קטגוריה:בראשית ג יז

עריכה

• לפירוש "אלשיך" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

כו' הלא לא כל האדם אוכלים בזעת אפם. ועוד באומרו עד שובך אל האדמה, למה אמר באריכות הלז, ולא אמר עד תמות. וגם אומרו כי ממנה לוקחת מיותר. ועוד אומרו כי עפר אתה, אם הוא שמעפר נעשה ידוע הוא, ואם הוא שכעת הוא עפר לא כן הוא. ועוד למה שינה, כי תחלה אמר עד שובך אל האדמה כו', ואחר כך אמר ואל עפר תשוב, ולא אמר ואל האדמה תשוב:

אמנם הנה בפתח דבריו יתברך כיוון לדחות טענתו שאמר לו האדם, האשה אשר נתת עמדי כו', שכלל שני דברים כמאמרנו למעלה. א. שהאשה היתה סיבה, על כל אחד מהדרכים שכתבנו בפירושו. ב. באומרו היא נתנה לי מן העץ - כי מאומרו יתברך שני פעמים "ממנו", לא תאכל "ממנו", כי ביום אכלך "ממנו", חשב שלא היתה עיקר הקפידה רק בהלקח מהאילן, אך עתה היא נתנה לי מן העץ ולא לקחתי אני ממנו. על כן אמר הוא יתברך על הטענה הראשונה, "כי שמעת לקול אשתך" כו', והוא בשום לב אל מלת "לאמר" האמורה בצווי "ויצו ה' אלהים על האדם לאמר", כי אומרו "לאמר" הוא מיותר, אך כיוון הוא יתברך למנות את האדם שליח "לאמר" לאשה צווי זה גם היא, וזהו "ויצו על האדם" וגם "לאמר" לאשה:

ובזה יאמר לו הנה על כל הבחינות אשר תתנצל באמרך כי האשה הסיבה, אין לך בית מנוס, כי הלא הפכת קדרה על פיה, כי הלא אני להשמר מפיה ולהשמר מכל זה, שמתי אותך ממונה עליה על הדבר, שתשא קל וחומר לבלתי שמוע אליה, ואיך נהפכת כי במקום שהיה לך לאמר לה שלא תאכל, אדרבה אין צריך לומר שלא מנעת אותה, כי אם ששמעת לה באומרה לך שתאכל, וזהו אומרו "כי שמעת לקול אשתך ותאכל" על פיה במקום "אשר צויתיך לאמר" לה "לא תאכל ממנו" וזהו אומרי "לאמר". וגם הטענה השנית שדקדק אומרו ממנו והוא לא לקח מן העץ, גם זו אינה טענה, שלא אמרתי לא תקח רק "לא תאכל ממנו," והוא לומר אתה שמת לבך אל אומרי ממנו שני פעמים, ולא אל אומרי אכילה שני פעמים לא "תאכל ממנו" כי ביום אכלך ממנו, כי לא יעלה על לב שכוונתי שלא תענש אם לא תהיה נושך ואוכל בפיך מן האילן כי אין זה דרך אנשים, אך אין זה רק שכל הכוונה לא היתה רק על האכילה ממנו גם שילקח על ידי אחר, וזהו אומרי "לא תאכל ממנו":

ועל ענין העונש "ארורה האדמה" כו', יהיה הענין, שאמר לו יתברך, הנה מתחלה היית מושל בכל הבריות דומם וצומח ובעל חי כאומרו ורדו בדגת הים כו', ועתה אין צריך לומר שלא תרדה בבעלי חיים, כי אם גם הצומח מהאדמה הוא הדומם לא תרדה בם, כי האדמה מאליה היתה מוציאה לך כל אוכל בלא יגיעה, כמאמר ר' פנחס בבראשית רבה (שם ה ט) ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע ועץ עושה פרי, שלא היה עץ שלא היה עושה פרי אפילו אילני סרק. וכן אמרו רבותינו ז"ל בבראשית רבה (טו ח) כי היה פיסת בר בארץ (תהלים עב) כי כמו שהארץ תוציא זרועיה הנאכלים כמות שהן תמר ותפוח, כן גם הלחם היה יוצא נאכל כמות שהוא, כמו שאמרו ז"ל בבראשית רבה (שם) מאי לפת כלומר לא פת היה, על דרך העתיד לבא שיהיה פיסת בר בארץ, כלל הדברים כי הארץ היתה מוציאה צמחה בלי עמל ובלי יגיעת אדם וגם בלי פסולת, רק נאכל כמות שהוא בר לחם ומזון. נמצאת הארץ נשמעת לאדם וכן הצומח והבעלי חיים, כמו שאמרו ז"ל שהיו גם העופות באים אליו. אמר עתה הנה אבדת הכל כי הנה "ארורה האדמה בעבורך":

והוא כי בהברא העולם היתה שכינה בתחתונים, ועל כן בהיות שכינה שורה על האדמה תוציא צמחה מאליה ובלי פסולת, כי הכל היה עושה פירות, וגם הלחם היה יוצא בלי סובין ומורסן וקש, ובלתי צריך עבודה, ונאכל כמות שהוא, וסועד כלחם האפוי. אך בהעוות האדם לא בלבד נסתלקה שכינה עד לרקיע כמו שאמרו ז"ל (שם יט יג) כי על ידי שבעה עלתה עד לרקיע השביעי, כי אם גם שרתה רוח טומאה על הארץ, ועל כן אי אפשר לה להוציא רק דברים ארורים ומעורבים בפסולת כאשר נתבאר בס"ד. וזהו אומרו "ארורה האדמה בעבורך", שהוא על חטאו שהשרה טומאה על הארץ, ועל כן כיון שלקתה בסיבתך לא תהיה נשמעת לך להוציא לחם אפילו מעורב בפסולת, כי אם על ידי טרחך בה בחרישה וזריעה ולא מאליה כבתחלה. וזהו אומרו "בעצבון תאכלנה", ופירש מה שאמרתי "ארורה האדמה בעבורך", הוא, כי (יח) "וקוץ ודרדר תצמיח לך", זאת תעשה מאליה שהוא מכח הטומאה השורה עליה תוציא דברים רקים ומזיקים, וזהו "לך" כלומר בשבי"לך" שהוא אומרו "בעבורך", הרי פירש אומרו ארורה האדמה ואומרו בעבורך. ועל אומרו "בעצבון תאכלנה" אמר "ואכלת וכו' בזעת" וכו', לומר מה שאמרתי "בעצבון תאכלנה", לא על כל מאכל אשר תאכל, כי הנה "ואכלת את עשב השדה" שהוא היוצא השדה עשבים קלי האיכות אשר אין זרעם בם, אך מה שיהיה "בזעת אפך" הוא מה שתאכל לחם, והוא כמו שאמרו ז"ל (ירושלמי סוף פרק קמא דחלה) שעשר מלאכות צריך כדי לאכול מלחם הארץ, שהוא כדי לנקות הפסולת ולהכשיר האוכל על ידי עשרה מלאכות ועשרה מצות הנעשים בו כנודע להעביר כח הטומאה אשר סיבב הפסולת:

(יט) והנה על ידי אשר האדם גרם בא כח הטומאה, על כן יטרח להעבירו בעשר כוחות קדושה. ובכלל הדבר הוא כי לא השליטו ה' עתה רק בצומח, על הדרך הגרוע הלז, אך לא בבעלי חיים - נמשל כבהמות בחטאו ולמה יהיו לו לאכול, ואמר כי זה יהיה לך אדם שתאכל בזעת אפך לחם, ולא יהי פסת בר בארץ מאליו ובלי פסולת "עד שובך אל האדמה" כו', והוא בשום לב אל אשר הערנו שאינו אומר עד שובך אל העפר, כמו שאומר אחר כך ואל עפר תשוב, אך הוא כי אל עפר משמעו שיחזור להיות עפר בקבר, אך אומרו אל האדמה, הוא להיות על האדמה חי וקיים. והוא כי הנה ידענו כי אדם הוא דוד והוא משיחנו, ואמר כי תמשך הקלקלה הזאת "עד שובו" פעם אחרת "אל האדמה", ולא בדוד בהוייתו הראשונה, כי אם כאשר האדמה תהיה אשר "ממנה לוקחת", כי תהיה משוללת רוח הטומאה, כד"א (זכריה יג) ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, שהוא בימות משיחנו, שאז ישוב בגלגול במשיח עצמו אל בית המקדש - היא האדמה אשר לוקח משם כי ממקום כפרתו נברא, כי אז תחול שכינה בארץ עם סלוק הטומאה כאמור. כי אז על ידי כך הארץ תוציא צמחה מאליה ובלי פסולת, כי יהי פסת בר בארץ, וכמאמרם ז"ל (שבת ל ב) יהי כו' - עתידה ארץ ישראל להוציא גלוסקאות. כי אם יהיה כמו זר נחשב בעיני השומע שתוציא הארץ גלוסקאות כציורה מאפה תנור, הלא זאת ישיב אל לבו, שהענין כי כאשר תוציא הארץ גם עתה תמר ותפוח הנאכל כמות שהוא יוצא מהארץ, כן תוציא אז הלחם שיהיה נאכל בהוצאתו מן הארץ. וגם תהיה כגלוסקאות שהיא מסולת מנופה ונקיה, כן לא תוציא הארץ לחמה בפסולת מוץ ותבן וסובין ומורסן, רק נקיה מכל פסולת כסולת הנקיה. כי מה שיקשה לקלי האמנה איך יוסר הסובין והמורסן והקמח מאליהן, הוא שלא ידעו שלא יצטרך להסיר דבר, כי אם יברא בלא סובין וקמח, רק סולת נאכל כאפוי.

ואם יקשה למו האפיה, קל וחומר הוא, אם בשר ודם מכשיר הסולת על ידי אפיה ליאכל, מי שיצר את האופה עצמו לא כן שכן.

ומה גם כי אין זה רק להחזיר הדבר אל ראשיתו, ואין כל חדש כי אשר להיות כבר היה, אלא ששרתה רוח טומאה על האדמה אשר אררה ה' מרעת יושבי בה, ותוציא הארץ פסולת בעירוב בצמח האדמה, שעל כן יצא עירוב, מוץ קש סובין ומורסן, מה שאז לא יראה ולא ימצא. ועל כן גם בימי משה רבינו ע"ה ודוד ודומיהם שהיתה שכינה שורה על הארץ, לא היה כן, יען כי לא הטהרה הארץ הלזו מן הטומאה לגמרי, לבלתי היות עירוב טומאה בצד מה, עד לעתיד לבא שנאמר על הזמן ההוא ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. והוא מאמרם ז"ל בבראשית רבה (יב ה) באומרם כי כל תולדות שבמקרא חסרים, חוץ משנים אלה תולדת השמים כו' ואלה תולדת פרץ כו', מפני שששה דברים שחסרו בחטאו של אדם, שהם פירות הארץ ופירות האילן כו' שהיו שלמים כשנאמר אלה תולדת השמים, יחזרו כשיבא בן פרץ הוא מלך משיחנו, הנה בפירוש כי פירות הארץ והאילן לא יתוקנו עד ימות משיחנו והוא מן הטעם שכתבנו:

והנה היה מקום שיאמר אדם, הלא אם אתקן מעשי בתשובה שלימה, למה לא יחזור הענין כשהיה מבלי שוב בגלגול, לזה אמר "כי עפר אתה" כו' לומר הנה הכל תלוי בך, ואין דבר נתקן עד שתתקן אתה, ותקונך עודך בחיים אי אפשר עד תשוב אל העפר, והוא כי אינך עתה מה שהיית טרם תחטא, כי לא היית עפר. כי גם שנעשית מן העפר, הלא יצרך ה' בעצמו יצירה חדשה שהקנה בך בידיו הויה זכה וקדושה ספיריית, אך עתה נסתלק ממך הספיריות ההוא, כי נכנסה בך זוהמת נחש, עד שכעת עפר אתה משולל הקדושה שנקנית בך כי פנה זיווך. והוא מה שאמרו ז"ל (בראשית רבה יב ה) כי אחד מהדברים שנתקלקלו הוא זיוו, שגם כי מעפר נעשה נתעלה איכותו והיה זך ובהיר גם חומרו מעין רוחניות, ועתה עפר אתה כי נתעכר איכותך כעפר על ידי זוהמת נחש, ואין לך תקנה לשוב אל הקודם, עד אשר "אל עפר תשוב", ושוב אעשך מן העפר משולל זוהמת נחש, כאשר עשיתיך מאז בכל השלמות שהיה בך כבראשונה והותר. וזה מאמר שלמה (קהלת יב) וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, לומר אם היה הדבר כאשר טרם יחטא אדם, שהגוף לא היה עפר, היה חבור וזווג הרוח והגוף עולה יפה ולא יתפרדו, אך עתה הגוף הוא עפר, איך יתמיד חיבורו עם הרוח, לכן כל אחד ישוב לשרשו, עד יתוקן וישוב העפר אל הארץ כשהיה טרם יוצר אדם והרוח כו':

או יאמר "עד שובך אל" כו' עד שעה אחת קודם תחיית המתים, והוא עובדא דר' אחא בר יאשיה (שבת קנב ב) שאמר על פסוק זה שהצדיקים נעשים עפר שעה אחת קודם תחיית המתים, כי אז תהיה האדמה זכה מטומאה לגמרי. ואדם לא שב אל עפרו במותו, וכן נראה ממה שאמרו בגמרא (בבא בתרא נח א) שאמר לר' בנאה בדיוקני עצמה לא תסתכל, כי עודנו קיים בגופו במערה, ומה גם אחרי תשובתו מחטאו שלא ישוב אל עפרו עד הזמן הנזכר, לזה אמר "כי עפר אתה", כלומר מפאת עצמך, וגם לא תהיה כך הרבה, כי אם "שיבתך אל העפר" בלבד, כי מיד אעלך גם עלה, וזהו אומרו "ואל עפר תשוב" ולא אמר ועפר תהיה, כלומר השיבה בלבד בלי התמדת היותך שם הרבה, כי שעה אחת קודם תחיית המתים הוא כמדובר: