קטגוריה:בראשית ב ה

[יא] וזה מוכיח. פירוש דכתיב אחריו "כי לא המטיר ה'", ואם פירושו מלשון 'קודם' היה צריך לכתוב אחריו מה היה קודם, שאילו היה נכתב 'וכל שיח השדה טרם יצמח אד יעלה מן הארץ', הוי שפיר, אבל לא שייך אחריו לשון "כי לא המטיר וכו'". וכן "כי טרם תראון את ה'" (ר' שמות ט, ל) לא נזכר אחריו מה היה טרם תראון, ואם כן על כרחך פירושו כמו עדיין לא הוא:

[יב] ואין מכיר בטובתם. כלומר, ואסור לעשות טובה לאיש שאין מכיר בטובה, ולפיכך כל זמן שלא היה האדם - לא המטיר. אבל מה שברא את כל הנמצאים ואין מי שמכיר בטובתם, שהרי ברא הדשאים ואין מכיר בטובתן, לפי שלעצמם הם נבראים, ולא נקרא זה 'טובה', שלא יקרא 'טובה' רק מה שנותן לאחר, כמו גשמים שהוא לצורך הנבראים:

[יג] והתפלל עליהן. כלומר, שאם לא התפלל עליהן מכל שכן שלא היה נותן המטר, שהרי האדם מכיר בטובתן, ואפילו הכי לא התפלל עליהן - אם כן הוא כפוי טובה, והוא יותר גרוע מן מי שלא מכיר בטובת המטר:

[יד] שליט ושופט. מפני כי לשון "אלקים" מלשון חוזק, כמו "ואת אילי הארץ לקח" (יחזקאל י"ז, י"ג), לכך פירושו שליט. והוסיף 'שופט' לומר שאין כל שליט נקרא "אלקים", שלא מצאנו זה רק אצל דיין, לכך כתב 'ושופט', כלומר השליט מפני כח המשפט שיש לו נקרא "אלקים", אבל המושל לבד לא נקרא "אלקים". ולפיכך הוא לשון רבים, וזה מפני שהוא משפיל ומרומם במשפט, כדכתיב (תהלים ע"ה, ח') "כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים", כי יש לו חלוף כחות להשפיל זה ולהרים זה במשפט, לכך הוא לשון רבים. וכל משפט יש בו חלוף ורבוי כחות, לעשות לזה כך, ולשני אשר הוא כנגדו כך, ולפיכך נקרא "אלקים" בלשון רבים:

ומה שלא פירש למעלה (פסוק ד') אצל "ביום עשות ה' אלקים" (קושית הרא"ם), מפני שלמעלה לא קשה מה שכתב ב' שמות לומר ששתף הקב"ה מדת רחמים עם מדת הדין, כמו שפרש"י בתחלת הפרשה (לעיל א, א), אבל כאן הוקשה לרש"י דלמה הוצרך לכתוב "ה' אלקים", אם בשביל ללמוד שנברא במדת הרחמים ובמדת הדין - כבר נכתב זה למעלה "ביום עשות ה' אלקים" (כ"ה ברא"ם). ואין להקשות דאם כן שדרך הכתוב לכתוב 'ה' ששמו אלקים', אם כן מנא לן לומר ששתף מדת הרחמים עם מידת הדין, שמא במידת הדין לבד נברא העולם, והא דכתיב "ביום עשות ה' אלקים" - הרי דרך הכתוב לכתוב "ה' אלקים", ואין זה קשיא, דהא כתיב (לעיל א, א) "בראשית ברא אלקים" - שם 'אלקים' בלבד, וכאן כתב "ה' אלקים", וזה קאי מתחלת הבריאה, שהרי כתיב "ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים", ולמה שינה, אלא 'שעלה במחשבה כו (רש"י לעיל א, א):

הוצרך רש״י ז״ל להוסיף: ומה טעם לא המטיר, כדי שיהיה ואדם אין וגו׳ טעם ל"כי לא המטיר", ולא נאמר שיהיה ואדם אין גם כן טעם ל"וכל שיח השדה" וגו׳ "וכל עשב השדה" וגו׳, ויהיו כאן שני טעמים למה לא היו האילנות בארץ ולמה לא צמחו העשבים, לפי ש"לא המטיר" וגו׳ ולפי ש"אדם אין" וגו׳, ויהיה מלת "כי" עומד במקום שנים: "כי לא המטיר, וכי האדם אין" וגומר; ואם כן היה משמעו ששני הטעמים צריכים להויות האילנות ולצמיחות העשבים, ולומר שאף אם היה ממטיר ולא היה האדם – לא היו העשבים צומחים. וזה אינו כטבע ההויה, שהרי הרבה עשבים יש שצומחים מן המטר לבדו בלא עבודת האדם את האדמה. ועוד, שהרי עשבים הראשונים שנבראו – כולם לא היו צריכין לעבודת האדם את האדמה, לא להחרישה ולא לזריעה, כי כולם עמדו על פתח הקרקע, ולא היו חסרים אלא הצמיחה חוצה לה. לכך פירש ד"ואדם אין" וגו׳ הוא טעם ל"כי לא המטיר" וגו׳. ומה שפירש רש״י: שבא אדם מתפלל עליה כו׳, ולא פירש שבא אדם וחרש וזרע, כמו שאמר הכתוב בפירוש: "ואדם אין לעבוד את האדמה", הרי שצורך האדם הוא לעבוד את האדמה? – מפני שעל כרחך אין פירוש "לעבוד את האדמה" – שיעבוד את האדמה מיד שנברא לצורך העשבים; כי העשבים הראשונים כולם צמחו מאליהם בלא עבודת האדם, מיד שהמטיר עליהם, והיו מזונות לאדם בו ביום שנבראו, כמו שכתוב בפירוש: "הנה נתתי לכם וגו׳ לאכלה". ואם כן, על כרחך יהיה פירוש ואדם אין, מה טעם לא המטיר? לפי שאדם אין שידע ויכיר בטובת הגשמים כו׳, שיצטרכו לעבודת האדמה אחרי כן כשיחרוש ויזרע בשנה האחרת, ויתפלל עליהם גם עכשיו להצמיח מיד מן האדמה העשבים והאילנות בלא עבודתו. דאם לא כן, למה לא המטיר על עשבים הראשונים קודם בריאת האדם? נ״ל: