מ"ג בראשית ג ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקראות גדולות בראשית


<< · מ"ג בראשית ג · ח · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וישמעו את קול יהוה אלהים מתהלך בגן לרוח היום ויתחבא האדם ואשתו מפני יהוה אלהים בתוך עץ הגן

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַֽיִּשְׁמְע֞וּ אֶת־ק֨וֹל יְהֹוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים מִתְהַלֵּ֥ךְ בַּגָּ֖ן לְר֣וּחַ הַיּ֑וֹם וַיִּתְחַבֵּ֨א הָֽאָדָ֜ם וְאִשְׁתּ֗וֹ מִפְּנֵי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים בְּת֖וֹךְ עֵ֥ץ הַגָּֽן׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וּשְׁמַעוּ יָת קָל מֵימְרָא דַּייָ אֱלֹהִים מְהַלֵּךְ בְּגִנְּתָא לִמְנָח יוֹמָא וְאִטְּמַר אָדָם וְאִתְּתֵיהּ מִן קֳדָם יְיָ אֱלֹהִים בְּגוֹ אִילָן גִּנְּתָא׃
ירושלמי (יונתן):
וּשְׁמָעוּ יַת קַל מֵימְרָא דַיְיָ אֱלהִים מְטַיֵיל בְּגִינוּנִיתָא לִמְנַח יוֹמָא מְטַיִיל בְּגִינָתָא לְתוּקְפָא דְיוֹמָא וְאִיטְמַר אָדָם וְאִנְתְּתֵיהּ מִן קֳדָם יְיָ אֱלהִים בִּמְצִיעוּ אִילוֹנֵי גִינוּנִיתָא:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וישמעו" - יש מדרשי אגדה רבים וכבר סדרום רבותינו על מכונם בב"ר ובשאר מדרשות ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה המישבת דברי המקרא דבר דבור על אופניו

"וישמעו" - מה שמעו שמעו את קול הקב"ה שהיה מתהלך בגן

"לרוח היום" - לאותו רוח שהשמש באה משם (ס"א לשם ודוק כי כן עיקר) וזו היא מערבית שלפנות ערב חמה במערב והמה סרחו בעשירית (שם לח)

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

וישמעו... מתהלך בגן — קול השם. וזה היה סמוך לערב, בעת התנופף רוח היום. ומצאנו לקול הליכה, כמו: "קולה כנחש ילך" (ירמיהו מו כב); "קול השופר הולך וחזק מאוד" (שמות יט יט). ויאמר ר' יונה המדקדק הספרדי, כי הטעם, 'והאדם מתהלך בגן'. גם הוא אמר שפירוש "ביום אכלך ממנו", אלף שנים, כדרך הדרש. ואחרים אמרו, כי ביום ששי נברא, וביום ששי מת. ואחרים אמרו, אז תהיה חייב מיתה. ואחרים אמרו, כי יש מות – עונש, כמו: "כי בן מות האיש העושה זאת" (שמואל ב יב ה). ואחרים אמרו, כי מאז תחל שתמות, והביאו ראיה מהתינוק.

והישר בעיני, מה שאמרו הקדמונים, שעשה תשובה, כטעם "רגע אדבר" (ירמיהו יח ז, וראה ערובין יח ב ועבודה זרה ח א):

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן לרוח היום" - אמרו בבראשית רבה (יט יב) אמר רבי חילפי שמענו שיש הלוך לקול שנאמר וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן וכן כתב הרב במורה הנבוכים (א כד) וכן דעת רבי אברהם כי "מתהלך" כנוי לקול כענין קולה כנחש ילך (ירמיהו מו כב) והוא אמר כי טעם "לרוח היום" ששמעו הקול לפנות ערב והזכיר בשם רבי יונה כי הטעם והאדם מתהלך בגן לרוח היום ולפי דעתי כי טעם מתהלך בגן עדן כטעם והתהלכתי בתוככם (ויקרא כו יב) וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם (להלן יח לג) אלך אשובה אל מקומי (הושע ה טו) והוא ענין גלוי שכינה במקום ההוא או הסתלקותו מן המקום שנגלה בו וטעם לרוח היום כי בהגלות השכינה תבא רוח גדולה וחזק כענין שנאמר (מלכים א יט יא) והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה' וכן וידא על כנפי רוח (תהלים יח יא) וכתוב באיוב (איוב לח א) ויען ה' את איוב מן הסערה ולפיכך אמר בכאן כי שמעו קול ה' שנתגלה השכינה בגן כמתקרב אליהם לרוח היום כי רוח ה' נשבה בו בגן כרוח הימים לא רוח גדולה וחזק במחזה בשאר הנבואות שלא יפחדו ויבהלו ואמר כי אף על פי כן נתחבאו מפני מערומיהם ובבראשית רבה (יט ז) נמי אמרו אמר רבי אבא בר כהנא מהלך אין כתוב כאן אלא מתהלך מקפץ ועולה הנה רבי אבא עשאו כלשון "וילך ה'" (להלן יח לג) כמו שפירשנו בלשון ההליכה אלא שהוא פתר הכתוב להסתלקות השכינה שהיתה שורה בגן עדן ונסתלקה ממנו בחטאו של אדם כענין אלך אשובה אל מקומי (הושע ה טו) ואנו מפרשים אותו לגלוי השכינה במקום ההוא והוא הנכון והנאות בכתוב

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ח) "וישמעו את קול ה'". ספר איך נפלו תיכף ממדרגתם בענין הנבואה, שתחת שתחלה היה נבואתם באספקלריא המאירה והשפע חל על הנשמה והשכל שלא באמצעות הכח המדמה, ולכן לא השיגו תחלה שום דמות ודמיון ולא שמעו קול גשמי ולא נפל עליהם פחד ורעדה כמו שיפול על הנביאים שרואים באמצעות כחות הגוף, רק היה מדרגת נבואתם כמדרגת נבואת משה ע"ה, הנה עתה שגבר החומר והנפש נכלאה בו והתמזגה עמו, שמעו קול גשמי וגם נדמה להם שהיה מתהלך בגן שמעתיק א"ע ממקום למקום ושמתקומם במקום, שכ"ז מפעולת כח הדמיון, שע"ז אמר מתהלך בענין התפעל שמורה לפעמים על הפעולה המדומה כמו מתעשר מתרושש מתכבד, ואמר שכל זה היה לרוח היום היינו לפי הרוח של נבואה שחל עליהם היום אחר החטא כי קודם החטא חל עליהם הרוח בענין נעלה מזה, [וידוע שא' משתופי שם רוח הוא שמורה על הנבואה, ויהי כנוח עליהם הרוח, רוח ה' עלי]. עוד היה ענין שלישי, שאחזם המורא והפחד מה שלא היה כן עד עתה, שע"ז אמר ויתחבא האדם ואשתו. וגם תחת שעד עתה שמשו בכח השכל באורח ישר, כי היה שכל משכיל בפועל, והשיגו אמיתת האלהות שלא יסתר ממנו דבר כמ"ש אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו, עתה שהתחילו להמשך אחר החוש והדמיון, גם השכל נמשך אחריהם וחשבו את האלהי כח נטוע בחומר, וחשב שיוכל להתחבאות מפניו כמ"ש ויתחבא האדם ואשתו, וכמ"ש הוי המעמיקים מה' ויאמרו מי רואנו ומי יודענו כמ"ש בפירוש שם:

 

ילקוט שמעוני (כל הפרק)(כל הפסוק)

עשר ירידות ירד הקב"ה על הארץ: אחת בגן עדן, ואחת בדור הפלגה, ואחת בסדום, ואחת בסנה, ואחת במצרים, ואחת בסיני, ואחת בנקרת הצור, ושתים באהל מועד, ואחת לעתיד לבוא. אחת בגן עדן דכתיב: וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן, וכתיב: "דודי ירד לגנו". ישב לו בדין, אמר לו: מפני מה ברחת מלפני? אמר לו: כי ערום אנכי, ממעשים מפועל ומצווי.

מה היה לבושו של אדם הראשון? עור צפורן, וענן כבוד מכסה עליו; וכיון שאכל הפרי, נפשט עור צפורן ונסתלקה ענן כבוד מעליו, וראה את עצמו ערום.

הביא שלשתן ונתן עליהם גזר דין מתשע קללות ומות, והפיל את סמאל ואת כת שלו ממקום קדושתו מן השמים, וקצץ רגליו של הנחש, ופקד עליו להיות מפשיט את עורו ומצטער אחת לשבע שנים בעצבון גדול, ואררו שיהא שואף במעיו על הארץ, ומזונו נהפך במעיו לעפר, ומרורת פתנים בפיו, ונתן שנאה בין בניו ובין בני אשה, שיהו רוצצים את ראשו, ואחר כל קללה מות. ונתן לאשה תשע קללות ומות: ענוי דם נדתה, וענוי דם בתולים, ענוי הריון הבטן, ענוי לידה, עינוי גידול בנים, ומכסה את ראשה כאבל, ומגדלת שער כלילית, ואינה מגלה ראשה כי אם בלילות, ורצע את אזנה כעבד עולם וכשפחה משרתת את בעלה, ואינה נאמנת בעדות, ואחר כל אלה מות. והוציא דמים לאדם בתשע קללות ומות: קצר כחו, קצר קומתו, טומאת הזב, טומאת קרי, טומאת תשמיש המטה, זורע חטים וקוצים קוצר, ומאכלו בעשב הארץ כבהמה, לחמו בדאגה, ומזונותיו בזיע, ואחר כל אלה מות.

אם אדם חטא, הארץ מה חטאה? שלא הגידה את המעשה, ובשעה שאדם חוטא היא מנכה פירותיה, שנאמר: "ארורה האדמה בעבורך":

וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן. שמענו שיש הלוך לקול, הלוך לאש לא שמענו, והיכן שמענו? להלן, "ותהלך אש ארצה". 'מהלך' אין כתיב כאן אלא מתהלך, מקפץ ועולה.

עיקר שכינה בתחתונים היתה, כיון שחטא אדם הראשון, נסתלקה לרקיע ראשון. עמד קין וחטא, נסתלקה לרקיע שני. עמד דור אנוש, נסתלקה לרקיע ג'. דור המבול, נסתלקה לרקיע ד'. דור הפלגה, נסתלקה לרקיע ה'. סדומיים, נסתלקה לרקיע ו'. מצרים, נסתלקה לרקיע ז'. ועמדו ז' צדיקים והורידו אותה לארץ: אברהם יצחק ויעקב, לוי, קהת, עמרם ומשה, דכתיב: "צדיקים יירשו ארץ" וגו'; ורשעים מה עושים? פורחין באויר? אלא צדיקים ישכינו שכינה בארץ.

וישמעו, קולן של אילנות אומרים: הא גנבא דגנב דעתיה דברייה. שמע קולן של מלאכי השרת אומרים: מתהלך, מת הלך לו אותו שבגן. אמר להם הקב"ה: לרוח היום, הרויחו לו את היום, כך אמרתי לו: "כי ביום אכלך ממנו מות תמות", אי אתם יודעים אם יום אחד משלי או יום אחד משלכם? הריני נותן לו יום אחד משלי שהוא אלף שנים, והוא חי תתק"ל שנה ומניח ע' לבנים, הדא הוא דכתיב: "ימי שנותינו בהם שבעים שנה".

לרוח היום, לרוח מזרחית דגן, לרוח שהוא עולה עם היום. זבדי בן לוי אמר: לרוח מערבית דגן, לרוח שהיא שוקעת עם היום. על דעתיה דרב, הקשה עליו, כל שהיום עולה הוא מרתיח. על דעתיה דזבדי, ריתה עליו, כל שהיום שוקע הוא צונן.

ויתחבא האדם, גרע קומתו ונעשה מאה אמה. בתוך עץ הגן, רמז לתולדותיו שיהו נתונין בארונות של עץ.

<< · מ"ג בראשית · ג · ח · >>