מ"ג בראשית ג ו
<< · מ"ג בראשית · ג · ו · >>
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַתֵּ֣רֶא הָֽאִשָּׁ֡ה כִּ֣י טוֹב֩ הָעֵ֨ץ לְמַאֲכָ֜ל וְכִ֧י תַֽאֲוָה־ה֣וּא לָעֵינַ֗יִם וְנֶחְמָ֤ד הָעֵץ֙ לְהַשְׂכִּ֔יל וַתִּקַּ֥ח מִפִּרְי֖וֹ וַתֹּאכַ֑ל וַתִּתֵּ֧ן גַּם־לְאִישָׁ֛הּ עִמָּ֖הּ וַיֹּאכַֽל׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וַחֲזָת אִתְּתָא אֲרֵי טָב אִילָנָא לְמֵיכַל וַאֲרֵי אָסוּ הוּא לְעַיְנִין וּמְרַגַּג אִילָנָא לְאִסְתַּכָּלָא בֵּיהּ וּנְסֵיבַת מֵאִבֵּיהּ וַאֲכַלַת וִיהַבַת אַף לְבַעְלַהּ עִמַּהּ וַאֲכַל׃ |
| אונקלוס (דפוס): | וַחֲזַת אִתְּתָא אֲרֵי טַב אִילָנָא לְמֵיכַל וַאֲרֵי אָסוּ הוּא לְעַיְנִין וּמְרַגַּג אִילָנָא לְאִסְתַּכָּלָא בֵיהּ וּנְסֵיבַת מֵאִבֵּיהּ וַאֲכָלַת וִיהָבַת אַף לְבַעְלָהּ עִמָּהּ וַאֲכָל׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וְחָמַת אִתְּתָא יַת סַמָאֵל מַלְאָךְ מוֹתָא וּדְחִילַת וְיַדְעַת אֲרוּם טַב אִילָנָא לְמֵיכַל וַאֲרוּם אָסוּ הוּא לִנְהוֹרָא דְעַיְינִין וּמְרַגֵג אִילָנָא לְאִיסְתַּכְּלָא בֵּיהּ וּנְסִיבַת מֵאִיבֵּיהּ וַאֲכָלַת וִיהָבִית אַף לְבַּעֲלָהּ עִמָהּ וְאָכָל: |
רש"י
"כי טוב העץ" - להיות כאלהים
"וכי תאוה הוא לעינים" - כמו שאמר לה ונפקחו עיניכם
"ונחמד העץ להשכיל" - כמו שאמר לה יודעי טוב ורע
"ותתן גם לאישה" - שלא תמות היא ויחיה הוא וישא אחרת
"גם" - לרבות בהמה וחיה
[ט] כי טוב העץ למאכל להיות כאלקים וכו'. ואם תאמר למה הפך סדר הדבורים, שהנחש אמר "ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים יודעי טוב ורע" (פסוק ה), והיא הקדימה תחלה לומר "כי טוב העץ למאכל", ויש לומר דהנחש אמר כסדר הענין, דמתחלה "ונפקחו עיניכם", ואחר כך "והייתם כאלקים יודעי טוב ורע", אבל האשה היתה רואה כדברי הנחש, ומתבונן בהם אם על ידי אכילת העץ יהיו כאלקים, והוא העיקר, לכך בזה היתה מתבונן תחילה:
[י] שלא תמות וכו'. דאם לא כן "עמה" למה לי, אלא רוצה לומר שכל מה שיקרה לה יהיה לו עמה, לכך נתנה לו מעץ הדעת. כך פירש הרא"ם. ולא נראה כן מפירוש רש"י, דלא פירש רש"י על מלת "עמה", ועוד פירוש "עמה" שגם הוא יפקחו עיניו כמותה, לכך נראה דאין דרך החוטאים לפרסם את חטאם, וכאן לא די שחטאה היא - אלא שגלתה חטאה ונתנה לאישה עמה, אלא - עשתה זה שלא תמות וישא אחרת. ועוד דדייק מלת "גם", דעל כרחך פירושו דגם בא לרבות שאר בעלי חיים, שגם להם נתנה (רש"י כאן), ועל כרחך לא היתה מכוונת שיפקחו עיני בעלי חיים, אלא על כרחך כוונתה שלא תמות היא ויהיו נשארים שאר בעלי חיים, לכך נתנה לכלם, הכי נמי גבי אישה, שהרי "ותתן גם לאישה" קאמר, דטעמא דגבי בהמה ועוף - איכא נמי גבי אישה:בד"ה ראתה דבריו וה"פ כיון כו' נ"ב ולי נראה לפ' דה"ק ראתה דבריו של נחש היינו דכתיב אחריו כי טוב העץ. וכי תאוה הוא לעינים היינו והנאו לה ונחמד העץ להשכיל היינו והאמינתו כו' ודוק מהרש"ל:רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
כִּי טוֹב הָעֵץ – לִהְיוֹת כֵּאלֹהִים.
וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם – כְּמוֹ שֶׁאָמַר לָהּ: "וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם".
וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל – כְּמוֹ שֶׁאָמַר לָהּ: "יוֹדְעֵי טוֹב וָרָע".
וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ – שֶׁלֹּא תָמוּת הִיא, וְיִחְיֶה הוּא וְיִשָּׂא אַחֶרֶת.
גַּם – לְרַבּוֹת בְּהֵמָה וְחַיָּה.
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
"ונחמד העץ" — בעבור שתשכיל ותיפקחנה עיניה.
וטעם "עמה" — שיחד אכלוהו, וגילתה לו סוד הנחש. והנה, לא היה אדם שוגג, על כן נענש.
ורבים אמרו, כי (בראשית ב ט): "עץ הדעת" — עץ תאנה, בעבור שמצאו (בראשית ג ז): "ויתפרו עלה תאנה". ואילו היה כן, היה הכתוב אומר: "ויתפרו עלה עץ הדעת"!
והנכון בעיני, ששני עצים הם, בתוך גן עדן, ואינם במקום אחר על כל פני האדמה. והאחד - עץ הדעת, והוא יוליד תאוות המשגל, ועל כן כיסו האדם ואשתו ערוותם.
ופירוש "ויתפרו" — ידוע, וכן (איוב טז טו): "שק תפרתי עלי גלדי". והמבקשים מחט – מהבילים, כי בעץ דק יעשו צרכם.
וכאשר אכל אדם מעץ הדעת, "ידע את... אשתו" (בראשית ד א). וזאת הידיעה – כינוי למשגל, ובעבור עץ הדעת נקרא כן. גם הנער, כאשר ידע הטוב והרע, אז יחל לתאות המשגל.
"ועץ החיים" (בראשית ב ט) — שיוסיף חיים, ויחיה האדם שנים רבות.
ואין מלת "לעולם" (בראשית ג כב) עד עולם ועד; והנה כן (שמות כא ו): "ועבדו לעולם", (שמואל א א כב): "וישב שם עד עולם", ורבים אחרים.
ומפרשים אמרו בפסוק (בראשית ב יז): "כי ביום אכלך ממנו מות תמות", כי לא נברא על מתכונת שימות; רק כאשר חטא, נגזר עליו המוות. ורבים ישאלו: מה חטאו זרעו?
ואלה דברי רוח, כי רוח אחד לאדם ולבהמה שבה יחיה וירגיש בעולם הזה, וכמות זה כן מות זה, מלבד החלק העליון שיש לאדם מותר מן הבהמה. וכבר הביא אחד מרופאי יוון ראיות גמורות שלא יתכן שלא יהיה לחיי האדם קצב.רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
וע"ד הקבלה אתרוג היה והוא נרמז בכתוב שנאמר ונחמד העץ להשכיל ותרגום אונקלוס ומרגג כי הוא פרי נחמד ומהודר וטבעו חם ומושל על השכל וכן תרגום הדר, אתרוגין. ומזה הזכיר בקללתו וקוץ ודרדר תצמיח לך.
וכי תאוה הוא לעינים. יתכן לפרש כי הטובה והתאוה והחמדה הנזכרים בפסוק שהם ממדות החושים הכל נמשך למלת להשכיל. ובעבור שהאדם היה מתחלה כלו שכלי בא לבאר הכתוב כי כל כונתם וכל פעולותיהם ותאוותיהם בחושיהם אינה אלא להשכיל, כענין שכתוב (תהלים לח י) ה' נגדך כל תאותי, והשכל הכריחו לבא לאכול מה שהקב"ה מנע ממנו, וכוונתו היתה כדי להשכיל מ"מ עבר על רצון בוראו ומצותו, כי כשם שהשכל היה נותן לו שהעץ נחמד להשכיל היה לו להשכיל שאין ראוי לעבור על מצות אדון הכל, והכונה שעדיין לא נוצר יצה"ר שהיה בו שהרי כלו שכלי בלא יצה"ר אלא שיצה"ר פתהו והטעהו באמצעות חוה, אבל אחרי אכלו מן הפרי נתחדש בתאוה אחרת ונתלבש בה, והוא תאות המשגל שגרמה לו אכילתו והוא יצרא דעבירה שנכנס בו שלא היה לו מתחלה. ואל יקשה עליך לומר והלא הנכשלים בחטאים והעוברים על ברית מצד יצה"ר הוא וא"כ מי הביאו לעבור והוא כלו שכלי בלא יצה"ר, שהרי מדה זו גם בשכלים תמצאנה שאע"פ שאין בהם יצה"ר הרי הם נוטים לפעמים מן הדרך הראוי וכידוע במלאכי סדום.
וכן במדרש רז"ל כי לא ישא לפשעכם לפי שהוא מן הכת שאינם חוטאים. והמובן מזה כי יש בקצת שאר המלאכים שחוטאים וכן כתיב (איוב ד יח) ובמלאכיו ישים תהלה.
ותתן גם לאישה עמה. מלת עמה תורה מחשבה רעה באשה שרצתה שיאכל גם הוא מפני שאם אולי יגיע לה נזק באכילה הזאת שינזק גם הוא עמה.
ובמדרש אף לכל בהמה חיה ועוף נתנה וזהו רבוי גם. חוץ מעוף אחד ששמו חול שלא אכל הה"ד (איוב כט) ואומר עם קני אגוע וכחול ארבה ימים. ר' יודן בשם ר"ש אמר חול זה חי אלף שנים לסוף אלף שנים גופו כלה וכנפיו מתמרטין ומשתייר בו כביצה וחוזר ומגדל אבריו ע"כ.
ויאכל. בכאן חטא אדם שכבר הזהירו ומעץ הדעת טוב ורע וגו', וכלל בו שתי אזהרות אחת למטה ואחת למעלה שלא יאכל מפרי עץ הדעת שלא יתלבש בתאוות ולמעלה שלא יהרהר אחר דוגמתו ולא יתפתה לומר שהוא העיקר ושאין למעלה ממנו סבה עליונה כדעת דור הפלגה, זהו לשון ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו לכך הוסיף לומר ממנו כלומר לא תפרידנו ולא תעשה מן הפרי אילן בפני עצמו ולא מן הענף שרש בפני עצמו וכן לשון ויאכל כלומר שעבר על שתיהם וזהו לשון אכילה שהוא כליון הדבר והשחתתו. ולמדך הכתוב שהשחית משני צדדין שאכל מן הפרי למטה וקצץ בדוגמתו למעלה. ומפני שדוגמתו מקבלת ממדת הדין של מעלה שהוא השמאל ע"כ כששב אדם מחטאו הוצרך להקריב שור שישוב אל לבו כי הכל מיוחד ודבק למעלה, ולכך זימן לו הקב"ה שור בקרן אחת במצחו להורות לו על האחדות כדי לבאר מעילתו שחטא בקצוץ ופרוד המיוחד. ואמר במצחו כי הוא אמצעות הגוף וירמוז הקו האמצעי שמתיחד מעלה ומטה, וקרן לשון כח כי כח השור בקרניו. וע"ז אמר שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו שנאמר (תהלים סט לב) ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס. מקרין תרתי משמע, מקרן כתיב, וזה היה חטא הבנים במדבר שעשו את העגל והוצרכו להביא לכפרה שור הוא שכתוב (ויקרא ט ג) קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש וגו', וכתיב (שם) ושור ואיל לשלמים. (ומשם ואילך נצטוינו בתורה להביא בתשרי שנברא בו אדם אתרוג עם לולב ומיניו כדי לחבר וליחד את הכל). וכן צותה תורה ברוב החוטאים להביא קרבנם פר ובכל המועדים תמצא שהיו מקריבין פרים וכן בראשי חדשים וקרבן צבור ג"כ פר היה, וכל זה להורות שראוי לנו לשוב עם הדבר שחטא בו אדם. וע"כ יתמידו הכתובים בקרבן הפר (ויקרא ד ד) והביא את הפר אל פתח אהל מועד, ושחט את הפר לפני ה'. ודרשו ז"ל למה נאמר אהל מועד בפר יותר מכל הקרבנות כלן משל למה הדבר דומה לאוהבו של מלך שהביא דורון נאה למלך, אמר המלך תלו אותו בפת פלטרין שלי כדי שידעו הכל מה דורון נאה הביא לי אהובי. והדורון הוא התשובה עם אהבת הדבר שחטא בו.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
" ונחמד העץ להשכיל" שכבר אמר האל ית' שהוא עץ הדעת:
" גם לאישה עמה" נפתה לבו לדבריה מפני שהיה אישה ובשביל היותו עמה:מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
השאלות
(ו – יג) מה כוונתו במ"ש כי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל. מ"ש וידעו כי עירומים הם היל"ל ויתבוששו כי עירומים הם. מהו הלשון מתהלך בגן לרוח היום. כשאמר לו איכה היל"ל הנני, לא מ"ש את קולך שמעתי. מהו התשובה האשה נתנה לי וכי היה לו לשמוע לאשתו נגד מצות ה'. וכן תשובת חוה הנחש השיאני:
(ו) "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל". הנה ראתה שע"י אכילת העץ תבקש את הצורך ההכרחי, שזה הותר לה כמ"ש ויטע כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל, אולם נגד עץ נחמד למראה אמר וכי תאוה הוא לעינים, שיש הבדל בין חמדה ובין תאוה, החומד הוא רק דבר שיראה בעיניו, והמתאוה יתאוה גם דבר שאינו לפניו, והמליצה שיתאוה לאסוף כעפר כסף ולצבור פנינים ולבנות בנינים ויתר תאוות שכ"ז מן הטוב המדומה שהוא רע באמת, וכן במ"ש ונחמד העץ להשכיל, ר"ל עפמ"ש לפי שכלו יהולל איש ונעוה לב יהיה לבוז, ופרשתי כי השכל כשיקדם אל התאוה הוא טוב, וכל שיהיה האדם בעל שכל יותר גדול ישכיל שלא להתאוות רק אל הטוב האמתי ולסור ממוקשי רע, אבל כשתקדם התאוה אל השכל, ואז תקרא התאוה את השכל לעזר לה, והשכל ימשך אחר התאוה ויעזור לה בשכלו, בתחבולות רשע ובהמציא היתרים ואמתלאות למעשיו ויחפה כסף סיגים על חרש לאמר שהדבר מותר, ע"ז אמר ונעוה לב, שהלב הוא כח הממשלה אשר בנפש, ומי שלבו טוב ויבחר בטוב יהולל לפי שכלו, אבל מי שלבו נעוה וציורי התאות מושלים בלבו ומתגברים עליו, אז יהיה השכל לבוז, כי שכלו יעזור לרע. וכן האשה ראתה תחלה מה שהוא תאוה לעינים, שהוא ע"י עץ הדעת יתגברו בלב האדם ציורי התאוה להתאוות להבלים הרבה, וכאשר לא יוכל להשיג תאותו אז נחמד העץ להשכיל, מטבע פרי העץ להגביר כח שכלו המלאכותי שישכיל איך ימצא תאותו, שעל שכל זה אמר החכם ונעוה לב יהיה לבוז. ותקח מפריו ותאכל. שהיא לקחה מן העץ בעצמה ונתנה לאדם, ולפ"ז רק אדם הי"ל אמתלא שחשב שלא אסר ה' רק לקחת מן העץ עצמו כמ"ש לא תאכל ממנו, אבל חוה לא היה לה אמתלא זו:
אלשיך
והענין כי הנה אשר לא נסה בחטא, וכל מעייניו שקועים ודבקים בקדושת עבודת ה', כי בהזדמן עבירה לידו ולבו נוקפו, הנה יצרו הרע ישיב אמריו לו, ראה נא כי טוב טעמה, ואל תאבד ממך טוב טעם החטא הזה כי ימתק ויערב לך. ואם עוד ישוב אליו יצרו הטוב לומר לו, מה לך לטעום דבש הדבורה, ולא תדאג מעוקצה בשאול מטה, כי שם תרדפך, כי גדול ורב מרורת עוקצה מדבשה. עוד ישוב יצר סמוך ויאמר אליו, הלא נגד עיניך נכון בידך נופת צופים, אכול ושתה והתענג ביום טובה, ואל אשר יהיה אחרי מותך אל תשית לבך, ואין לך רק מה שבעיניך תביט. וגם כי יצרו הטוב ישית אמריו לאמר, כי הלא השכר והעונש לא נסתרה דרכם ממוצאי דעת אמונה אומן כאילו הן מונחים לפניך. לא יבצר מהיצר הרע לענות בו סרה לאמר לו, אל נא תמנע אך הפעם לפחות מטעם חטא אשר לא נסית ולא ידעתו, למען תדע ותשכיל הבחנת טוב ורע, אשר לא ידעת עד כה מהות הרע ומציאותו, ואחר כך איש חכם אתה לבחור בטוב, כי את כלם טעם חכך:
והנה שלש אלה ראתה האשה ברעיון רוחה בהיות לבה נדון בקרבה אם תעשה ואם תחדל. ראשונה "כי טוב העץ למאכל" הוא ההנאה. שנית לבטל העונש שבאחריתה מרה כלענה, שתה לבה כי טוב "וכי תאוה הוא לעינים", כי תאות החטא הוא לעינים ולא לאחר זמן כעונש של אחר מיתה, ואיככה תוכל להניח הנראה לעין בעד אשר לא תראינה עיניה, והוא מאמרנו על פסוק היום שלמתי נדרי (משלי ז), ועל פסוק כי לחמו לחם רשע (משלי ד), כי היצר הרע פורע לאלתר. ועל השלישית אמר "ונחמד העץ להשכיל", כי גם שלא תבצר ידיעה כי לא טוב הדבר כי נכון בידו יום חשך גיהנם, הלא לא יבצר מהיות כי יחמדנו האדם, לפחות להשכיל ולהבחין בין טוב לרע, ולדעת מהותו ממה יפרוש. על כן ידיה שלחה "ותקח מפריו ותאכל":
"ותתן גם לאישה" אמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה יט ט) שהאכילה לכל הבריות, זולת החול, וזה ירבה הגם:
עוד אמרו כי האכילתו מקנאה פן תמות היא ואחרת יקח לו. ואחשבה כיוונו להשיב אל תיבה אחת יתירה שבכתוב והוא אומרו עמה, והיה לו לומר ותתן גם לאישה ויאכל, מאי עמה. אלא לשיהיה "עמה" ולא עם זולתה:
או יאמר "עמה" ענין מאמרם ז"ל (שם כ יט) על פסוק כי שמעת לקול אשתך, שהתחילה מיללת עליו בקולה, כי הנה ראוי לדעת מה קול יללה השמיעתו להאכילו, ומה גם באומרם מיללת עליו, כי אומרו עליו מיותר. גם יראה שהיתה מיללת על הנוגע אליו, והלא אדרבא תיילל על עצמה, ולמה ימית הוא את עצמו על יללתה:
אמנם הנה ייתור אומרו "לקול" הכריחם, כי היה לו לומר כי שמעת לאשתך. ויהיה הענין כי אמרה לו צר לי עליך במותי כי הלא בת זוגך אנכי, וכאשר המות יפריד בין נפשך ונפש בת זוגך - החשובות כאחת - יהיה לך כחרבן בית המקדש, כמאמרם ז"ל (סנהדרין כב א) מי שמתה אשתו ראשונה כאילו נחרב בית המקדש בימיו. ואללי לך כי לא תהיה כיתר אנשים שלא יזכו לבת זוגם פעם ראשונה, תהיה לו בשנית או בהתגלגלם, אך זה הדבר לא כן הוא כי אם עולמית, כי הוא יעמד חי לעולם והיא תמות ולעולם לא יתחברו עוד. וזה אומרם מיללת עליו, כלומר על הנוגע אליו. וזה יתכן כיוון באומרו "עמה", לומר כי איזה טענה אמרה לו להאכילו, הלא הוא "לאישה עמה", והוא כי נתנה גם "לאישה" למה שיהיה "עמה", ולא יאבד בת זוגו וטוב להם בחייהם ובמותם לא יתפרדו. ועל שמעו אליה, בזה האשימו יתברך באומרו "כי שמעת לקול אשתך", שהיה הקול ענין היות אשתך כמדובר:כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
ותתן גם לאישה עמה. מלת עמה. פירשו המפרשים כדי שיהיה עמה תמיד ולא ישא אחרת כשתמות היא. ויכול להיות שנתנה לו בהיותו עמה ממש כי אז לחצה אותו כדרך שנאמר בשמשון (שופטים טז.טז) ותאלצהו. כי בזמן אחר אולי לא היה שומע לה לעבור את פי ה', וע"ז אמר בהתנצלותו האשה אשר נתת עמדי. בשעה שהיתה עמדי ממש נצחה אותי, כי לפי פשוטו אין טעם להתנצלות זה. ומה שטען היא נתנה לי מן העץ אולי כיון לומר דרך התנצלות מאחר שלא נאמר בציווי מפרי עץ הדעת לא תאכל. ונאמר מעץ הדעת לא תאכל הייתי סבור שהכונה שאין אני רשאי לתלוש הפרי מן העץ אבל אם הוא כבר תלוש ועומד, חשבתי שמותר לי לאכלו, ועתה היא נתנה לי מן העץ ולא אני לקחתיו מן העץ.
ויש אומרים, שאמר מאחר שנתת האשה עמדי לבשל ולהכין כל צרכי הבית חשבתי שחזקתה שאינה מאכלת אותי דבר איסור על כן חשבתי שפרי זה מעץ אחר.אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
אכן הכתוב יגיד אופן מצודתה של האשה ואיך נתרצית לשמוע למסית. והנה תמצא בסדר דבריה הראשונים אל הנחש דקדקה לומר ומפרי העץ אשר בתוך הגן, הרי זה מגדת דעתה וידיעתה כי לא נאסר לה אלא הפרי עצמו אבל העץ של האילן וענפיו ועליו לא נאסרו. וסברא זו נוכל לומר בה שנולדה לה מא' משני דרכים. או שהאדם בצוותו צוה לה בנוסח זה, או שהגם שאמר סתם עץ הדעת וגו' חשבה בדעתה כי לא יצו האל אלא על הפרי כי העץ אין בו ממש ולא תבא עליו המצוה. וכבר הקדמנו מאמרי קדמונינו (ב"ר פט"ו) כי כל עצי הגן לא היה טעם בעץ זולת עץ הדעת שהיה טעם עצו וטעם פריו שוה. וכאן מודיענו הכתוב כי בדבר המסית לחוה בחנה חוה ושלחה ידה ואכלה מהעץ לא מהפרי, כי חושבת שאין איסור בדבר לאחד משני הטעמים שכתבנו, ולא חששה לנגיעה כי לא נאסרה הנגיעה אלא בפרי עצמו ולא באילן. או אפשר ששללה בדעתה איסור הנגיעה לפי דבריהם ז"ל (שם פי"ט) שאמרו שדחפה ונגעה ולא מתה החליטה איסור הנגיעה כיון שלא בא בפירוש בדברי ה'. ותרא האשה כי טוב העץ פירוש גוף האילן וענפיו ראתה בהם מדה משונה מכל אילני השדה זו הבחנה ראשונה. ולהיות שטעמה שינוי בעץ נתנה דעתה להסתכל במראית הפרי מה שלא הסתכלה מקודם כשהחליטה בדעתה אכילתו כשראתה השינוי נתנה דעתה וראתה הפרי כי תאוה הוא לעינים, והוא שדקדק הכתוב באומרו וכי תאוה הוא לעינים, דקדק לומר תיבת הוא חוזר אל הפרי שאם חוזר אל העץ לא היה צריך לומר הוא אלא וכי תאוה לעינים ומובן שחוזר אל העץ כמו שדקדקנו למעלה. וכשהודיע הבחנת ההשכלה אמר ונחמד העץ להשכיל דקדק לומר העץ להיות כי לא היה בו מאמר הסמוך כי מאמר הסמוך מדבר בפרי ולא נאמר בו אלא הבחנה הניכרת בלא טעימה וחלוקה זו של ההשכלה אינה נבחנת בחוש הראיה אלא באמצעות האכילה לזה דקדק הכתוב לומר ונחמד העץ פירוש שאכלה להשכיל שהרגישה בו ההשכלה. ובזה נתאמתו בעיניה דברי השטן שאמר לה טעם שהבדילם ה' מאכילתו הוא לבל יהיו שוים אליו ותקח מפריו ותאכל דקדק לומר מפריו כי מעצו כבר אכלה קודם. ובזה נתיישבו כל הכתובים וכל הדקדוקים שדקדקנו על נכון. גם טעם לפעמים מזכיר עץ ולפעמים פרי. וטעם שנתנה לבעלה הוא לצד חיבתו כדי שגם הוא יהיה לאלהים וגו':
וראיתי לתת טוב טעם כי אין כל כך אשמה על חוה כי לא חשבה שיש בריה בעולם שבראה ה' להבחין בה אהבת ברואיו שהוא הנחש שנתלבש בו השטן ואם היתה יודעת זה היתה חוששת לו ולא היתה נותנת אוזן לשמוע דבריו כאשר עושים הן היום אנשים צדיקים שאינם מטים אוזן לפיתוייו הגם כי ירבה חלק לשונו והפלגת חשק מעדני מטעמי איסורו וזה הוא לצד שהכירו כי הוא און ומרמה יורד ומסטין עולה ומקטרג, והיא האשה העניה לא עלה בדעתה כי ישנה לבריה זו בעולם לנסותה, ונוסף כי הרגישה בטעימת העץ לצד היותו מותר לפי סברתה וראתה כי משונה הוא לשבח ובהצטרפות דעתה שקלה מאדם, אבל אם היתה יודעת כידיעתינו כי ברא ה' שטן לנסות ידידיו או אם היה לה טעימת העץ באיסור ולא היתה טועמת לא היתה שולחת ידיה לאכול:
עוד נראה לתת טעם לחוה שמיהרה לעבור פי ה' שהוא לצד שחשבה שקבלת מצות זו היה בטעות שלא חשבה שכל כך היה העץ ההוא חשוב כשקבלה עליה המצוה. ותמצא כי בנתינת התורה כמה בריתות כרת ה' על התורה עם ישראל הרי זה מגיד כי הוא דבר צורך ולא תספיק המצוה שיכול לחזור בו. ותמצא עוד שאמרו ז"ל (שבת דף פח.) שקיימו בימי מרדכי מה שכבר קבלו לצד שהיתה השבועה הראשונה באונס שכפה עליהם ההר כגיגית הרי זה מגיד כי צורך בשבועה. ומעתה חוה שלא נשבעה אין עליה חובה. והגם שקבלה ואמירתה לגבוה במקום נדר הוא עם כל זה היא קבלה בטעות. והנה לפניך מה שאמרו ז"ל במסכת נדרים פ"ט (סו.) וזה לשונם קונם יין שאיני טועם שהיין רע למעיים אמרו לו והלא המיושן יפה למעיים הותר וכו' בכל היין וכו' ע"כ. והוא עצמו מציאות שלפנינו שהגם שקבלה עליה הדבר כיון שראתה מה שלא היה בדעתה בעת הקבלה כאומרו ותרא האשה כי טוב העץ וגו':
ומעתה נגלה לנו כי ב' סיבות סבבו מכשול האשה הא' הוא בחושבה שלא נאסר להם אלא הפרי ולא העץ אשר לצד זה שלחה ידה וטעמה העץ ונתקיימו לה דברי הנחש, והב' שלא ידעה בשעת הציווי כי העץ הוא מחכים אוכליו שאם היתה יודעת בתחילת המצוה שעל מנת כן הבורא מצוה לה לא היה נשאר מקום למסית אחר שקבלה עליה שלא לאכול אחר שידעה מעלתו:
והנה האדון ה' צבאות ידע מה בחשוכא הוא הנחש שעתיד לבוא בטענות אלו ובכסף נבחר לשון צדיק שלל ב' דברים אלו באומרו (ב' י"ז) ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, הרי שדקדק לומר ומעץ לאסור אפילו העץ, והודיע גם כן כי הוא מחכים ויש בו דעת הבחנת טוב וכו', ועל מנת כן גזר אומר לבל יאכלו אפילו מהעץ. ובזה אין מקום למסית להסית, אלא שהאדם לא אמר הדברים ככתבן להאשה כמובן מתוך דבריה, כמו שדקדקנו ממה שאמרה לנחש שהאיסור הוא בפרי ולא דקדקה לומר עץ הדעת, גם מאומרו ותרא האשה וגו' ונחמד העץ להשכיל הרי זה מגיד כי לא היתה לה ידיעה מתחילה. וטעם האדם שלא אמר לה לחוה, לא רצה להודיעה כי יש בו מעלה זו שמחכים אוכליו כדי שלא להגדיל בלבה תאותו ולא ידע כי האויב בחדר. גם לא חש לומר לה איסור העץ בחושבו כי אין טעם בעץ לצוותה עליו. והגם שאמר לו ה' ומעץ הדעת, חשב שאין דבר זה בדיוק והכוונה היא על מה שבעץ שהוא הפרי, כי העץ כבר השיג משאר אילנות כי אין בו טעם ולא תבא עליו הצואה. ושגגה זו נולדה משגגת האדמה אשר שינתה עץ הדעת משאר עצי הגן ועיין מה שפירשנו במקומו (א' י"ב) ולזה לקו חוה והאדם והאדמה כי כלם שגו ושל חוה גדול מכלן:ילקוט שמעוני
• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק •
כי טוב העץ למאכל. ג' דברים נאמרו בעץ הדעת: טוב למאכל, ויפה לעינים, ומוסיף חכמה. נחמד העץ להשכיל, כמה דאת אמרת: "משכיל לאיתן האזרחי".
ותקח מפריו ותאכל, סחטה ענבים ונתנה לו. אמרה לו: מה אתה סבור שאני מתה וחוה אחרת נבראת לך? "אין כל חדש" וגו'. מה אתה סבור, שאני מתה ואתה יושב אטליס? "לא תהו בראה" וגו'. התחילה מיללת עליו בקולה. גם, ריבוי; האכילה את הבהמה חיה ועוף. הכל שמעו לה חוץ מעוף אחד ושמו חול, הדא הוא דכתיב: "וכחול" וגו'. אלף שנים הוא חי, ולבסוף אש יוצאה מתוך קנו ושורפתו, ומשתייר בו כביצה, והוא חוזר ומגדל אברים וחי. רבי יודן אומר: בסוף אלף שנים גופו כלה וכנפיו מתמרטים ומשתייר בו כביצה, והוא חוזר ומגדל אברים:בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
רבי עובדיה מברטנורא
• לפירוש "רבי עובדיה מברטנורא" על כל הפרק •
ותתן גם לאישה שלא תמות היא ויחיה הוא וישא אשה אחרת. קשה למה נתכונה להרוג את אישה כדי שלא ישא אשה אחרת הרי היא מוספת על חטאתה פשע ללא תועלת י"ל שהיתה סבורה לומר אם יאכל גם הוא ונהיה שנינו מסוכנין למות לא ירצה הקב"ה למחות המין האנושי מעל פני האדמה וישא לפשע שנינו ולא נמות אבל אם אוכל לבד מן העץ. הנה אדם יתקיים וישא אחרת שימציאהו הקב"ה אשה אחרת כשם שהמציא אותה ויתקיים המין האנושי בלעדי ואני אמות לכך האכילה גם לאישה אולי ירוחמו מן השמים לסבה שאמרנו:
<< · מ"ג בראשית · ג · ו · >>