ביאור:מ"ג בראשית ג טז
אֶל הָאִשָּׁה אָמַר
[עריכה]אל האשה אמר וגו'. פירש ר' שלמה ברבי משה, שתהיה בעצבון, ובעמל כל ימיך. וא"ת מאי איכפת לי, הרבה שפחות לשמשני, ת"ל והרונך, על כרחך תהי הרה. וא"ת תלד בשופי, ת"ל בעצב תלדי בנים. וא"ת אשמור עצמי, מליזקק לבעלי, ת"ל ואל אישך תשוקתך. וא"ת אכוף יצרי, ולא אזקק לו. ת"ל והוא ימשל בך, בעל כרחך תזקק לו:
אל האשה אמר וגו'. נתכוון ה' לומר ג' קללות כנגד ג' דברים האמורים בענין כי טוב העץ וגו' וכי תאוה וגו' ונחמד וגו'. כנגד כי טוב העץ שרצתה להשתעשע ולהתענג הפך רצונו יתברך הרבה עצבונה ואפילו בזמן שמחה בעצב תלדי בנים. וכנגד וכי תאוה וגו' אמר ואל אישך תשוקתך שתתאוה לו תמיד, ויש בזה ב' פרטי קללה הא' היא שתתאוה ואין בידה להשלים מאויה אלא ביד הבעל, ופרט זה נכלל בכלל אומרו והוא ימשל בך. והב' הוא שלא יהיה לה מציאות להשלים תשוקתה ותמצא שתשתנה האשה מאיש בפרט זה כי האיש ישבע בתשוקתו מה שאין כן האשה והבן, וזו קללה גדולה שתמיד חסרה תשוקתה, וזה כנגד מדת תאוה לעינים. וכנגד נחמד וגו' אמר והוא ימשול וגו', היא חשבה להסיר מעליה כח המושל הגדול שתהיה כאלהים וגו' הוסיף לה מושל להכניעה:
והנה הם חמשה קללות באשה. צער האורח, צער ההריון, צער הלידה, ושתהיה משתוקקת אליו, ושיצוה עליה. וכן אמרו עוד חמשה דמים טמאים יש באשה והיה זה כנגד חמשה חלקי תאוות שחטאה בהן באכילת הפרי ואלו הן. ראיית הלב, תאות העין, חמדת השכל, ואכילת הפרי, הנתינה לבעלה. זהו שכתוב ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה:
[מובא בפירושו לפרק ז' פסוק י"א] נבקעו כל מעינות תהום רבה וארבות השמים נפתחו. היה ראוי שיאמר ביום הזה נפתחו ארבות השמים ונבקעו כל מעינות תהום, כי היה לו להקדים מים עליוני למים התחתונים. ויתכן לומר כי לפי שהענין קללה ופורענות לא רצה להקדימן. ומצינו שהקדימן הכתוב בברכה הוא שאמר (בראשית מט) ברכות שמים מעל ברכות תהום רובצת תחת. וכן הזכיר משה ע"ה (דברים לג) ממגד שמים מטל ומתהום רובצת תחת. ומן הענין הזה היה שלא הזכיר הכתוב ויביא אלהים מבול על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה, כי לא רצה להזכיר הש"י בפורענות, והדבר ידוע כי הוא המביא, שכבר אמר לו ואני הנני מביא, אבל התורה אשר כל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום כה משפטה שתכנה הש"י בענין הפורענות ולא תזכירנו. וכן מה שאמר וימח את כל היקום, ולא אמר וימח אלהים את כל היקום. אבל בהצלה ורחמים הזכיר את הש"י, הוא שכתוב ויסגר ה' בעדו, וכתיב ויעבר אלהים רוח על הארץ. וכן מצינו כשהעניש לאדם וחוה אמר הכתוב סתם (בראשית ג) אל האשה אמר, ולאדם אמר, ולא הזכיר את ה' יתברך בקללתם. אבל במדת רחמנות כאשר רחם עליהם והלבישם הזכיר בהם את השם יתברך, הוא שכתוב (שם) ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם: ואם תסתכל בכתובים תמצא שאינו מביא את הפורענות אלא בקושי ולהכרח גדול, שהרי מתחלה אמר ויהי הגשם על הארץ, ואחר כן אמר ויהי המבול, וזה להורות שירדו מתחלה בנחת שאם יחזרו בתשובה יבטל גזרתו וישנה המים לטוב, וגשמי ברכה יהיו ואם אין יהיה מבול. ומן הטעם הזה נאבדו במבול כל שאר בעלי חיים תחלה ובני אדם באחרונה, שנאמר וכל האדם, כי כשם שהיה אדם אחרון בבריאתו של עולם כך היה אחרון בחרבנו:
[מובא בפירושו לויקרא פרק י"ג פסוק ב'] ובמדרש אדם כי יהיה בעור בשרו, למה אינו אומר בפרשה זו דבר אל בני ישראל כמו שכתוב בשאר הפרשיות, לפי שנאמר (תהלים ה) כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, ללמדך שאין הקב"ה חפץ לחייב שום בריה, שנאמר (יחזקאל לג) חי אני נאם ה' אלהים אם אחפוץ במות הרשע, ובמה חפץ, להצדיק בריותיו, שנאמר (ישעיה מב) ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, חפץ הוא להצדיק בריותיו ולא לחייבן, ולפיכך לא אמר בפרשת נגעים דבר אל בני ישראל. דבר אחר לא יגורך רע, אין שמו של הקב"ה נזכר על הרעה אלא על הטובה, תדע שהוא כן, שבשעה שברא הקב"ה האור והחושך וקרא להם שמות הזכיר שמו על האור ולא הזכיר שמו על החושך, שנאמר (בראשית א) ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה, וכן אתה מוצא שכשברך לאדם וחוה הזכיר שמו עליהם שנאמר (שם) ויברך אותם אלהים, וכשקללן לא הזכיר שמו עליהם אלא (שם ג) אל האשה אמר, ולאדם אמר. ואם תאמר על הנחש הזכיר שמו בקללתו, שנאמר (שם) ויאמר ה' אלהים אל הנחש כי עשית זאת, כך שנו רז"ל על שלשה דברים הזכיר שמו אע"פ שהם לרעה, על המסית, זה נחש שהסית את האשה ואמר לה כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים, תהיו כמוהו, מה הוא בורא עולמות אף אתם תבראו עולמות, שכל אומן שונא בני אומנתו, ולפי שהסית וספר לשון הרע הזכיר שמו עליו. ועל העובר על דברי חכמים שחייב מיתה, שנאמר (ירמיה יא) כה אמר ה' אלהי ישראל ארור האיש אשר לא ישמע את דברי הברית הזאת, ועל השם בטחונו בבשר ודם, שנאמר (שם טז) כה אמר ה' ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו, אימתי הוא ארור בשעה שמן ה' יסור לבו, וכן אתה מוצא בנח כשברך לשם הזכיר את ה' ואמר (בראשית ט) ברוך ה' אלהי שם וכשקלל כנען לא הזכירו שנאמר ארור כנען, וכן באלישע הנביא שהזכיר את ה' בתפלתו בענין הצלה שנאמר (מלכים ב ו) ה' פקח נא את עיניו ויראה וכשקלל את הארמיים אמר (שם) הך נא את הגוי הזה בסנורים ולא הזכיר ה' בפורענות וכשחזר והתפלל עליהם בהצלה הזכיר את ה' ואמר (שם) פקח את עיני אלה ויראו, הוי אומר שאין שמו של הקב"ה נזכר על הרעה, ואפילו ישראל חלק להם כבוד ולא הזכירם על הרעה כיצד כשבא להזהיר על הקרבנות מהו אומר דבר אל בני ישראל וגו' אדם כי יקריב מכם קרבן לה', אבל כשבא להזהיר על הנגעים לא הזכיר אלא אדם כי יהיה בעור בשרו על מה הנגעים באים על הזנות, וכן אתה מוצא בירושלים ע"י שהיו שטופין בזמה לכך לקו בצרעת מה כתיב שם (ישעיה ג) ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון מה עשה להן הקב"ה הלקן בצרעת שנאמר (שם) ושפח ה' קדקד בנות ציון ואין שפח אלא צרעת שנאמר ולשאת ולספחת ולבהרת,
הַרְבָּה אַרְבֶּה
[עריכה]הרבה ארבה. שם הפועל:
ובמדרש הרבה ארבה כל שישנו בהרבה ישנו בארבה. וביאורו בהרב"ה ימים ואז יחיה. ויש בו יותר ג' ימים שהרי שבעה חדשים הם מאתים ועשר אבל הם שלשה ימים של קליטה שכל שכבת זרע שאינו קולט בג' ימים אינו קולט ויום קליטה מן המנין:
עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ
[עריכה]עצבונך. זה צער גידול בנים (עירובין ק:): והרנך. זה צער העבור:
עצבונך. בעת הענוי בצאת דם בתולים: והרנך. הנו"ן נוסף כי ההריון כבד על האשה וכן הלידה:
הרבה ארבה עצבונך. היה ראוי לומר עצבון הרונך: אבל יתכן לפרש כי עצבונך והרונך שני דברים הם. כי ענין העצבון הוא צער האורח שהוא חולי טבעי באשה כענין שאז"ל ראשה ואבריה כבדין עליה, ולפי שהחולי הזה יתמיד לבא עליה מחדש לחדש ע"כ כפל הלשון הרבה ארבה. והריון הוא צער ההריון. בעצב תלדי בנים הוא צער הלידה:
הרבה ארבה עצבונך. דם הנדות הנקרא "נדת דותה" (ויקרא יב, ב). כי אמנם היא אז "כל היום דוה" (על פי איכה א, יג).
עצבונך. אין הפי' מלשון צער אלא מלשון יגיעה כמו בכל עצב יהיה מותר. דאע"ג דבגמ' ברכות פ"ד פירשו מלשון רוח נכאה ומצטער מ"מ ברבה בראשית פ' פ"ט פירשו חז"ל מלשון יגיעה וה"פ עצבונך יגיעתך שתהי יגע ועמל כמו דכתיב באדם בעצבון תאכלנה. אלא באשה העמל אינו משום פרנסה שהרי בעלה מפרנסה אלא בטבע לשמש לבעל או להיות עמל' להשיג תכשיטין וכדומה:
[מובא בפירושו לויקרא פרק ט"ו פסוק י"ט] ואשה כי תהיה זבה דם. למד דיני הנדה (פסוקים יט כד) והזבה (פסוקים כה כח), והטעין את הזבה קרבן חטאת ועולה (פסוקים כט ל), ובזה העיד כי לא יקרה זה בבנות עמו, זולתי להעיר אוזנן על מרי קדם בפועל ובמחשבה. כי הוא אמנם הרבות הענש שענש את חוה על פעולתה ומחשבתה שנכלל באמרו "הרבה ארבה עצבונך" (בראשית ג, טז), ובכן ראוי שתספר ז' נקיים, עד יערה עליה רוח תשובה וטהרה, ואז תטבול ותכפר בחטאת על פעלת הרע ובעלה על המחשבה.
[מובא בפירושו לויקרא פרק ט"ו פסוק י"ט] ודע כי החולי הזה המוטבע באשה לא מצאנוהו בנקבות שאר המינין אלא במין האדם בלבד היא האשה, והיה זה על דרך העונש מפתקה של חוה שנאמר לה (בראשית ג) הרבה ארבה וגו', ולכן אינו בשאר המינין לפי שהבהמות אין להן שכל ואין ענינם נמשך אחר העונש והשכר. ואפשר לומר כי מטעם שפרחה עליה מאז רוח הטומאה יש בכח האשה הנדה להראות טפי דם במראה או בזכוכית אחר שתביט בהם בתחלת נדותה הבטה גמורה: ויש לך עוד לדעת כי אע"פ שהוא חולי בטבעה הנה הוא תועלת ומעלה לולד, כי תתנקה האשה מן המותרות ותגרש אותם עד שיהיה הולד נוצר מן הדם הזך והמובחר, כדי שיהיה מוכן לקבל השפע האלהי הוא אור השכל, כענין הברזל שמגרשין ממנו החלודה ואז יהיה ראוי ומוכן לקבל אור השמש לא קודם לכן, ומטעם זה היה ראוי שינהוג זה במין האדם, ולא בנקבות שאר המינין שהונחו שדיהן להניק החלב במקום הערוה, ולא כן במין האדם היא האשה שהונחו במקום השכל כדי להעיר כל אחד מה היתה תכלית בריאתו:
והרנך. הפך מה שהיה קדם החטא, כאמרם: בו ביום נבראו, בו ביום שמשו, בו ביום הוציאו תולדות (בראשית רבה כב, ג). וכזאת אמרו שתהיה לעתיד, כאמרם 'עתידה אשה שתלד בכל יום' (שבת ל, ב), וזה כי אמנם ישראל יהיו אז לרצון לפני האל יתברך, כמו שהיה אדם הראשון קדם חטאו.
בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים
[עריכה]בעצב תלדי בנים. זה צער הלידה:
בעצב תלדי בנים. תגדלי אותם בצער יותר משאר בעלי חיים. כי אמנם תאמר מלת "לדה" על הגדול, כאמרו "חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל בן ברזלי המחלתי" (שמואל ב כא, ח).
בעצב תלדי בנים. נכלל בזה גם לידה גם הגידול יהיה ברוב עמל והכי פירש הספורנו:
[מובא בפירושו לפסוק י"ט] בזעת אפך. נמצא בספר ר' יהודה החסיד, שזו הקללה אינה מתקיימת, אלא בעובדי אדמה, ולא במלכים ושרים. אבל בעצב תלדי בנים, מתקיימת בכל הנשים. ולפי שהאשה, חטאה והחטיאה, לפיכך קללתה מרובה:
[מובא בפירושו לפרק י"ז פסוק ט"ז] וברכתיה, בהריון ובלידה ובגדול הבן שלא בצער, הפך קללת חוה באמרו "בעצם תלדי בנים" (לעיל ג, טז). ואמר ששרה תהר תוליד ותגדל את בנה שלא בצער, כאמרם "אשר פדה את אברהם" (ישעיהו כט, כב): שפדאו מצער גדול בנים (סנהדרין יט, ב).
[מובא בפירושו לבמדבר פרק ה' פסוק ו'] מכל חטאת האדם. סמך לשילוח טמאים, שע"י חטאת האדם שחטא אדם הראשון שאכל מן העץ והנחש הטעה את האשה והיא הוציאה שם רע על אדם לקו שלשתן, הנחש בצרעת והאשה בזיבה והאדם במיתה. וכסדר קללתן מונה אותם כאן, צרוע דהיינו הנחש, וזב דהיינו האשה, וטמא לנפש דהיינו האדם שנענש במות תמות. מזכר ועד נקבה תשלחו. כשם שנתגרשו אדם וחוה ונחש מגן עדן. וסמיך פרשת סוטה לפי שהנחש בא על חוה ונפלו יריכיו דכתיב (בראשית ג, יד) על גחונך תלך. וסמיך פרשת נזיר על שם הפרי שאכל אדם הראשון ענבימו ענבי ראש:
וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ
[עריכה]ואל אישך תשוקתך. לתשמיש. (...) תשוקתך. תאותך. כמו ונפשו שוקקה (ישעיה כט, ח):
תשוקתך. משמעתך. והטעם שתשמעי כל אשר יצוה עליך כי את ברשותו לעשות חפצו:
ואל אישך תשוקתך. לתשמיש, ואף על פי כן אין לך מצח לתבעו בפה, אלא הוא ימשול בך, הכל ממנו ולא ממך, לשון רש"י. ואיננו נכון, כי זה שבח באשה, כמו שאמרו (עירובין ק:) וזו מדה יפה בנשים. ורבי אברהם אמר ואל אישך תשוקתך, משמעתך. והטעם שתשמעי אל כל אשר יצוה עליך, כי את ברשותו לעשות חפצו. ולא מצאתי לשון תשוקה רק בחשק ותאוה: והנכון בעיני שהעניש אותה שתהיה נכספת מאד אל בעלה, ולא תחוש לצער ההריון והלידה, והוא יחזיק בה כשפחה, ואין המנהג להיות העבד משתוקק לקנות אדון לעצמו, אבל יברח ממנו ברצונו. והנה זו מדה כנגד מדה, כי היא נתנה גם לאישה ויאכל במצותה, וענשה שלא תהיה היא מצוה עליו עוד, והוא יצוה עליה כל רצונו:
ואל אישך תשוקתך. שאע"פ שהאשה משועבדת ברשות הבעל ומנהג העבד לברוח מן האדון כדי שלא ישתעבד, גזר בזאת שתהיה משתוקקת לבעל ושתרצה להשתעבד לו בהפך מן המנהג:
ואל אישך תשוקתך. לפי הפשט האשה משתוקקת תמיד שתהא נושאת חן בעיני אישה. וזהו דיוק לשון אל אישך. והכי פי' חז"ל בב"ר פ"כ. ד' תשוקות הן אין תשוקתה של אשה אלא לאישה. אין תשוקתו של יצה"ר אלא לקין וחבריו. והפי' בזה שהוא משתוקק שהם ילכו אחריו. אין תשוקתו של גשמים אלא על הארץ פי' שתהא הארץ נהנה ומרוה מגשמים. ואין תשוקתו של הקב"ה אלא על ישראל שיהא המה הולכים אחריו כך בזה מובדל האיש מן האשה. האיש אינו חושש שיהא נושא חן בעיני אשתו והאשה כל מעיינה שיהא האיש נוח ממנה וא"כ היא טפלה אליו:
וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ:
[עריכה]ואף על פי כן אין לך מצח לתובעו בפה, אלא הוא ימשול בך, הכל ממנו ולא ממך:
(...) האיש אינו חושש שיהא נושא חן בעיני אשתו והאשה כל מעיינה שיהא האיש נוח ממנה וא"כ היא טפלה אליו:והוא ימשל בך. אע"ג שהיא משתעבדת בחנם מכל מקום הוא המושל:
והוא ימשל בך. העונש הזה שיהיה הבעל נגיד ומצוה עליה תחת אשר צותה עליו לאכול מן הפרי ועונש זה מדה כנגד מדה:
והוא ימשל בך. אמרינן בב"ר, יכול ממשלה מכל צד, ת"ל לא יחבול ריחים ורכב. ופי' ר' יצחק יכול ממשלה מכל צד, שיהא לו רשות למשכן אשתו, ת"ל לא יחבול ריחים ורכב. ואשה נקראת ריחים, כדכתיב, ויהי טוחן בבית האסורים, כדדריש בסוטה, וכתיב, תטחן לאחר אשתי. ובירושלמי, תרגם פסוק זה, לא תמשכנון ריחיא ורכבא, ארי צרכי נפשאתא אינון, ולא תאסור כליין וחתנין, ארום כל דעבד אלין, כמה דכפר בעלמא דאתי. ופי', לא תאסור כליין וחתנין, שאם אירס אשה, לא יניחנה לישב עגונה באירוסין, זמן מרובה: