ספר היובלים/ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספר היובליםאבגדהוזחטייאיביגידטוטזיזיחיטככאכבכגכדכהכוכזכחכטללאלבלגלדלהלולזלחלטממאמבמגמדמהמומזמחמטנ

א

ובשבוע השלישי ליובל השני ילדה את־קין וברביעי ילדה את הבל ובחמישי ילדה את בתה אוֶן:

ב

ובשבוע הראשון ליובל השלישי הרג קין את־הבל על־כי לקח ה' מידו מנחה לרצון ומיד קין לא־לקח לרצון מנחת פרי האדמה:

ג

וימיתהו על־השדה ודמיו צעקו מן האדמה השמימה בנאקתו כי נפל חלל:

ד

וישפוט ה' את־קין על־הבל אשר הרג, וישימהו נע ונד בארץ מדמי אחיו ויקללהו מן־האדמה:

ה

לכן כתוב על־לוחות השמים לאמור ארור מכה רעהו בזדון וכל־הרואים בו יאמרו אמן:

ו

והאיש אשר יראהו והחריש מלענות בו ארור כמוהו:

ז

לכן בוא נבוא לענות לפני ה' אלהינו על כל־החטאים אשר נעשו בשמים ובארץ באור ובחושך ובכל מקום:

ח

ויבכו האדם ואשתו את־הבל ארבעה שבועים:

ט

ובשנה הרביעית לשבוע החמישי התנחם, וידע עוד את־אשתו ותלד לו בן ויקרא את־שמו שת כי אמר שת־לנו אלהים זרע אחר על־הארץ תחת הבל כי הרגו קין:

י

ובשבוע השישי הוליד את בתו עצורה:

יא

ויקח קין את־אחותו און לו לאשה ותלד לו את־חנוך מקץ היובל הרביעי:

יב

ובשנה הראשונה לשבוע הראשון ליובל החמישי נבנו בתים על־האדמה, ויהי קין בונה עיר ויקרא שמה כשם בנו חנוך:

יג

והאדם ידע את־חוה אשתו ותלד עוד תשעה בנים:

יד

ובשבוע החמישי ליובל לקח שת את־אחותו עצורה לו לאשה ותלד לו בשנה הרביעית את אנוש הוא החל לקרוא בשם ה' על הארץ:

טו

וביובל השביעי בשבוע השלישי לקח אנוש את אחותו נעמה לו לאשה ותלד לו בן בשנה השלישית לשבוע החמישי ויקרא את־שמו קינן:

טז

ומקץ היובל השמיני לקח קינן את־אחותו מהללאית לו לאשה ותלד לו בן ביובל התשיעי בשבוע הראשון בשנה השלישית לשבוע ויקרא את שמו מהללאל:

יז

ובשבוע השני ליובל העשירי לקח מהללאל את־דינה בת ברכאל בת אחות אביו לו לאשה ותלד־לו בן בשבוע השלישי בשנה השישית ויקרא את־שמו ירד:

יח

כי בימיו ירדו מלאכי ה' הנקראים שומרים על־הארץ ללמד את בני־אדם משפט ומישרים לעשותם בארץ:

יט

וביובל העשתי עשר לקח לו ירד לאשה את ברכה בת רצוצאל בת אחות אביו בשבוע הרביעי ליובל הזה:

כ

ותלד לו בן בשבוע החמישי בשנה הרביעית ליובל, ויקרא את שמו חנוך:

כא

הוא היה הראשון מבני אדם הילודים על הארץ, אשר לימד את־הכתב את־הדעת ואת החכמה:

כב

ויכתוב את אותות השמים לסדר חדשיהם בספר למען ידעו בני אדם את־עת השנים לסדרי חודש וחודש במספרם:

כג

ויכתוב בראשונה עדות ויתן לבני־אדם עדות על־משפחות האדמה וילמדם לדעת שבועי היובלים ויודיעם את־ימי השנים ויערוך את־החודשים ואת שבתות השנה הואיל באר להם כאשר הראינו לו לדעת:

כד

ואת שכבר היה ואת־אשר בוא יבוא באחרית הימים ראה בחלומו את אשר־יקרא את־בני־האדם לדורותיהם עד יום המשפט:

כה

את־הכל ראה והבין וכתב בספר לעדות, וישם אותו לעדות על־הארץ לכל־בני האדם ולדורותיהם:

כו

וביובל השנים־עשר בשבוע השביעי לקח לו לאשה את־עדני בת דניאל בת אחות אביו, ובשנה השישית לשבוע הזה ילדה לו בן ויקרא את־שמו מתושלח:

כז

ויהי בקרב מלאכי אלוהים שש שנים, ויראוהו את־כל אשר על־הארץ ובשמים ממשלת השמש ויכתוב הכל בספר:

כח

וישם עדות לענות בשומרים, אשר חטאו בבנות האדם:

כט

כי המה החלו להתערב ולהטמא בבנות האדם, ויקם חנוך לעד בכולם:

ל

וילקח מתוך בני־האדם, ונביא אותו אל־גן העדן לכבוד ולתפארת:

לא

והנהו כותב פה בספר את־פתשגן הדין ואת העונש לצמיתות, וכל רעת יוצאי חלצי בני־האדם:

לב

ובעבורו הביא ה' את־המבול על־הארץ, כי הושם לאות לער ועונה בכל־זרע בני־איש להזכיר את־כל־מעללי הדורות עד־יום המשפט:

לג

ויקרב קטורת לה' לרצון על הר־הנגב, כי בארבע מקומות בחר ה' על הארץ:

לד

הלא המה גן־העדן והר־הקדם וההר הזה אשר אתה עומד עליו היום הוא הר־סיני, והר־ציון אשר יקודש בבריאה החדשה לקדושת הארץ:

לה

בו תתקדש הארץ מכל־אשמה ומכל טומאתה לעולם ועד:

לו

וביובל הארבעה עשר לקח מתושלח את־עדין בת עזריאל בת אחות אביו לו לאשה בשבוע השלישי בשנה הראשונה, ויולד בן ויקרא את־שמו למך:

לז

וביובל החמשה עשר בשבוע השלישי לקח לו למך אשה ושמה ביתנה בת ברכאל בת אחות אביו לו לאשה, ובשבוע הזה ילדה לו בן:

לח

ויקרא את־שמו נוח לאמור, זה ינחמני מכל־עצבוני ומן־האדמה אשר אררה ה':

לט

ומקץ יובל התשעה עשר בשבוע השביעי בשנה השישית בו מת האדם, וכל־בניו קברוהו בארץ אשר נברא שם והוא היה הראשון אשר נקבר בארץ:

מ

וימת שבעים שנה לפני מלאת לו אלף שנים כי אלף שנים כיום אחד לפי העדות אשר בשמים:

מא

לכן כתוב על עץ הדעת לאמור, ביום אכלכם ממנו תמותו:

מב

על־כן לא מלאו לו שנות היום ההוא כי אם מת בו:

מג

ומקץ היובל הזה הומת קין אחריו בשנה ההיא, ביתו נפל עליו וימת בתוך ביתו ויומת בקרב אבניו:

מד

כי באבן המית את־הבל ובאבן הומת גם הוא על־פי משפט־הצדק:

מה

לכן חרות על־לוחות השמים לאמור, בדבר אשר המית איש את־רעהו בו יומת כאשר נתן מום בעמיתו כן יעשו לו:

מו

וביובל החמשה [ו]עשרים לקח לו נוח אשה ושמה אמצרה בת רקעיאל בת אחותו לו לאשה בשנה הראשונה בשבוע החמישי:

מז

ובשנה השלישית בו ילדה לו את־שם, ובשנה החמשית ילדה לו את־חם, ובשנה הראשונה לשבוע הששי ילדה לו את־יפת: