מצוה:לפרות ולרבות
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ.
(בראשית א, כח)
וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ.
(בראשית ט, ז)
היא שצונו לפרות ולרבות לכוין לקיום המין, והיא מצות פריה ורביה. והוא אמרו יתעלה "ואתם פרו ורבו" (בראשית ט, ז).
וכבר בארו (ברכות ט"ו) שהחתן פטור מקריאת שמע כשישא בתולה מפני שהוא עסוק במצוה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפרק ז' מיבמות.
ומצוה זו אין הנשים חייבות בה. ובבאור אמרו (יבמות ס"ה:) האיש מצווה על פריה ורביה ולא האשה.
בראשית יש בה מצוַת עשה אחת והיא מצוות פריה ורביה, שנאמר: (בראשית א, כח): "ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו".
משרשי מצוה זו כדי שיהיה העולם מיושב (גיטין מא:), שה' ברוך הוא חפץ בישובו כדכתיב: (ישעיה מה, יח): "לא תהו בראה לשבת יצרה". והיא מצוה גדולה שבסיבתה מתקימות כל המצוות בעולם, כי לבני אדם נתנו ולא למלאכי השרת (ברכות כה:).
דיני המצוה, מתי חייב אדם לעסוק בה, וכמה בנים יהיה לו ויפטר, ומאיזו מצוות הוא פטור בעסקו בזו, ויתר פרטיה, מבוארים ביבמות פרק ו' (יבמות סא:) ובברכות (ברכות טז.).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן (קידושין לו:). וחייב אדם להשתדל בה משהוא ראוי לה, והוא הזמן שנתנו חכמים ז"ל לישא אישה (אבות פ"ה מכ"א). ומצוה זו אינה מוטלת על הנשים.
והמבטלה ביטל עשה ועונשו גדול מאד (קידושין כט:), שמראה בעצמו שאינו רוצה להשלים חפץ השם ליישב עולמו.
בארבעה מקומות הזהירה תורה על פריה ורביה, בפרשת בראשית ופרשת נח. ותנן ביבמות בפרק הבא על יבמתו [דף ס״א] שב״ה אומר לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו זכר ונקבה. ומסקינן [דף ס״ב] שאם מתו הזכר והנקבה והיו להם בנים זכר מזה ונקבה מזה אפילו היתה הנקבה מן הזכר בני בנים הרי הם כבנים אבל אינו מועיל זכר ונקבה מאחד מהם בלבד.
עוד שנינו שם [בדף ס״ד] נשא אשה ושהא עמה עשר שנים ולא ילדה, אינו רשאי ליבטל. לא רצה, מוציאין אותו בעל כרחו אפילו בשוט׳ כדאיתא בפרק המדיר [דף ע״ז] ותניא בגמ׳ [בדף ס״ד דלעיל ע״ש בתוס׳] אע״פ שאין ראייה לדבר זכר לדבר שנא׳ "ויהי מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען" ללמדך שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מן המניין פירוש שיש לתלות שמה שלא הוליד זהו בעון חוצה לארץ אבל רש״י פי׳ בפירוש חומש [בפרשת לך לך] שמה שחוצה לארץ אין עולה מן המניין זהו דווקא באברהם לפי שלא נא׳ לו ואעשך לגוי גדול אלא בארץ משמע דשהה עשר שנים אף בחוצה לארץ יוציא וכן פסק רבינו משה [בפ״ט דהלכות אישות] ורב אלפס [ובאשירי שם] אמנם אני ראיתי בירושלמי דהבא על יבמתו [והבריי׳ גם בתלמוד שלנו דף נ״ד] רבי אמי בשם ריש לקיש מקץ עשר שנים וגומר צא שנים שעשה בחוצה לארץ ותני כן חלה הוא או שחלתה היא או שהלך למדינת הים אינם עולין.
ואתמר [שם דף ס״ב] היו לו בנים בגיותו ונתגייר, רבי יוחנן אומר קיים פריה ורביה, וריש לקיש אמר לא קיים, והלכה כרבי יוחנן. [שם] היו לו בנים ומתו, רב הונא אמר קיים מצות פריה ורביה, ורבי יוחנן אמר לא קיים, והלכה כרבי יוחנן. עוד שם פסקינן הלכה כרבי יהושע דאף על פי שנשא אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו ויוליד בנים שנאמר "בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידיך". וכתב רב אלפס [שם] דמדרבנן קאמר אף על פי דמדאורייתא נפטר בבן ובת.
עוד שנינו [שם דף ס״ה] האיש מצוה על פריה ורביה, אבל לא האשה. ואימתי נתחייב האיש להתחיל במצוה זו? כדתנן [בפ״ה דמס׳ אבות] בן שמנה עשרה לחופה. וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה, הרי זה עובר ומבטל מצות עשה כדאי׳ בפרק קמא דקידושין [דף כ״ט]. ואם חשקה נפשו בתורה כבן עזאי [בפרק הבא על יבמתו דף כ״ג] ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אשה, אין בידו עון והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו. אבל אם היה יצרו מתגבר עליו, חייב לישא אשה ואפי׳ היו לו בנים, שמא יבא לידי עברה. מסקינן בפרק הבא על יבמתו [דף ס״ה] שאף על פי שהאשה אינה מצווה על פריה ורביה, מכל מקום אם תבעה אשה את בעלה בבית דין שיגרשנה מפני שאין לה בנים ואמרה בעינה חוטרא לידי ומרה לקבורה כלומר שצריכה לבן שתשען עליו לעת זקנתה ואם תמות יקברנה אומר שם כי הא ודאי כופין אותו להוציא וליתן כתובה ופוסק רבינו חננאל [בתוס׳ שם] דתוספת אין לה דאדעתא למיפק לא אוסיף לה ודקדק מהא דבריש אף על פי [דף נ״ד] שאמרינן תנאי כתובה ככתובה למאי נפקא מינה למורדת ולמוחלת כו׳ ולא קאמר נפקא מינה לבאה מחמת טענה.