יריעות שלמה על רש"י/בראשית/ג
בד"ה מה ענין כו' מאיזה סיבה כו' נ"ב יש מקשין מה מלמדינו הלא באותו פעם לא היה לו בושה ונ"ל דבא להשמיענו שאסור לשמש בפני כל חי אף שאין כאן בושת שהרי אדם ששימש נמי במקום שלא היה לו בושה ובא ממנו תקלה ודוק מהרש"ל: בא"ד בב"ר בשם ר"י כו' נ"ב וק"ל דא"כ למה ואירא כי עירום אנכי או וידעו כי ערומים הם ואפשר למ"ד כציפורן חלקה על בשרו אם כן עדיין היה ערום ודו"ק ול"נ דהכי פי' על כל פנים ויהיו שניה' ערומין כו' והנח' היה ערום כו' לא שייכי אהדדי ואם באת לומר שרצה הכתוב להתחיל בסיפורו של אדם איך הוא ערום מתחילה עד סופו שנתלבש על ידי המקום אם כן היה לו לסמוך מיד ויעש לאדם וגו' דהיינו לסתום ואח"כ יפרש מעשיו והנחש היה ערום עד שלבשו המקום ודוק מהרש"ל: בד"ה אף כי אמר שמא כו' נ"ב ונרא' לי דהוי כמו שכתיב כי אף אמר לכם והיינו פי' שמא אף זה אמר לכם ודוק מהרש"ל:
בד"ה דחפה עד שנגעה כו' נ"ב יש מקשין מה סברה חוה בראותה שהנגיעה לא היתה מזקת לה הלא ידעה האמת שהמקו' לא גזר על הנגיע' ונראה לי דלק"מ כי בלא זה קשה למה אמרה לא תגעו בו פן תמותון והקב"ה אמר בודאי תמות אלא הכי אמרה מאחר שציוה הקב"ה מיתה על האכילה מיסתפינא דגם כן אנגיעה הוי עונש מיתה והוא הראה לה שבנגיע' ליכא פחד ועונש ואז הוקל לבה שאף באכילה ליכא חשש והיינו כל המוסיף גורע אע"פ שהוסיפ' לאיסור ודעתה היתה לטובה ודוק מהרש"ל:
בד"ה ראתה דבריו וה"פ כיון כו' נ"ב ולי נראה לפ' דה"ק ראתה דבריו של נחש היינו דכתיב אחריו כי טוב העץ. וכי תאוה הוא לעינים היינו והנאו לה ונחמד העץ להשכיל היינו והאמינתו כו' ודוק מהרש"ל:
בד"ה לענין החכמה כו' נ"ב ולי נראה דהכי דייק מדכתיב אחר כך וידעו כי ערומי' הם ולא כתי' ותפקחנ' עיניהם ויתבוששו דאין לומר כבר לא ידעו כי ערומים הם מאחר שעיניהם לא נתפקחו הלא אין זה תלוי בראייה שאף הסומא ידע כו' אם כן מה שכתב וידעו כי ערומי' הם היינו שנתערטלו במצוה אחת אם כן ותפקחנה נמי איירי בהאי חכמה ודוק ומ"מ אין המקרא יוצא מידי פשוטו ואף לענין הבושה איירי מדלקחו להם חגורות והא דאמר אחר כך ואירא כי עירום אנכי משום דס"ס הוא ערום וגנאי הוא כלפי מעלה מאחר שאינו מלובש בכתנות וק"ל מהרש"ל:
בד"ה לאותו רוח שהשמש בא משם כו' נ"ב ונ"ל דלא צריך לפי' דשוקעת אלא ה"פ השכינ' היתה במערב והיה לע"ע השכינה ברוח שהשמש באה דהיינו במערב בשעה העשירית ודוק מהרש"ל:
בד"ה כמו אל כו' מלשון הטעאה כו' נ"ב ולי נראה דחד לשון הוא אלא דלשון הסתה הוא בכאן מלשון הטעאה ודוק מהרש"ל:
בד"ה היה לו להשיב כו' של מסית דקאמר נ"ב ושרי ליה מרי שכח מה שכתבו התוס' בפרק זה בורר וז"ל שאני מסית שנצטוה שלא להסית ואם כן כשמסית עובר אבל הנחש לא נצטוה רק שתקלה בא על ידו כו' מהרש"ל: בד"ה רגלי' היו כו' הכי הוי נ"ב ומה שפי' נתקוצצו משו' שעינינו רואו' שאין לו עתה רגלי' מהרש"ל:
בד"ה אתה לא כו' ותשא אשתו נ"ב וא"ל ס"ס ידע שהיא נמי תאכל ותמות וי"ל דסב' מאחר שאדם נצטוה מפי הגבורה עצמו ימות מיד והיא שלא נצטוית מפי המקום אלא מפי בעלה לא תמות כ"כ מהר ואם כן להאי שעתא ישגלנה ודוק מהרש"ל: בד"ה ואף משם תמיתנו כולו נ"ב ואני אומר דמ"ה פירש ואף משם תמיתנו משום דהוא ישופך ראש הוא סיבת על גחונך תלך אבל תשופנו עקב אין לפרש כך דאם היה בעל קומה מכ"ש שהיה נושף בו למעלה אלא אף משם תמיתנו קאמר מהרש"ל:
בד"ה עצבונך כו' בעל הערוך כו' נ"ב ולי נראה לפרש עצבונך צער וסת והרונך כפשועו והיינו שכתב אחריו בעצב תלדי בנים כלומר דאי אפשר לפתיחת קבר בלא דם מהרש"ל. ואין להקשות לפירש רש"י הל"ל בתחילה הרונך ואחר כך עצבונך כסדר משום דגבי חוה הוה צער גידול בנים קודם צער העיבור דהא כבר היה נולד קין כדאיתא בסנהדרין שעה ח' עלו למטה שנים וירדו ארבעה שמעתי: בד"ה תשוקתך כו' הכל ממנו כו' נ"ב פירש מ"ה אינה יכולה לתבעו שבלתי תאוותו וקישויו א"א לשמש מש"כ בו דכשהוא מתאוה לתשמיש אף על פי שהיא אינה מתאוה יכול לשמש וזהו הכל משלו וממנו ודוק מהרש"ל:
בד"ה ויש אומרים כו' צמר ארנבת כו' נ"ב ול"נ דהוכרח רש"י לפרש זה משום דק"ל למה לא כתב ויעש כתנות עור וילבישם מקודם ויקרא האדם שם אשתו חוה כדי לגמור כל הענין ואחר כך לחזור לעניינו של ראשון אלא ללמדך שלאו משום שהיו ערומים לחוד עשה כתנות עור אלא אף משום הצינה ואפשר אי לא היו חוטאין היה מציל אות' מן הצינה אבל עכשיו שהוכרח לעשות להן כתנות מפני הבושה עשה אותן מצמר ארנבת רך וחם אף לצינה ודוק. ועוד נראה לפרש ועיקר דמכתנות עור דייק דאם לא כן היה לו לכתוב ויעש לו כתנות ותו לא אלא עור של ארנבת ודוק מהרש"ל: