ספר היובלים/מא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספר היובליםאבגדהוזחטייאיביגידטוטזיזיחיטככאכבכגכדכהכוכזכחכטללאלבלגלדלהלולזלחלטממאמבמגמדמהמומזמחמטנ

א[עריכה]

וביובל [החמשה וארבעים] בשבוע השני בשנה השנית, לקח יהודה לער בכורו אשה מבנות ארם ושמה תמר:

ב[עריכה]

והוא שנא אותה ולא שכב אצלה כי היתה אמו מבנות כנען ויחפוץ לקחת לו אשה ממשפחת אמו, אך יהודה אביו לא נתנו לעשות כן:

ג[עריכה]

ויהי בכורו זה רע, וימיתהו ה':

ד[עריכה]

ויאמר יהודה לאונן בנו בוא אל אשת אחיך ויבם אותה, והקם זרעך לאחיך:

ה[עריכה]

וידע אונן כי לא לו רק לאחיו יהיה הזרע, ויבוא אל אשת אחיו וישפוך זרעו ארצה:

ו[עריכה]

וירע הדבר בעיני ה' וימת אותו:

ז[עריכה]

ויאמר יהודה לתמר כלתו שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני, ואתן אותך לו לאישה:

ח[עריכה]

ויגדל, אך בת שוע אשת יהודה לא חפצה כי שלה בנה יקח אותה לו לאשה:

ט[עריכה]

ותמת בת שוע אשת יהודה בשנה החמישית לשבוע ההוא, ובשנה השישית עלה יהודה לגוז צאנו תמנתה:

י[עריכה]

ותסר [תמר] בגדי האלמנות מעליה ותכס בצעיף ותעד עדיה, ותשב על יד השער על דרך תמנתה:

יא[עריכה]

ויעבור יהודה וימצא אותה ויחשבה לזונה, ויאמר אליה אבוא אליך:

יב[עריכה]

ותאמר בוא ויבוא, ותאמר הבה לי אתנני ויאמר אין מאומה בידי בלתי אם טבעתי על האצבע ונזם אוזני ומטי אשר בידי:

יג[עריכה]

ותאמר אליו תנה אותם לי עד שולחך לי אתנני, ויאמר אליה אנוכי אשלח לך גדי עיזים ויתן אותם לה:

יד[עריכה]

ותהר לו, וילך יהודה אל צאנו והיא שבה אל בית אביה:

טו[עריכה]

וישלח יהודה ביד רועה מעדולם גדי עיזים, ולא מצאה:

טז[עריכה]

וישאל את אנשי המקום לאמור איה הקדשה אשר היתה בזה? ו[יאמרו] אין קדשה אתנו:

יז[עריכה]

וישב ויגד לו כי לא מצאה, ויאמר אליו שאלתי את אנשי המקום ואמרו אלי אין קדשה בזה:

יח[עריכה]

ויאמר קומה ונלכה, פן נהיה לבוז:

יט[עריכה]

ויהי כמשלוש חודשים ידעה כי הרה היא, ויגידו ליהודה לאמור הנה תמר כלתך הרה לזנונים:

כ[עריכה]

וילך יהודה אל בית אביה ויאמר אל אביה ואמה ואל אחיה הוציאוה ותישרף, כי טומאה עשתה בישראל:

כא[עריכה]

ויהי כהוציאם אותה לשריפה ותשלח אל חמיה את הטבעת ואת הנזם ואת המטה לאמור, הכר נא למי אלה כי לו אנוכי הרה:

כב[עריכה]

ויכר יהודה ויאמר צדקה תמר ממני ולא שרפו אותה, ועל כן לא נתנה לשלה ולא קרב עוד אליה:

כג[עריכה]

ואחר כן ילדה שני בנים את פרץ ואת זרח, בשנה השביעית לשבוע השני ההוא ואז כלו שבע שני השָׂבע אשר אמר יוסף לפרעה:

כד[עריכה]

וידע יהודה כי רע המעשה אשר עשה כי שכב את כלתו, וירע בעיניו וידע כי חטא ואשם כי גילה את כנף בנו:

כה[עריכה]

ויואל להתאבל ולהתחנן אל ה' על אשמו, ונאמר לו בחלום כי נסלח לו עקב אשר העתיר להתחנן והתאבל ולא יסף לחטוא:

כו[עריכה]

ונסלח לו על אשר שב מחטאו ומכסלו, כי גדול העוון לפני אלוהינו:

כז[עריכה]

איש איש העושה זאת וכל איש אשר ישכב עם חותנתו, באש ישרף והיה לאכול:

כח[עריכה]

כי טומאה ותבל בם, באש ישרפו:

כט[עריכה]

וגם אתה צו את בני ישראל ולא יהיה טומאה בתוכם, כי כל השוכב את כלתו ואת חותנתו נבלה עשה:

ל[עריכה]

באש ישרפו את האיש השוכב עימה וגם את האישה, למען ישיב אפו ומשפטו מישראל:

לא[עריכה]

וליהודה אמרנו אם אמנם שני בניו גרעו עונה, הוקם זרעו לדור אחר ולא יכרת:

לב[עריכה]

כי בתם לבבו הלך ויחפוץ בעונש, על פי משפט אברהם אשר ציווה את בניו חפץ יהודה לשרוף אותה באש: