רמב"ן על בראשית ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · רמב"ן על בראשית · ב · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וְכָל צְבָאָם" - "צבא הארץ" הם הנזכרים חיה ורמש ודגים וכל הצומח גם האדם ו"צבא השמים" שני המאורות והכוכבים הנזכרים כענין וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם (דברים ד יט) גם יכלול השכלים הנבדלים כענין רָאִיתִי אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו וגו' (מלכים א כב יט) וכן יִפְקֹד ה' עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם (ישעיהו כד כא) והנה בכאן רמז על יצירת המלאכים במעשה בראשית וכן נפשות האדם צבא השמים הנה

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וַיְבָרֶךְ וַיְקַדֵּשׁ" - ברכו במן וקדשו במן והמקרא כתוב על העתיד לשון רבינו שלמה מבראשית רבה (יא ב) ובשם הגאון רב סעדיה אמרו שהברכה והקידוש על השומרים שיהיו מבורכים ומקודשים ואין משמע הכתוב שידבר על העתיד ורבי אברהם אמר כי הברכה תוספת טוב שיתחדש הגופות יתרון כח בתולדות ובנשמה יתרון השכל וַיְקַדֵּשׁ אותו שלא עשה בו מלאכה כשאר הימים ודברו בזה נכון למאמינים בו כי אין זה מושג בהרגש לאנשים והאמת כי הברכה ביום השבת היא מעין הברכות והוא יסוד עולם וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כי ימשוך מן הקדש ואם תבין דברי זה תדע מה שאמרו בבראשית רבה (יא ח) לפי שאין לו בן זוג ומה שאמרו עוד כנסת ישראל תהא בן זוגך ותשכיל כי בשבת נפש יתירה באמת

"אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" - מלאכה שהיתה ראויה לעשות בשבת כפל ועשה בששי כמו שמפורש בבראשית רבה (יא ט) לשון רש"י אבל רבי אברהם אמר כפשוטו כי מְלַאכְתּוֹ "השרשים בכל המינים שנתן בהם כח לעשות כמותן" ולי נראה פירושו ששָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא יש מאין לעשות ממנו כל המעשים הנזכרים בששת הימים והנה אמר כִּי שָׁבַת מבריאה וממעשה מן הבריאה שברא ביום הראשון ומן המעשה שעשה בשאר הימים ויתכן שיהיה "לַעֲשׂוֹת" נמשך למעלה כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא מלעשות וכמהו כִּי חָדַל לִסְפֹּר (להלן מא מט) וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר (שם יא ח) הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר (שמות יט יב) וְלֹא סָרוּ מִצְוַת הַמֶּלֶךְ (דהי"ב ח טו) וכן רבים ודע כי נכלל עוד במלת "לַעֲשׂוֹת" כי ששת ימי בראשית הם כל ימות עולם כי קיומו יהיה ששת אלפים שנה (ר"ה לא) שלכך אמרו (ב"ר יט ח) יומו של הקב"ה אלף שנים והנה בשני הימים הראשונים היה העולם כולו מים ולא נשלם בהם דבר והם רמז לשני אלפים הראשונים שלא היה בהם קורא בשם ה' וכך אמרו (ע"ז ט) שני אלפים תהו אבל היתה הבריאה ביום הראשון האור כנגד האלף של ימות אדם שהיה אורו של עולם מכיר את בוראו ואולי לא עבד אנוש עבודה זרה עד שמת אדם הראשון ביום השני יְהִי רָקִיעַ וִיהִי מַבְדִּיל שבו היו מובדלין נח ובניו הצדיקים מן הרשעים שנדונו במים ביום השלישי נראית היבשה והצמיחה ועשתה פירות הוא האלף השלישי המתחיל בהיות אברהם בן מ"ח שנה (ב"ר סד ד) ואָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה' (להלן ד כו) וצמח צמח צדיק כי משך רבים לדעת את ה' כמו שדרשו וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן (שם יב ה) וצוה את ביתו ואת בניו אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט (יח יט) ועלה הענין עד שקבלו זרעו את התורה בסיני ונבנה הבית ביום ההוא ואז נתקיימו כל המצות שהם פירות העולם ודע כי מעת היות בין השמשות יחשב כיום מחר ועל כן יתחיל ענין כל יום קודם לו מעט כאשר נולד אברהם באלף השני וכן תראה בכל יום ויום והיום הרביעי נבראו בו המאורות הגדול והקטן והכוכבים יומו ירמוז באלף הד' הוא החל כאשר נבנה בית ראשון ע"ב שנה אחרי בניינו עד אחרי הבית השני קע"ב שנה והנה ביום הזה לכל בני ישראל היה אור כי מלא כבוד ה' את בית ה' והיה אור ישראל לאש על גבי המזבח רבוץ שם כארי אוכל הקרבנות ואחרי כן הקטין אורם וגלו כאשר יעדר במולד הלבנה וזרחה להם כל ימי בית שני והאש על גבי המזבח רבוץ ככלב ושקעו שני המאורים בערב היום וחרב הבית ביום החמישי שרצו המים נפש חיה ועוף יעופף על הארץ רמז לאלף החמישי המתחיל קע"ב שנה אחר חרבן הבית כי בו ימשלו האומות ויעשה אדם כדגי הים כרמש לא מושל בו כלו בחכה העלה יגורהו בחרמו ויאספהו במכמרתו ואין דורש את ה' ביום הששי בבקר "תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה" והיתה בריאתה קודם זרוח השמש כענין שכתוב (תהלים קד כב) תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן וְאֶל מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן ואז נברא האדם בצלם אלהים והוא זמן ממשלתו שנאמר (שם כג) יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב והוא האלף הששי כי בתחלתו ימשלו בו החיות הם המלכיות אשר לא ידעו את ה' ואחרי עשיריתו כשעור הנץ החמה ליום (עיין פסחים צד) יבא הגואל שנאמר בו (תהלים פט לז) וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי זהו בן דוד הנעשה בצלם אלהים כדכתיב (דניאל ז יגיד) וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה הֲוָה וְעַד עַתִּיק יוֹמַיָּא מְטָה וּקְדָמוֹהִי הַקְרְבוּהִי וְלֵהּ יְהִיב שָׁלְטָן וִיקָר וּמַלְכוּ ויהיה זה קי"ח אחר חמשת אלפים לכלות דבר ה' מפי דניאל (שם יב יא) וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם יָמִים אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים ונראה משנוי הימים משרץ המים והעוף לחית הארץ כי בתחלת האלף הששי תתחדש מלכות אומה שלטת ואימתני ותקיפא יתירא ומתקרבת אל האמת יותר מן הראשונות היום השביעי שבת רמז לעולם הבא שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים והאל ישמרנו בכל הימים וישים חלקינו עם עבדיו התמימים

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)

"אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם" - יספר תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ במטר ובצמיחה כאשר נבראו ונעשו כתקונם כי השמים יתנו טלם ומטרם והארץ תתן יבולה והם קיום כל חי ורמז בְּ"הִבָּרְאָם" מה שאמרו בה"א בראם ומפני זה לא הזכיר עד הנה רק מלת אלהים ומפורש בכתוב (ישעיהו סו ב) וְאֶת כָּל אֵלֶּה יָדִי עָשָׂתָה וכן אמר איוב מִי לֹא יָדַע בְּכָל אֵלֶּה כִּי יַד ה' עָשְׂתָה זֹּאת (איוב יב ט) אם כן תרמוז "בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים" למלת בראשית כמו שאמרנו

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה" - על דעת רבותינו (בבראשית רבה) עיין חולין ס בשלישי עמדו על פתח קרקע הארץ ובששי צמחו לאחר שהמטיר עליהם ועל דעתי כפי הפשט כי בשלישי הוציאה הארץ העשב ועץ הפרי בקומותם וצביונם כאשר צותה בהם ועכשיו יספר הכתוב כי אין נוטע וזורע מהם והיא לא תצמח עד אשר עלה אד ממנה והשקה אותה ונוצר האדם העובד אותה לזרוע ולנטוע ולשמור וזהו טעם "שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח" שלא אמר "שיח האדמה" כי המקום הנעבד יקרא "שדה" אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה (שמות כג טז) לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם (במדבר כ יז) וזהו תשמישו של עולם שנהיה מאחרי ששת ימי בראשית והלאה כל ימי עולם כי בסיבת האד ימטירו השמים ובסבתם הארץ זירועיה תצמיח

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" - ירמוז לנו הכתוב הזה מעלת הנפש יסודה וסודה כי הזכיר בה שם מלא ואמר כי הוא נפח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים להודיע כי לא באה בו מן היסודות כאשר רמז בנֶפֶשׁ התנועה (לעיל א כ) גם לא בהשתלשלות מן השכלים הנבדלים אבל היא רוח השם הגדול מפיו דעת ותבונה כי הנופח באפי אחר מנשמתו יתן בו וזהו שנאמר (איוב לב ח) וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם כי היא מיסוד הבינה בדרך אמת ואמונה והוא מאמרם בספרי (ריש פרשת מטות) נדרים כנשבע בחיי המלך שבועות כנשבע במלך עצמו אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר חַי ה' וְחֵי נַפְשְׁךָ וגומר (מלכים ב ד ל) ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר אות נז) מאי וינפש מלמד שיום השבת מקיים כל הנפשות שנאמר וינפש ומכאן תבין דברת שבועת אלהים והמשכיל יבין ודע כי המתחכמים במחקר חלקו באדם מהם יאמרו (ראב"ח הנשיא ראב"ע שמות כג כה) כי באדם שלש נפשות נפש הגדול כצומח או תאמר בזו כח הגדול ובו עוד נפש התנועה שהזכירה הכתוב (לעיל א כ-כד) בדגים ובחיה ובכל רומש על הארץ והשלישית הנפש המשכלת ומהם יאמרו (שמונה פרקים להרמב"ם ח"א) כי זאת הנפש אשר באדם מפי עליון בה ימצאו שלש הכחות האלה ורק היא יחידה והכתוב הזה כפי משמעו ירמוז כן כי יאמר שיצר השם אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה והיה מוטל גולם כאבן דומם והקב"ה נפח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים ואז חזר הָאָדָם להיות "נֶפֶשׁ חַיָּה" שיתנועע בה כמו החיות והדגים שאמר בהם (לעיל א כ כד) "יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה" ו"תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה" וזה טעם "לְנֶפֶשׁ חַיָּה" כלומר ששב האדם להיות נפש בה חיים אחרי שהיה חרש את חרשי אדמה כי הלמ"ד תבא בהפוכים כמו וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת (שמות ד ט) וַיְהִי לְנָחָשׁ (שם ד ג) וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה (שם יד כא) אבל אונקלוס אמר והות באדם לרוח ממללא נראה שדעתו כדברי האומרים שהם נפשות שונות וזאת הנפש המשכלת אשר נפחה השם באפיו היתה בו לנפש מדברת וכן נראה לי מדעת רבותינו ממה שאמרו (סנהדרין סה) רבא ברא גברא שדריה לקמיה דרבי זירא הוה מישתעיה ליה ולא אישתעי אמר דמן דחבריא את תוב לעפרך ובויקרא רבה (לב ב) אמר רבי אבין בשעה שאדם ישן הגוף אומר לנשמה והנשמה אומרת לנפש והנפש אומרת למלאך וכן רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף(איוב לד יד) יורה כפי משמעו שהן שתים ואם כן יאמר הכתוב וייצר ה' אלהים את האדם יצירת תנועה שהיה האדם נוצר כלומר בעל תנועה כי היצירה היא החיות וההרגש שבהם הוא אדם לא גבול העפר וכמו שאמר וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם (להלן ב יט) ואחרי שיצרו בהרגשה נפח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים מפי עליון להוסיף הנפש הזאת על היצירה הנזכרת ויהי הָאָדָם כולו לְנֶפֶשׁ חַיָּה כי בנשמה הזאת ישכיל וידבר ובה יעשה כל מעשה וכל הנפשות וכחותן לה תהיינה והלמ"ד הזו למ"ד הקנין כמו אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לְךָ אֲנִי וְכָל אֲשֶׁר לִי (מלכים א כ ד) לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו (ויקרא כה ל) לְךָ אֲנִי הוֹשִׁיעֵנִי (תהלים קיט צד) או יאמר שחזר כולו נֶפֶשׁ חַיָּה ונהפך לאיש אחר כי כל יצירותיו היו עתה לְנֶפֶשׁ הזאת

