בראשית ג ז: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם; וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת"

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית ג ז.

וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם

דַּעַת טוֹב וָרָע

לא אלוהים ולא אדם, אלא הנחש הסביר לאישה: "כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם, וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (ביאור:בראשית ג ה).
רוב הדברים הטובים והרעים בחיי בני אדם באים מבן/בת זוג ומשפחתם (שבטם ועמם). את הדעת הזאת אלוהים הכין לאדם ואשתו, ואת זה הם למדו מיד כאשר שניהם אכלו מהעץ וגילו את אהבתם אחד לשני, אהבה הדדית, כדי לקיים: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט יח).

דַּעַת טוֹב וָרָע - וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם

הנחש דיבר ברבים, כלומר ברכת העץ תקרה רק כאשר שניהם יאכלו מהעץ. ואכן בדיוק כך קרה. רק כאשר האישה הגישה מתנה נפלאה לאדם, עיניו נפקחו לראות את מסירותה לו, ועיניה נפקחו לקבל את אהבתו - אהבה ממבט ראשון - ככתוב: כאשר אדם אכל אז נפקחו "עֵינֵי שְׁנֵיהֶם" ביחד, באותו הזמן. ייתכן שאם אדם היה מסרב ולא אוכל מהפרי, אז עייניה לא היו נפקחות לבדה. וכדי שנבין שזה באמת ההסבר, מיד לאחר אכילת הפרי, ולפני הגרוש מגן עדן, אדם מעניק לאישה באהבה והערכה שם מפואר: "חַוָּה, כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי" (ביאור:בראשית ג כ), ומבין שהיא תביא לו צאצאים. היא, כאלוהים, תהיה מסוגלת ליצור בני אדם. ניתן להבין שכך גם חוה חשבה, כי היא בפליאה ובהערצה קוראת לבנה הראשון קין, כי "קָנִיתִי אִישׁ אֶת יְהוָה"(ביאור:בראשית ד א)
בספר היובלים נעשה שינוי לסיפור, ונכתב: "ותכס בראשונה את ערוותה בעלי תאנה ותתן ממנו לאדם ויאכל" (ספר היובלים ג לג), אולם בתורה שלנו הדבר הזה לא מוזכר, ולכן השינוי מראה שהיתה לכותבי ספר היובלים בעיה, וכך הם פתרו אותה. סביר שאם האישה היתה באה עם כיסוי לערוותה, אדם היה שואל לפשר העניין לפני שהיה אוכל מידה.
הכתוב בתורה מראה מחשבה מעמיקה יותר, ולא מציין שעייני האישה נפקחו קודם והיא כסתה את מערומיה, וכך נאמר בפרוש "וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת", ולא נאמר שרק אדם עשה חגורה, הן האישה עשתה את החגורה שלה כבר לפני כן. הכתוב המדויק נועד להדגיש שרק לאחר ששניהם אכלו, שניהם ביחד קיבלו את הדעת טוב ורע.

ניתן ללמוד מזה:

דעת נוצרת ומתקיימת רק כאשר היא מופצת.
דעת גדלה כאשר יותר ויותר אנשים עוסקים ותורמים לה.

העיקרון הזה כלול כאשר אלוהים אמר: "עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (ביאור:בראשית ב יח), והכוונה לבעל, אישה, ילדיהם, ורעיהם.

וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם

מה בדיוק קרה לאיש ולאשתו, שגרם ל"וידעו כי עירומים הם"?

1. פקיחת עיניים כמשמעה

הפירוש המילולי של הפסוק הוא, שלפני האכילה, אדם וחוה היו עיוורים או מאד קצרי-ראיה, ואחרי האכילה נפקחו עיניהם והם ראו שהם עירומים.

לפי זה, יש לפרש את הפסוק הקודם (בראשית ג ו): "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל..."במשמעות סמלית, כמו הביטוי שנזכר פעמים רבות בפרק א "וירא אלהים כי טוב", כלומר, האישה הגיעה למסקנה שהעץ טוב למאכל (למשל בגלל הריח או בגלל פיתוייו של הנחש).

את המשך הפסוק: "...וכי תאוה הוא לעינים ..." - אפשר לפרש במשמעות מילולית - האישה הבינה שהעץ הוא דבר שהעיניים מתאוות אליו, הוא מועיל לעיניים ומשפר את הראיה.

לפי פירוש זה קל להבין מדוע ה' היה צריך להביא את החיות אל האדם (בראשית ב יט) - האדם היה עיוור ולא יכל לראות... (ע"פ נריה קליין) .

אולם, אין ספק שיכולת הבחנה של חוש ראיה היה להם מבריאתם, הרי ראו את הנחש ראו את העץ, ראו אחד את השני. גם כושר שיפוט היה להם, הרי הם ניהלו שיחה עם הנחש ועם ה' עם טיעונים בעד ונגד (דוד אקסלרוד)

ועוד: לפי פירוש זה לא ברור השימוש במושג " דעת " ו" וידעו " - היה מתאים יותר לקרוא לעץ "עץ הראיה " ולכתוב "ותפקחנה עיני שניהם ויראו כי עירומים הם".
ועוד: הראיה היא תכונה כל-כך בסיסית באדם, שאילו האדם ואשתו היו נבראים עיוורים, הכתוב בוודאי היה מתייחס לכך בפירוש, למשל, בפסוק ג 1: "ויהיו שניהם ערומים... ולא יתבוששו כי לא ראו".

2. פקיחת עיניים לענייני העולם הזה

ישנו קטע אחר בתנ"ך, שגם בו אנשים הסתובבו עירומים (שמואל א יט כב): " "וַיֵּלֶךְ גַּם-הוּא" [שאול] "הָרָמָתָה וַיָּבֹא עַד בּוֹר הַגָּדוֹל אֲשֶׁר בַּשֶּׂכוּ וַיִּשְׁאַל וַיֹּאמֶר אֵיפֹה שְׁמוּאֵל וְדָוִד, וַיֹּאמֶר הִנֵּה בנוית [בְּנָיוֹת קרי] בָּרָמָה: וַיֵּלֶךְ שָׁם אֶל נוית [נָיוֹת קרי] בָּרָמָה, וַתְּהִי עָלָיו גַּם הוּא רוּחַ אֱלֹהִים וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וַיִּתְנַבֵּא עַד בֹּאוֹ בנוית [בְּנָיוֹת קרי] בָּרָמָה: וַיִּפְשַׁט גַּם הוּא בְּגָדָיו וַיִּתְנַבֵּא גַם-הוּא לִפְנֵי שְׁמוּאֵל וַיִּפֹּל עָרֹם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלָּיְלָה, עַל כֵּן יֹאמְרוּ הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִם:" " האם שאול ידע שהוא עירום? נראה שלא: הוא היה כל-כך שקוע בנבואה, שהוא בכלל לא שם לב למה שקורה איתו.

ייתכן, שגם אדם וחווה לפני החטא היו במצב דומה לנבואה - מצב של קשר מתמיד עם ה'; הם נמצאו בעולם נעלה יותר, ובכלל לא היו מודעים למה שקורה איתם בעולם הזה. ברגע שהם אכלו מהעץ, נפקחו עיניהם, הם "חזרו למציאות" וראו שבעולם הזה הם עירומים.

אולם, אדם וחווה היו מודעים לעולם הזה עוד לפני החטא - הם יכלו לאכול פירות, ידעו שהפירות הם טעימים, וכו'. לא ברור מדוע המצב הנפשי הנעלה שלהם גרם להם להיות "עיוורים" דווקא למצב הגופני שלהם, ולא למצב הסביבה.

הכותב משתמש במשחק מילים: אדם וחווה פקחו פתחו את עיניהם לקבל ידע, ונעשו פיקחים, חכמים, משכילים - יודעי טוב ורע.

3. עירום מן המצוות

חז"ל דרשו, שאחרי האכילה הם נעשו עירומים מן המצוות, כי הם עברו על המצוה היחידה שהיתה להם (ראו רש"י) .

אולם, עוד לפני שחטאו נאמר עליהם, (בראשית ב כה): "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ".

4. רק עכשיו החליטו שלהיות עירום זה מגונה

הרמב"ם כתב: " "התבונן במה שנאמר: ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עֵרֻמים הם (בראשית ג', 7). לא נאמר: ותפקחנה עיני שניהם ויראו, כי מה שראה קודם הוא מה שראה אחרי-כן. לא היה לו מעטה על העין והוסר, אלא ש בא לו מצב אחר, בו חשב למגונה את אשר לא חשב מגונה קודם" " ( מורה נבוכים א ב ) .

לפני החטא, האדם פעל רק על-פי שכל אובייקטיבי, הוא חשב רק במושגים של אמת ושקר; בעקבות החטא, האדם התחיל לחשוב בצורה סובייקטיבית, במושגים של טוב ורע - "מה טוב לי ומה רע לי" - ואז החליט שלהיות ערום זה מגונה: " "השׂכל, שאותו השפיע אלהים על האדם - והיא שלמותו האחרונה - הוא אשר היה לאדם קודם מריו, ובגללו נאמר עליו שהוא בצלם אלהים ובדמותו... וכאשר המרה, ונטה לעבר תאוותיו הדמיוניות ותענוגות חושיו הגופניים, נענש בכך שנשללה ממנו אותה השׂגה שׂכלית... ונשתקע בציון הדברים כמגונים או כיפים" " (שם) .

דוד אקסלרוד הסביר את הביטויים:

1. " ותיפקחנה עיני שניהם "- קיבלו יכולת ליצירת יחס עצמי (סובייקטיבי) באופן כללי.

2." ויידעו כי עירומים הם "- הקביעה הראשונה שהסיקו היתה, שעירום זה מגונה.

ואפשר גם להסביר:

2." ויידעו כי עירומים הם, ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות " - הקביעה הראשונה שהסיקו היא, שהעירום שלהם (שידעו עליו עוד קודם) הוא מגונה, ושיש לכסות אותו.

אולם, לענ"ד המילים "ותיפקחנה" ו"וידעו" אינן מתאימות לתיאור של יחס סובייקטיבי, אלא דווקא לתיאור של מידע אובייקטיבי. לפי פירוש זה, היה ראוי לכתוב, למשל, "ותעצמנה עיניהם" (כדי ללמד שהם איבדו את השכל האובייקטיבי שהיה להם קודם), "ויצטערו כי עירומים הם" (כדי להדגיש שהם קיבלו יחס סובייקטיבי לעירום שלהם).

תשובה (דוד אקסלרוד) : "כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹקִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" - שים לב לשימוש במונח "לפקוח" באותה פרשה עצמה. "לפקוח עיניים" בלשון הנחש אינו ראיה עובדתית אלא "לדעת טוב ורע". ההבחנה בין טוב ורע אינה הבחנה אובייקטיבית. שים לב - גם הפועל "לדעת" משמש בקשר לידיעה סובייקטיבית במהותה " ידעי טוב ורע". ולחיזוק, מלכים ב ו יז: "וַיִּתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע וַיֹּאמַר ה' פְּקַח נָא אֶת עֵינָיו וְיִרְאֶה וַיִּפְקַח ה' אֶת עֵינֵי הַנַּעַר וַיַּרְא וְהִנֵּה הָהָר מָלֵא סוּסִים וְרֶכֶב אֵשׁ סְבִיבֹת אֱלִישָׁע:"

מבחינה אובייקטיבית לא היה שם שום סוסים ורכב אש. גם בעלי מגמות מיסטיות מוכרחים להודות שבאותו סיפור לא היו שום סוסים כי סוף דבר אלישע נחלץ משם על ידי כך שהאויב הוכה בסנוורים ולא על ידי רכב אש.

בשני המקרים "לפקוח עיניים" פירושו "שינוי תפיסה" או "מבט אחר" ולא "ראיה אובייקטיבית".

הכתוב השתמש במונחים אלה, כי הנחש משתמש במונחים אלה - " ... כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹקִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" . סיבתו ברורה - הוא מפתה. הכרחי להמשיך להשתמש באותם מונחים, כדי לשמור על קשר סובב-מסובב ברור.

גם הצורה הדקדוקית של מילים אלה רומזת לכך שהאירועים התרחשו בזה אחר זה - הם אכלו מהעץ, ואז נפקחו עיניהם, ואז הם ידעו - קיבלו ידע (אובייקטיבי) חדש שלא היה ברשותם לפני כן. עוד לפני שחטאו נאמר עליהם "ויהיו שניהם ערומים", כקביעה אובייקטיבית ולא כקביעת יחס סובייקטיבי שלהם. לפני החטא הם היו עירומים (אובייקטיבית) אך לא ידעו זאת, ואחרי החטא הם ידעו כי עירומים הם - ידעו את העובדה האובייקטיבית שהיתה קיימת גם לפני החטא.

תשובה (דוד אקסלרוד) : אכן לפני החטא הם היו עירומים אובייקטיבית וגם ידעו זאת. יתרה מזו הם היו יחפים וגם זה היה ידוע להם. אחרי החטא הם גילו עניין בעירום ולא גילו עניין ביחפות. אחרת תצטרך להסביר איך כיצד ומדוע הנציג הראשון של האנושות שנעל מנעל עשה זאת? ולמה תורה דילגה על צעד חשוב זה בציביליזציה אנושית?

5. רק אחרי האכילה נוצר הצורך בבגדים

יש מפרשים, שלפני האכילה באמת לא היה להם כל צורך בבגדים - מסיבות שונות (מפני שלא היתה להם תאווה גסה, או מפני שלא היתה להם בחירה חופשית, או מפני שהם לא הרגישו נבדלים זה מזה, או מפני שלא חשדו זה בזה, או מסיבות אחרות). אחרי האכילה האישיות שלהם השתנתה, ואז נוצר גם הצורך להתלבש.

אולם, מלשון הכתוב "ותיפקחנה עיני שניהם, ויידעו כי עירומים הם" נראה שהאכילה לא שינתה את המצב אלא רק גילתה להם עובדה חדשה שהם לא ידעו קודם.

6. האכילה נתנה מודעות ותשומת-לב חדשה

"וידעו" = קיבלו מודעות, שמו לב. לפני האכילה הם לא היו מודעים לכך שהם עירומים; הם פשוט לא שמו לב במיוחד לגוף הפרטי שלהם. הם לא הרגישו את עצמם נבדלים מהסביבה, ולא חשו כל צורך לשים מחיצות בינם לבין הסביבה. העירום שלהם היה פרט שולי וחסר-חשיבות, בדיוק כמו המיקום המדוייק של גרגר חול מסויים על עלה של פרח. ברגע שאכלו מהעץ הם הרגישו פתאום את העצמיות שלהם, ושמו לב לכך שהגוף הפרטי שלהם הוא עירום (ע"פ אריך פרום, 'אומנות האהבה'; וכפי שהסביר לי אלחנן לוטוק) .

בפירוש הזה יש שתי בעיות: א. לא ברור מה הקשר בין המושג "דעת טוב ורע" לבין תחושת העצמיות וההיבדלות מהסביבה. ב. מלשון הכתוב "ותיפקחנה עיני שניהם" נראה שלפני האכילה הם לא היו מסוגלים לדעת שהם עירומים, ולא רק שהם לא היו מודעים לכך.

7. עירום יחסי

כל תואר הוא יחסי. למשל, אם כל האנשים בעולם הם בדיוק באותו גובה - אז אף אחד לא יכול לדעת שהוא גבוה או נמוך, כי אין לו למי להשוות את עצמו. כך גם התואר "עירום": אדם לא יכול לדעת שהוא עירום אלא-אם-כן הוא מכיר אנשים לבושים ויודע שיש אפשרות אחרת. מכיוון שכל היצורים בעולם נבראו עירומים, לא היתה לאדם וחוה שום אפשרות לדעת שהם עירומים. אבל הפרי של עץ הדעת טוב ורע פקח את עיניהם - הוא נתן להם אפשרות לדמיין מצבים שונים מהמצב הנוכחי, ולהחליט האם המצבים האלה טובים יותר או רעים יותר מהמצב הנוכחי ( "דעת טוב ורע" = דמיון של טוב או רע). ורק אז הם ידעו שהם עירומים [ע"פ גיטה קלר].

הפירוש הזה שונה מהפירושים המקובלים לגבי המושג "דעת טוב ורע" , וכדי לבדוק אותו צריך לבדוק איך הוא מסתדר עם שאר הסיפור: האם ייתכן שאדם וחוה נבראו ללא כוח הדמיון? ואם כן - איך ייתכן שהיתה להם בחירה חופשית? (האם תיתכן בחירה חופשית ללא כוח הדמיון?) ומה הקשר בין כוח הדמיון לבין העונשים שקיבלו חוה ואדם - "הרבה ארבה עיצבונך והרונך -- בעצב תלדי בנים; ואל אישך תשוקתך, והוא ימשול בך... ארורה האדמה בעבורך, בעיצבון תאכלנה כל ימי חייך. וקוץ ודרדר תצמיח לך; ואכלת את עשב השדה. בזיעת אפיך תאכל לחם, עד שובך אל האדמה, כי ממנה לוקחת: כי עפר אתה, ואל עפר תשוב. "? ומה פירוש הפסוק "הן האדם היה כאחד ממנו, לדעת, טוב ורע; ועתה פן ישלח ידו, ולקח גם מעץ החיים, ואכל, וחי לעולם"?

8. עירום = צריך להתלבש

המילה "עירום" משמעה לא "בלי בגדים" אלא "צריך להתלבש" [רש"י]. לפני האכילה אדם וחוה לא ידעו שצריך להתלבש (הם לא ידעו טוב ורע), ואחרי האכילה הם גילו את העובדה הזאת. כאמור למעלה, אדם וחוה היו 'עירומים', גם במובן זה, עוד לפני האכילה. כלומר - גם לפני האכילה אדם היה צריך להתלבש (ראו עירום בתנ"ך ).

פירוש זה מעורר כמה שאלות [ע"פ יעל]:

שאלה: אם אדם היה צריך להתלבש, מדוע ה' לא ציווה על אדם להתלבש מייד לאחר שבראו? תשובה: מעשה בראשית היה מעשה הדרגתי: כל העולם נברא בהדרגה - מהפשוט אל המורכב: אנרגיה - חומר - צמחים - דגים - עופות - חיות - אדם. השלב הבא אחרי "האדם העירום" הוא "האדם הלבוש". ה' באמת התכוון לברוא את "האדם הלבוש", וכל מעשה גן-עדן קרה בפרק-הזמן שבין בריאת "האדם העירום" לבריאת "האדם הלבוש". ואכן, אחרי פרשת גן-עדן ה' המשיך את בריאת העולם על-פי התוכנית, עשה לאדם בגדים והלביש אותו(בראשית ג כא): "ויעש ה' א-להים לאדם ולאשתו כותנות עור - וילבישם";
שאלה: למה בדיוק אדם צריך להתלבש? מה רע בלהיות עירום? - תשובה: אנחנו לא מבינים את הסיבה לכך, כמו שאנחנו לא מבינים את הסיבה למצוות רבות אחרות בתורה, כמו דיני טומאה וטהרה, איסורי אכילה, איסורי עריות וכו'. יש דברים שהם מעבר להבנתנו, ואנחנו צריכים לקיים אותם רק משום שה' ציווה.

אם האדם לא היה אוכל מהעץ, ה' היה מצווה עליו להתלבש, כפי שציווה על בני-ישראל (למשל) לא לאכול מאכלים טמאים. האדם לא היה מתבייש להיות עירום, אך הוא היה צריך להתלבש כי כך ה' ציווה.

לאחר שהאדם אכל פעם אחת מהעץ, הוא פתאום "ידע טוב ורע", והתחיל להרגיש שזה רע להיות עירום; הוא התחיל להרגיש שצריך לעבור לשלב הבא בבריאת העולם. בכך הוא נעשה דומה לבורא - "והייתם כאלהים יודעי טוב ורע". [אם האדם היה מספיק לאכול עוד פעם מהעץ, ייתכן שהוא היה מרגיש דברים נוספים - הוא היה מתבייש להיות טמא, לאכול מאכלים לא-כשרים וכו'].

החיסרון במצב הזה הוא, שברגע שהאדם "יודע טוב ורע", הוא מתערב בתוכניות של ה', ועלול לשבש את סדר הבריאה, להקדים את המאוחר ולאחר את המוקדם. ואכן, לאחר שאדם וחוה אכלו מהעץ, הם ניסו לעבור בכוחות עצמם לשלב הבא בבריאה, ועשו לעצמם חגורות מעלי-תאנה; במקום לחכות שה' יעשה עבורם כותנות-עור.

אם האדם היה ממשיך להתערב בבריאה, הוא היה עלול לגרום לשיבושים נוספים, ולכן ה' הרחיק אותו מגן-עדן, והטיל עליו עבודות קשות כדי שלא יהיה לו זמן לגרום נזקים נוספים.

ראו: פירושים נוספים על דעת טוב ורע.

9. עירום = כיסוי הפשע, והודיה באשמה

סביר שאדם לא היה ליד אשתו כאשר הנחש דיבר איתה, כי הוא לא הצטרף לשיחה, הנחש דיבר רק עם האישה, האישה לא שאלה לדעתו, והוא לא אסר על האישה לאכול. לאחר שהאישה אכלה מהפרי, כתוב: "וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל" (ביאור:בראשית ג ו), היא לא כיסתה את מערומיה, היא לא התבישה ללכת ערומה לאדם ולתת לו לאכול מהפרי.

כידוע, ילד קטן עוצם את עיניו כאשר הוא מודע שהוא עשה דבר רע, ואנשים מכסים את פניהם מבושה. כך נוצר הביטוי "קבר את עצמו מבושה", וגם על המן נאמר: "וּפְנֵי הָמָן חָפוּ" (ביאור:אסתר ז ח), לאחר שהוא הלך לביתו "אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ" (ביאור:אסתר ו יב). כך גם הזיקית מחליפה צבעים, כדי לכסות את עצמו בהסוואה.

האישה לא הבינה שהיא חטאה. לדעתה אדם אמר לה לא לאכול ולא לגעת פן היא תמות, והיא חשבה שהעץ הוא עץ רעל. אולם היא ראתה חיות נוגעות בעץ ואוכלות את הפרות הרקובים, ולא מתות. לאחר שהיא אכלה ולא מתה, היא חשבה שאדם לא הבין את דברי אלוהים, ולכן היא מיהרה להראות לאדם שהעץ אינו עץ רעל. כאשר אדם אכל וגילה שהוא אכל מהעץ האסור, הוא הבין שהעץ אינו עץ רעל, אבל אלוהים יעניש אותו. אדם הכיר בחטאו, ולכן, מרוב בושה והצורך בהגנה עצמית, הוא ניסה לכסות את עצמו בעלים כדי להתחבא מאלוהים, וכך הוא מסביר לאלוהים: "וָאִירָא, כִּי עֵירֹם אָנֹכִי, וָאֵחָבֵא" (ביאור:בראשית ג י), אחבא במשמעות כיסוי הגוף.

אין ספק שעלה של תאנה מגרד ואינו מתאים לבגד, לכן הסיבה לשימוש בעלי התאנה לא היה ללבוש אלא נסיון להתחבא.

תגובות

מאת: צביקה גרץ

אני לא יודע אם זה נאמר לפניי או לא, כי לא היה לי זמן לבדוק, למרות שמנסיוני הדל אין חדש תחת השמש.

אבל נאמר על הנחש שהוא ערום ואחר כך על בני האדם שידעו כי עירומים הם. אם כן כשמישהו יודע שהוא ערום, הוא מייד רוצה להתכסות, ולהראות כתמים. מישהו שמתלבש רוצה לכסות על משהו, להסתיר. אדם וחווה רוצים להסתיר את מיניותם הגורמת להם (כל אחד בדרכו/דרכה) לערמומיות.

זהו משחק מילים ברור של המקרא, במילים ערום-עירום, וההוכחה לכך היא שמילים זהות אלו מופיעות באותו הסיפור ובהקשר התנהגותי מאוד דומה.

כל סיפורי אדם וחווה, ובמיוחד זה, באים להסביר לקוראים מדוע בני האדם מתנהגים כפי שהם מתנהגים, וזהו ההסבר המאוד מתוחכם של המקרא, לסיבה בגינה בני אדם מתלבשים (בהשוואה ברורה לנחש המשיל את הנשל-הלבוש שלו, ובכך גורם לאשלייה שהוא נוצר מחדש). הרעיון שבסוגריים לקוח מעולם התנ"ך.

צביקה גרץ

מאת: מוטי אהרוני

מעניין שלא רק העירום והערום "קרובים", גם לכמה פריטי לבוש ישנן קונוטציות שליליות, למשל: מעיל - מעילה, בגד - בגידה.

הקטגוריות נמצאות ב: ביאור:וידעו כי עירומים הם

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2011-02-18.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/tora/brejit/eromim

ביאור:בראשית ג ז

מצב גרסת הדף