מ"ג בראשית ג ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקראות גדולות בראשית


<< · מ"ג בראשית ג · ז · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמם הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגרת

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַתִּפָּקַ֙חְנָה֙ עֵינֵ֣י שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּ֣דְע֔וּ כִּ֥י עֵֽירֻמִּ֖ם הֵ֑ם וַֽיִּתְפְּרוּ֙ עֲלֵ֣ה תְאֵנָ֔ה וַיַּעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם חֲגֹרֹֽת׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וְאִתְפַּתַּחָא עֵינֵי תַּרְוֵיהוֹן וִידַעוּ אֲרֵי עַרְטִלָּאִין אִנּוּן וְחָטִיטוּ לְהוֹן טַרְפֵי תֵּינִין וַעֲבַדוּ לְהוֹן זְרָזִין׃
ירושלמי (יונתן):
וְאִתְנַהֲרָן עֵינֵי תַּרְוֵויהוֹן וִידָעוּ אֲרוּם עַרְטִילָאִין אִינוּן דְאִיתְעַרְטְלוּ מִן לְבוּשׁ טוּפְרָא דְאִיתְבְּרִיאוּ בֵּיהּ וַהֲווֹ חַמְיַין בְּהַתַתְהוֹן וְחַטִיטוּ לְהוֹן מְטַרְפֵי תֵּנִין וַעֲבָדוּ לְהוֹן קִמוּרִין:
ירושלמי (קטעים):
וְעָבָדוּ לְהוֹן אִיצְטַלְוָון:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ותפקחנה וגו'" - לענין החכמה דבר הכתוב ולא לענין ראיה ממש וסוף המקרא מוכיח

"וידעו כי עירומים הם" - אף הסומא יודע כשהוא ערום אלא מהו וידעו כי עירומים הם מצוה אחת היתה בידם ונתערטלו הימנה (ב"ר)

"עלה תאנה" - הוא העץ שאכלו ממנו בדבר שנתקלקלו בו נתקנו (סנהדרין ע) אבל שאר העצים מנעום מליטול עליהם ומפני מה לא נתפרסם העץ שאין הקב"ה חפץ להונות בריה שלא יכלימוהו ויאמרו זהו שלקה העולם ע"י (מדרש רבי תנחומא)

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

ראו קטע:אבן עזרא על בראשית ג ו.

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ותפקחנה עיני שניהם" - לענין החכמה דבר הכתוב ולא לענין ראיה ממש וסופו מוכיח וידעו כי ערומים הם כלשון רש"י וכן גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך (תהלים קיט יח)

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ז)" ותפקחנה עיני שניהם." כבר כתב במו"נ שיש הבדל בין פקח ובין פתח, שהפקיחה היא הסרת המכסה שעיניהם היו פתוחות גם תחלה. וראו מה שראו עתה, רק שתחלה לא נחשב להם גילוי ערוה לגנות כי לא גברו בלבם ציורי התאוה, ולא שמשו באברי ההולדה רק להקים זרע, והיה אצלם כיתר אברים שהאדם משמש בהם כפה וחוטם שאינו בושש בהם, ועתה שגברו בלבם ציורי התאוה, נתחדש להם ידיעה חדשה מה שלא ידעו מקודם שגילוי הערוה הוא בושה, וע"ז אמר וידעו כי עירומים הם ולא אמר ויראו, כי לא נתחדש להם ענין חדש בראיתם רק בידיעתם, ומבואר אצלי שיש הבדל בין ערום בקמ"ץ והרבוי ממנו ערומים בחטף פת"ח, ובין עירום בצר"י והרבוי ממנו עירומים, שעירום ועירומים מורה על גילוי הערוה, וערום וערומים מורה רק על חסרון בגד, לכן אמר תחלה ויהיו שניהם ערומים ר"ל מחוסרי בגדים, ועתה יאמר שידעו כי עירומים הם היינו שגילוי ערוה הוא חסרון ובושה וצריך לכסותה, וימתק יותר למ"ש למעלה שתחלה לא היה דבוק כ"כ לנפש עם הגוף שיכלה להתפשט ממנו בכל עת שתרצה, ולא היה צריך בגד לכסותו שהגוף עצמו היה רק כלבוש, ועתה ע"י החטא שנמזג הגוף עם הנפש והיו אחד צריך לבוש לכסותו, ויתפרו עלה תאנה, היא התחבולה הראשונה שהתחילו לפעול בשכל המלאכתותי והיתה חלושה מאד שלא היה אומנות לעשות בגד שלם רק חגורות, ולא מאריגת צו"פ רק מעלה תאנה, והכתנות עור שנעשה להם אח"כ היה ע"י הערה שמיימית כמ"ש ויעש ה' כתנות עור, כי למלאכה זו להפשיט העור ולעשותו במלאכה מכוון למדת האדם צריך אומנות יותר והרגל רב:

 

ילקוט שמעוני (כל הפרק)(כל הפסוק)

ותפקחנה עיני שניהם. וכי סומין היו? לעירוני שהיה עובר לפני חנותו של זגג, והיתה לפניו קופה מלאה כוסות ודייטרוטין, והפשיל מקלו ושברן. עמד ותפסו, אמר לו: ידע אנא דלית אנא מהני מינך כלום, אלא בוא וראה כמה טובות איבדת. כך הראה להם כמה דורות אבדו.

כי עירומים הם, אפילו מצוה אחת שהיתה בידם נתערטלו ממנה.

ויתפרו עלה תאנה, עלה שהביא תואנה לעולם. אמר ר' יצחק: קלקלת עובדך, סב חוט וחייט.

ויעשו להם חגורות. 'חגורה' אין כתיב כאן אלא חגורות, איסטכיון גליון סדינין, ולאשה צלצלין דקיסלוון סבכיון.

<< · מ"ג בראשית · ג · ז · >>