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן בְעֵדֶן מִקֶּדֶם" - פירש רש"י במזרחו של עדן נטע הגן ואונקלוס תרגם מלקדמין וכך אמרו בבראשית רבה (טו ג) והוא הנכון ואין טעם "וַיִּטַּע" שהביא האילנות ממקום אחר ונטען שם כי מן המקום ההוא הצמיחם כמו שנאמר ויצמח ה' אלהים וגו' אבל ענין "וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים" להגיד שהיו מטע ה' כי טרם שגזר על הארץ "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא" גזר במקום ההוא שיהיה שם גַּן ואמר "בכאן יהיה אילן פלוני ובכאן אילן פלוני" כערוגת המטעים ולא היה כדרך שאר מקומות הארץ שאמר "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא וְעֵץ פְּרִי" והצמיחה בלא סדר והנה אילני גַּן עֵדֶן גזר בהם לעשות ענף ולשאת פרי לעד לעולם לא יזקין בארץ שרשם ובעפר לא ימות גזעם אין צריכין לעובד וזומר שאילו היו צריכין עבודה אחרי שגורש האדם משם מי עבד אותם גם זה טעם "וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים" שהיו מטעיו מעשה ידיו וקיימים לעולמים כענין שנאמר (יחזקאל מז יב) לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ וכו' כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים אם כן מה טעם "וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (להלן פסוק טו) שהניחו שם להיות זורע לו חטים ומיני תבואות וכל עשב זורע זרע וערוגות הבשמים וקוצר ותולש ואוכל כרצונו וזה טעם "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" לעבוד אדמת הגן הערוגות שיעשה שם כי הגן שהם האילנות לא יעבדו ויתכן שכנה הגן בלשון נקבה כמו וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ (ישעיהו סא יא) וְנִטְעוּ גַנּוֹת (ירמיהו כט ה) ורבותינו נתעוררו בזה אמרו בבראשית רבה (טז ה) לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ אלו הקרבנות שנאמר (שמות ג יב) תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים הדא הוא דכתיב (במדבר כח ב) תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ והכונה להם בזה לומר כי הצמחים וכל בעלי חיים צריכים לכוחות הראשונות ס"א העליונות ומהם יבא להם הגידול ובקרבנות יהיה משך הברכה לעליונים ומהם לצמחי גַּן עֵדֶן ומהם יהיו ויחיו לעולם בגשמי רצון וברכה שיגדלו בה כמו שאמרו (ב"ר טו א) יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי ה' אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע (תהלים קד טז) אמר רבי חנינא יִשְׂבְּעוּ חייהן יִשְׂבְּעוּ מימיהן יִשְׂבְּעוּ מטעתן כי "חייהן" יסודותם העליונים ו"מימיהם" אוצרו הטוב המוריד הגשם ו"מטעתן" כחם בשמים כמו שאמרו (ב"ר י ו) אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל ברקיע והוא מכה אותו ואומר לו גדל שנאמר (איוב לח לג) הֲיָדַעְתָּ חֻקּוֹת שָׁמָיִם אִם תָּשִׂים מִשְׁטָרוֹ בָאָרֶץ שוטר

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע" - בעבור שאמר הכתוב וְעֵץ הַחַיִּים "בְּתוֹךְ" הַגָּן ולא אמר "בגן" ועוד שאמר (להלן ג ג) וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ שלא הזכירו ולא הודיעו בשם אחר נאמר לפי פשוטו שהוא מקום ידוע בגן שהוא בתוך ולכך תרגם אונקלוס "במציעות גנתא" והנה לדבריו עֵץ הַחַיִּים וְעֵץ הַדַּעַת שניהם היו באמצע ואם כן נאמר שהוא כאלו תעשה באמצע הגן ערוגה אחת סוגה ובה שני האילנות האלה ויהיה האמצע הזה אמצע רחב כי אמצע הדק כבר אמרו שאין יודע בו אמתת הנקודה בלתי השם לבדו וְעֵץ הַחַיִּים אילן פריו נותן באוכליו חיים ארוכים

"וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע" - אמרו המפרשים כי היה פריו מוליד תאות המשגל ולכן כסו מערומיהם אחרי אכלם ממנו והביאו לו דומה בלשון זה מאמר ברזילי הגלעדי הַאֵדַע בֵּין טוֹב לְרָע (שמואל ב יט לו) כי בטלה ממנו התאוה ההיא ואיננו נכון אצלי בעבור שאמר וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע (להלן ג ה) ואם תאמר כחש לה הנה וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע (להלן ג כב) וכבר אמרו (פירקא דרבינו הקדוש בבא דשלשה טז) שלשה אמרו אמת ואבדו מן העולם ואלו הן נחש ומרגלים ודואג האדומי הבארותי והיפה בעיני כי האדם היה עושה בטבעו מה שראוי לעשות כפי התולדת כאשר יעשו השמים וכל צבאם פועלי אמת שפעולתם אמת ולא ישנו את תפקידם ואין להם במעשיהם אהבה או שנאה ופרי האילן הזה היה מוליד הרצון והחפץ שיבחרו אוכליו בדבר או בהפכו לטוב או לרע ולכן נקרא "עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע" כי הַ"דַּעַת" יאמר בלשוננו על הרצון כלשונם (פסחים ו) לא שנו אלא שדעתו לחזור ושדעתו לפנותו ובלשון הכתוב (תהלים קמד ג) מָה אָדָם וַתֵּדָעֵהוּ תחפוץ ותרצה בו יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם (שמות לג יב) בחרתיך מכל האדם וכן מאמר ברזילי האדע בין טוב לרע שאבד ממנו כח הרעיון לא היה בוחר בדבר ולא קץ בו והיה אוכל מבלי שיטעם ושומע מבלי שיתענג בשיר והנה בעת הזאת לא היה בין אדם ואשתו המשגל לתאוה אבל בעת ההולדה יתחברו ויולידו ולכן היו האיברים כלם בעיניהם כפנים והידים ולא יתבוששו בהם והנה אחרי אכלו מן העץ היתה בידו הבחירה וברצונו להרע או להטיב בין לו בין לאחרים וזו מדה אלהית מצד אחד ורעה לאדם בהיות לו בה יצר ותאוה ואפשר שנתכוון הכתוב לענין הזה כשאמר אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים (קהלת ז כט) ה"יושר" שיאחוז דרך אחת ישרה וה"בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" שיבקש לו מעשים משתנים בבחירה ממנו וכאשר צוהו הקב"ה על העץ שלא יאכל ממנו לא הודיעו כי בו המדה הזאת רק אמר לו סתם "ומפרי העץ אשר בתוך הגן" כלומר הידוע באמצעותו לא תאכל ממנו והוא מאמר האשה אל הנחש והכתוב שאמר וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ (להלן פסוק יז) הזכירו הכתוב אלינו בשמו

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ארץ החוילה אשר שם הזהב" - לבאר שאינה חוילה של מצרים שאמר בה וישכנו מחוילה עד שור (להלן כה יח) כי זו מזרח המזרח והזכיר עוד שם הבדולח לשבח הנהר כי בחול אשר בו ועל שפתו ימצא הזהב ההוא הטוב והבדולח והשוהם כי כן ימצא בנהרות מהם שימצא שם הזהב ומהם אשר ימצא בהם הכסף וכן הבדולח והאבנים הטובות בנהרות ימצאו רובם ועל דעת הראשונים (רש"י ורס"ג וכן הוא בזוה"ק חיי שרה קכה) "פישון" הוא נילוס מצרים יסובב כל ארץ החוילה הזאת ויבא משם על פני כל ארץ מצרים עד נפלו בים הגדול באלכסנדריא של מצרים

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)

"לא תאכל ממנו" - מן הפרי יזהירנו כי העץ אינו נאכל וכן אמר למטה (להלן ג ג) מפרי העץ אשר בתוך הגן וכמהו ואכלו איש גפנו ואיש תאנתו (מלכים ב יח לא) וכן בעצבון תאכלנה (להלן ג יז) תאכל פריה

"ביום אכלך ממנו מות תמות" - בעת שתאכל ממנו תהיה בן מות וכמוהו ביום צאתך והלכת אנה ואנה ידוע תדע כי מות תמות (מלכים א ב מב) שאין הכוונה שימות מיד בו ביום ואין הכוונה לידיעה בלבד שידע שימות כי החיים יודעים שימותו כלם אבל הכוונה כי בעת שיצא יהיה חייב מיתה למלך והוא ימית אותו כאשר ירצה ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו (במדבר ד כ) ולא ישאו עליו חטא ומתו בו כי יחללוהו (ויקרא כב ט) אין ענינם אלא שיהיו חייבים מיתה וימותו בחטאם זה ועל דעת אנשי הטבע היה האדם מעותד למיתה מתחלת היצירה מפני היותו מורכב אבל גזר עתה שאם יחטא ימות בחטאו כדרך חייבי מיתה בידי שמים בעבירות כגון זר האוכל תרומה (ויקרא כט ט) ושתוי יין (שם י ט) ומחוסר בגדים ששמשו (שמות כח מג) וזולתם שהכונה בהם שימותו בחטאם טרם בא יומם ולכך אמר בעונש עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב בטבעך (להלן ג יט) וגם מתחילה היה אוכל מפרי העץ ומזרע הארץ אם כן היתה בו התכה וסבת הויה והפסד ועל דעת רבותינו (עיין שבת נה) אלמלא שחטא לא מת לעולם כי הנשמה העליונית נותנת לו חיים לעד והחפץ האלהי אשר בו בעת היצירה יהיה דבק בו תמיד והוא יקיים אותו לעד כמו שפירשתי במלת וירא אלהים כי טוב (לעיל אחד) ודע כי אין ההרכבה מורה על ההפסד אלא לדעת קטני אמנה כי הבריאה היא בחיוב אבל לדעת אנשי האמונה האומרים כי העולם מחודש בחפץ אלוהי פשוט גם הקיום יהיה בו לעד כל ימי החפץ וזה אמת ברור אם כן ביום אכלך ממנו מות תמות שאז תהיה בן מות לא תתקיים לעד בחפצי והאכילה היתה לו מתחילה לענג ויתכן שפירות גן עדן נבלעים באיברים כמן ומקיימים את אוכליהם וכאשר גזר עליו ואכלת את עשב השדה ובזעת אפיו יאכל לחם האדמה היה זה סבה להפסד כי עפר הוא ועפר יאכל ואל עפר ישוב

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)

"לא טוב היות האדם לבדו" - איננו נראה שנברא האדם להיות יחיד בעולם ולא יוליד שכל הנבראים זכר ונקבה מכל בשר נבראו להקים זרע וגם העשב והעץ זרעם בהם אבל יתכן לומר כי היה כדברי האומר (ברכות סא) דו פרצופים נבראו ונעשו שיהיו בהם טבע מביא באיברי ההולדה מן הזכר לנקבה כח מוליד או תאמר זרע כפי המחלוקת הידוע בעיבור והיה הפרצוף השני עזר לראשון בתולדתו וראה הקב"ה כי טוב שיהיה העזר עומד לנגדו והוא יראנו ויפרד ממנו ויתחבר אליו כפי רצונו וזהו שאמר אעשה לו עזר כנגדו וטעם "לא טוב" שלא יאמר בו כי טוב בהיותו לבדו שלא יתקיים כן במעשה בראשית ה"טוב" הוא הקיום כאשר פירשתי במאמר "וירא אלהים כי טוב" (לעיל א ד)

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)

"אשר יקרא לו האדם נפש חיה" - לשון רש"י סרסהו ופרשהו וכל נפש חיה אשר יקרא לו האדם שם הוא שמו לעולם ורבי אברהם אמר כי למ"ד "אשר יקרא לו" נמשך וכל אשר יקרא לו האדם לנפש חיה הוא שמו לעולם ויתכן שיהיה פירושו בענין העזר והכוונה לומר כי האדם נפש חיה כמו שאמר ויהי האדם לנפש חיה (לעיל ב ז) וכמו שפירשתי והביא לפניו המינין כולן וכל מין מהם שיקראנו האדם בשמו ויאמר בו שהוא נפש חיה כמותו הוא יהיה שמו ויהיה לו לעזר כנגדו והוא קרא לכולן ולא מצא לעצמו עזר שיקרא לו "נפש חיה" כשמו

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ולאדם לא מצא עזר כנגדו" - לשון רש"י כשהביאן הביאן לפניו זכר ונקבה אמר לכל יש בן זוג ולי אין בן זוג מיד ויפל ה' אלהים עליו תרדמה ויפה פירש כי כאשר הכניס פסוקי קריאת השמות בתוך דבר העזר יכריח זה וקריאת השמות על דעת המפרשים (רש"י ורד"ק) כפשוטו שיהא לכל אחד שם לעצמו כדי שיהיו ידועים וניכרים לתולדותיו בשמות אשר יקרא להם כי יהיה שמו לעולם והנה הקב"ה כשרצה לעשות לו העזר אז הביאם לפניו כי היה צריך להביאם לו זוגות לקרוא שם גם לנקבותיהם כי מהם שקראם בשם אחד ומהם חלוקים כשור ופרה ותיש ועז וכבש ורחל וזולתם וכשראה אותם מזווגים זה עם זה נתאוה להם וכאשר לא מצא בתוכם עזר לעצמו נעצב ויישן והאלהים הפיל עליו תרדמה שלא ירגיש בהסרת צלע מגופו (פרד"א יב) ולפי דעתי שקריאת השם הוא העזר והענין כי הקב"ה הביא כל חית השדה וכל עוף השמים לפני אדם והוא הכיר טבעם וקרא להם שמות כלומר השם הראוי להם כפי טבעיהם ובשמות נתבאר הראוי להיות עזר לחבירו כלומר הראוים להוליד זה מזה ואפילו אם נאמין בשמות שהם בהסכמה לא טבעיות (מו"נ ב ל) נאמר שקריאת השמות היא הבדלת המינים כי עברו לפניו זכר ונקבה והתבונן בטבעם איזה מהם עזר לחבירו כלומר המוליד ממנו והודיע זה בשמות כי הבהמה הדקה קרא בשם אחר שכולן עזר זה לזה בתולדה שיולידו זה מזה והגסה בשם אחר והחיה בשם אחר שלא יולידו מין זה מזה וכן כולן ולא מצא בכולן שתהיה בטבעה עזר לו ותקרא בשמו כי קריאת השמות היא הבדלת המינים והפרד כחותם זה מזה כאשר פירשתי למעלה ואין הענין שיהיה ביד האדם למצא בהם עזר לו כי בטבעם נבראו אבל שאם יראה טבעו נאות באחד המינים ויבחר בו היה הקב"ה מתקן טבעו אליו כאשר עשה בצלע ולא יצטרך לבנותו בנין חדש וזה טעם "כל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו" כלומר הוא יהיה שמו שהקב"ה יקיים בו השם ההוא על ענין שפירשתי והנכון בעיני כי לא היה החפץ לפניו יתברך לקחת צלעו ממנו עד שידע אדם שאין בנבראים עזר לו ושיתאוה שיהיה לו עזר כמותם ומפני זה היה צריך לקחת ממנו אחת מצלעותיו וזה טעם "ולאדם לא מצא עזר כנגדו" כלומר ולשם האדם לא מצא עזר שיהיה ראוי כנגדו ותקרא בשמו שיוליד ממנו ואין צורך בכאן לדברי המפרשים (ראב"ע בפסוק יח והרד"ק) שאמרו כי יבא בכאן שם במקום הכנוי ולו לא מצא עזר כנגדו כדרך נשי למך (להלן ד כג) ואת יפתח ואת שמואל (שמואל א יב יא) וזהו שאמר "זאת הפעם" כלומר הפעם הזאת מצאתי עזר לי שלא מצאתי עד הנה בשאר המינים כי היא עצם מעצמי ובשר מבשרי וראוי שתקרא בשמי ממש כי נוליד זה מזה ובמלת "זאת" סוד יודע מדברינו בפרשת וזאת הברכה אם יברכני צורי להגיע שם ולכך החזיר "כי מאיש לקחה זאת" והבן

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)

"על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו וגו'" - רוח הקדש אומרת כן לאסור העריות לבני נח והיו לבשר אחד הולד נוצר על ידי שניהם ושם נעשה בשרם אחד לשון רש"י ואין בזה טעם כי גם הבהמה והחיה יהיו לבשר אחד בולדותיהם והנכון בעיני כי הבהמה והחיה אין להם דבקות בנקבותיהן אבל יבא הזכר על איזה נקבה שימצא וילכו להם ומפני זה אמר הכתוב בעבור שנקבת האדם היתה עצם מעצמיו ובשר מבשרו ודבק בה והיתה בחיקו כבשרו ויחפוץ בה להיותה תמיד עמו וכאשר היה זה באדם הושם טבעו בתולדותיו להיות הזכרים מהם דבקים בנשותיהם עוזבים את אביהם ואת אמם ורואים את נשותיהן כאלו הן עמם לבשר אחד וכן כי אחינו בשרנו הוא (להלן לז כז) אל כל שאר בשרו (ויקרא יח ו) הקרובים במשפחה יקראו "שאר בשר" והנה יעזוב שאר אביו ואמו וקורבתם ויראה שאשתו קרובה לו מהם