ביאור:בראשית ג יז
בראשית ג יז: "וּלְאָדָם אָמַר: כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ."
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית ג יז.
ה' אמר לאדם (בראשית ב יז): "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת", אבל כאן אנחנו רואים שהאדם נענש בעונש קל יותר ממוות. מדוע? ראו ביאור:בראשית ב יז. במאמר זה נתייחס לפרטי עונשו של האדם.
כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ[עריכה]
כאשר אלוהים מציין שאדם שמע רק את אשתו ולא את הנחש, אלוהים קיבל את דבריו של אדם, שהוא לא היה נוכח בזמן שהנחש פיתה את האישה, ולא ידע שהפרי הוא מהעץ האסור לאכילה.
אולם בכל זאת אלוהים מחליט להעניש אותו בעבודה למחיתו, כי הוא היה רשלן ולא ווידא איזה פרי היא הגישה לו.
בהמשך אלוהים יאמר לאברהם: "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ" (ביאור:בראשית כא יב). אלוהים לא הגביל לזמן ולנושא. מאותו היום והלאה אברהם חייב לשמוע בקול אשתו ולעשות כדבריה. כך לבני שרה הועברה הפקודה הזאת לשמוע בקול נשותיהם ולכבד את דבריהן. כך רבקה הסכימה להתחתן עם יצחק רק כאשר הוא העניק לה את אוהל שרה וכל זכויותיה, ולא כעס עליה שהיא גרמה שהוא יתן את ברכתו ליעקב במקום לעשו.
בכל אופן אדם חטא, אפילו אם הוא לא ידע, כי הוא היה צריך לשאול. הרי הוא ידע שיש עץ אסור, אולי גם הוא עבר וראה את הפרי "תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם" (ביאור:בראשית ג ו) והיה יכול לזהות את הפרי.
כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ[עריכה]
אדם לא רק שמע את דברי אשתו. הוא שמע ועשה, אכל. 'לשמוע בקול' זה לא רק להקשיב, אלא להקשיב, להבין, ולעשות כפי שנאמר.
אין מקום בתנ"ך בו נאמר שאדם "שמע בקול" ועשה דבר שונה. כמובן, ללא השימוש בצרוף 'שמעו בקולו', בני ישראל שמעו את דברי אלוהים בהר סיני, ובכל זאת עשו את הרע בעייניו.
אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ[עריכה]
אלוהים יודע שהוא לא יהרוג את אדם, הן הוא כבר העניש את האישה "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ, בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים, וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ" (ביאור:בראשית ג טז), אבל לא המית אותה.
אלוהים מודה שהוא רק ציווה על אדם ולא על האישה, כאשר הוא אומר: "אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ", ביחיד, ולא ברבים, 'אשר ציויתכם'.
אלוהים לא מזכיר את העונש שהוא קבע מראש, מכאן ניתן להבין שהוא לא התכוון להמית את אדם. אדם עבר את הנסיון הזה במשך הרבה מאוד שנים. זמן רב אדם נתן שמות לחיות ולא מצא לעצמו עזר כנגדו. אולי הוא מצא חיות לביות: כלבים, פרות, כבשים, תרנגולות אבל לא מצא בת זוג. אחר כך אלוהים השתמש בDNA של אדם כדי ליצור אישה, ולקח זמן רב עד שהיא התבגרה, למדה לדבר, ואדם דבק בה והיו לבשר אחד (ביאור:בראשית ב כד), ורק אחר זמן נוסף האישה הגיעה לעץ והנחש דיבר איתה.
אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ[עריכה]
- לא ברורה הקללה הזאת: מה אשמה האדמה? ואיך זה יתבטא?
כמובן שיש אדמה שמכוסה במים, קפואה בקור, יבשה במדבר, מלאה סלעים, מכוסה בלבה, שסובלת משטפונות, ביצות ויערות סבוכים. אולם נשארה מספיק אדמה פוריה ועשירה שמביאה חיים ושפע לבני האדם.
בסדום, בגלל רשעת האנשים, אלוהים השחית את האדמה ויושביה. בזמנו אדמת סדום היתה "כְּגַן יְהוָה כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (ביאור:בראשית יג י), ולכן אנשיה הפכו "רָעִים וְחַטָּאִים לַיהוָה מְאֹד" (ביאור:בראשית יג יג), אולם לאחר שאלוהים השחית את האדמה היא הפכה לאדמה מלוחה שאינה מתאימה להקרא 'גן אלוהים'.
בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ[עריכה]
אלוהים הודיע לאדם שהוא יחיה את כל חייו, ולא ימות מוקדם יותר כעונש.
אדם יחיה ויהיה עצוב על מה שהוא הפסיד בעבר, אולם יש כאן גם עצב עתידי.
אולם החיים האלה יהיו עצובים, כי "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (ביאור:בראשית ג יט). כמובן להפסיד את גן עדן, וכל האוכל החופשי, זאת היתה מכה קשה, אולם אין ספק שאלוהים לא התכוון שהוא יאכיל את כל בני האדם לעולם ועד, בגן עדן, בלי שהם ישקיעו מאמץ. אלוהים מראש הודיע לאדם שיש לו תפקיד "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (ביאור:בראשית ב טו), ועכשו זה יכלול עבודה למחיתו. לא נראה שאלהים חשב שזאת משימה בלתי אפשרית.
אלוהים העניק לבני האדם את הזכות לקבוע את אורך, אורח, וערך חייהם. אלוהים אמר בעצבון תעבוד ותזיע, וכך תאכל לחם ותחיה את כל חייך. אדם יכול להפסיק לעבוד ולהתאמץ, לאכול מאכלים מזיקים ולעשות דברים מסוכנים, וכך גופו יסבול והוא ימות מוקדם יותר.
במשפט הזה אלוהים העניק לבני האדם את זכות הבחירה החופשית.
אדם ואשתו הראו שהם מסוגלים לקחת החלטות ומוכנים לקחת סיכונים. הם היו מוכנים לעזוב את החממה.
בני האדם למדו מה טוב ומה רע, להם ולשכניהם. הם עכשו יכולים להיות טובים ולבנות גן עדן סביבם, או להיות רעים ולבנות גיהנום סביבם.
בני אדם, בפחד ובעצב חייבים לעשות החלטות, ללא ידיעת העתיד, אשר ישפיעו עליהם כל ימי חייהם. לפעמים אפשר לתקן, אולם לרוב הגרוש הוא מוחלט ואין אפשרות לשוב.