ביאור:מ"ג בראשית ג ז
וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם
[עריכה]ותפקחנה וגו'. לענין החכמה דבר הכתוב ולא לענין ראיה ממש, וסוף המקרא מוכיח:
ותפקחנה עיני שניהם. לענין החכמה דבר הכתוב, ולא לענין ראיה ממש, וסופו מוכיח
ותפקחנה עיני וגו'. לפי מה שפירשנו בפסוק (ב' כ"ה) ויהיו שניהם ערומים שהעון יוליד הרגשת הערוה אשר מצדה יוליד בושת הערום, הוא הדבר שאמר הכתוב ותפקחנה וגו' וכל אחד נתבייש מחברו. עוד ירמוז באומרו ותפקחנה על דרך אומרם ז"ל (סוטה ג.) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נסתתמו עיני שכלו, והוא שמיחס הכתוב הסמאון לרשעים כאומרו (ישעי' מב) והעורים הביטו לראות, והוא שהודיע הכתוב כאן באומרו ותפקחנה, פירוש שאחר שעברו העבירה ועבר המסית המכונה במדת חשך שמחשיך עיני האדם תכף ומיד נפקחו עיניהם והרגישו כי ערומים הם פירוש שנפשטו מזהרא דקדושה. וכן יקרה לכל רשע שבגמר מעשה הרע ירגיש כי התעיב ויכלם במעשיו ויאירו עיני שכלו. ולדברי רז"ל (פדר"א פי"ד) שאמרו וזה לשונם לבושו של אדם הראשון עור ציפורן וענן כבוד מכסה עליו יתיישב הכתוב על נכון אומרו כי ערומים הם ממלבוש שהיה עליהם:
ותפקחנה עיני שניהם. נתנו לב אל כל ערב לתענוג אף על פי שיזיק, כי שימת לב וההשגחה בדבר תקרא פקיחת עין, כאמרו "אף על זה פקחת עינך" (איוב יד, ג).
ותפקחנה עיני שניהם. גם הוא השיג ראיה חושית חזקה.
וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם
[עריכה]וידעו כי עירומים הם. אף הסומא יודע כשהוא ערום, אלא מהו וידעו כי עירומים הם, מצוה אחת היתה בידם ונתערטלו הימנה (ב"ר):
ותפקחנה עיני וגו'. לפי מה שפירשנו בפסוק (ב' כ"ה) ויהיו שניהם ערומים שהעון יוליד הרגשת הערוה אשר מצדה יוליד בושת הערום, הוא הדבר שאמר הכתוב ותפקחנה וגו' וכל אחד נתבייש מחברו. עוד ירמוז באומרו ותפקחנה על דרך אומרם ז"ל (סוטה ג.) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נסתתמו עיני שכלו, והוא שמיחס הכתוב הסמאון לרשעים כאומרו (ישעי' מב) והעורים הביטו לראות, והוא שהודיע הכתוב כאן באומרו ותפקחנה, פירוש שאחר שעברו העבירה ועבר המסית המכונה במדת חשך שמחשיך עיני האדם תכף ומיד נפקחו עיניהם והרגישו כי ערומים הם פירוש שנפשטו מזהרא דקדושה. וכן יקרה לכל רשע שבגמר מעשה הרע ירגיש כי התעיב ויכלם במעשיו ויאירו עיני שכלו. ולדברי רז"ל (פדר"א פי"ד) שאמרו וזה לשונם לבושו של אדם הראשון עור ציפורן וענן כבוד מכסה עליו יתיישב הכתוב על נכון אומרו כי ערומים הם ממלבוש שהיה עליהם:
וידעו כי עירמם הם. ידעו שראוי לכסות מקום הערוה, בהיות מעתה רב פעלתו מכונת לתענוג מאוס ומזיק.
ותפקחנה עיני שניהם. גם הוא השיג ראיה חושית חזקה. גם: וידעו כי עירמים הם. נתוסף להם שכל וטבע אנושי בלא דביקות כי באמת מאותו רגע אבד דביקותו בה' ונעשה כאח' האדם משלנו אלא שהיה חכם גדול כטבע זה האילן שמוסיף שכל אנושי והבין כי לילך ערום אינו דרך כבוד. וגם ידעו בשכל אנושי איך לתפור עלה תאנים והכל בשכל ודעת אנושי. ומעתה היו שניהם במעלה אחת הוא ירד ממעלת חכמת רוה"ק ועמד על חכמת הטבע בדעת אנושי. והיא עלתה על דעת אנושי. אכן היא השכילה בשעה אחת לפני האיש. והיינו כטבע האשה לדורות שממהרת לעמוד על שלימות דעתה יותר מן האיש. מש"ה נעשית גדולה בת י"ב ואיש בן י"ג. אמנם האיש שאכל היין תמצית פרי הדעת. נתחכם בדעת אנושי יותר מן האשה שאכלה הענבים:
[מובא בפירושו לפרק ב' פסוק ט'] והקב"ה מנעו ממנו לפי שהאדם היה מוכרח על מעשיו קודם שחטא והיו כל פעולותיו שכל גמור, כמלאך ה' שהוא מוכרח לעשות כל פעולותיו שכליות לפי שאין לו מונע כן האדם אבל אחר שחטא ואכל מעץ הדעת היה לו רצון ובחירה לדעת טוב ורע ונתלבש בתאוות הגופניות, ולזה רומזת מלת וידעו הוא אומרו ותפקחנה עיני שניהם וידעו כלומר המשיכו רצון ובחירה מעץ הדעת והיתה הבחירה בידם להרע או להטיב זו מדת אלהים ומדה טובה מצד אחד ורעה מצד אחר כי היה לו לאדם הראשון בה יצר ותאוה:
ותפקחנה עיני שניהם. לענין החכמה דבר הכתוב, ולא לענין ראיה ממש, וסופו מוכיח, וידעו כי ערומים הם, כלשון רש"י. וכן גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך (תהלים קיט יח):
[מובא בפירושו לפסוק ה'] והייתם כאלהים יודעי טוב ורע. נראה כי קודם חטאו של אדם לא היתה לו מעלה לדעת ולהבחין בין טוב לרע, וא"כ מצאנו חוטא נשכר שיקנה הוא בחטאו מעלה שלא היתה לו מתחלה, והמובן לי מזה כי לא היתה הכונה באדם שיהיה בלתי שכל כבהמות והחיות שאינן יודעים טוב ורע, אבל זה אינו כי פירוש והייתם כאלהים ענינו כתרגומו ותהון כרברביא חכמין בין טב לביש ובודאי כוונת הבריאה באדם שיהיה בעל שכל, וזהו ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו והצלם הוא השכל ובסבת השכל צוה אותו שנאמר ויצו ה' אלהים ואין דבור ה' יתברך ומצותיו לבהמות ולא למי שאין לו השכל ועם השכל יבחין האדם בין האמת והשקר, אבל הידיעה בין טוב לרע אין זה במושכלות כי לא יאמר אדם השמים כדוריים נאים והארץ פשוטה מכוערת אבל יאמר בהם אמת ושקר: והנה קודם החטא היה כלו שכלי אלהי לא היה מתעסק בדברים גופנים ולא היה יודע אותם וגלוי ערוה אצלו לא היה בעיניו דבר מגונה כי אם כשאר האברים, וכאשר חטא והשיג כח התאוה ונמשך אחר תענוגי הגוף וראה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים וגו' נענש מיד כי הופשט מן ההשגה השכלית ונתלבש בתאוה הגופנית וטבע המדות היופי והכעור, וע"כ אמר והייתם כאלהים יודעי טוב ורע ולא אמר יודעי אמת ושקר או משיגי אמת ושקר. והסתכל אמרו ותפקחנה עיני שניהם וידעו ולא אמר ויראו כי מה שראו עתה ראו תחלה. אבל הכונה שהשיג ענין מחודש היה מגנהו עכשיו ולא היה מגנהו בתחלה והיה עונשו מדה כ"מ לפי שעבר על המדה ונטה לבו לתענוגי העולם לאכול מה שנמנע ממנו ולבקש תאות הגוף כבהמות ע"כ הענישו במאכל הבהמות והשוה אותו להן הוא שכתוב ואכלת את עשב השדה זה לשון הרמב"ם:
וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת:
[עריכה]עלה תאנה. הוא העץ שאכלו ממנו, בדבר שנתקלקלו בו נתקנו (סנהדרין ע:). אבל שאר העצים מנעום מליטול עליהם.
ומפני מה לא נתפרסם העץ, שאין הקב"ה חפץ להונות בריה, שלא יכלימוהו ויאמרו זה שלקה העולם על ידו (מדרש רבי תנחומא):