אחת ולשון אחת:

מג

ויגרש מגן עדן כל הבשר אשר היה בגן העדן ויפרד כל בשר למשפחותיו ולמיניו אל המקומות אשר נועדו להם:

מד

אך בלב האדם נתן לכסות בשר ערוותו לו לבדו בכל חיה ובהמה:

מה

על כן צוה על הלוחות את כל יודעי משפט התורה לכסות את בשר ערוותם ולבלתי התגלות כאשר יתגלו הגוים:

מו

ובראש החודש הרביעי יצאו האדם ואשתו מגן עדן וישבו בארץ אלדד, בארץ אשר נבראו שם:

מז

ויקרא האדם שם אשתו חוה, ולא היה להם בן עד שנת היובל הראשון:

מח

ואחרי כן ידע אותה, והוא עבד את אדמתו כאשר הראה בגן העדן: