ביאור:בראשית ח יב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בראשית ח יב: "וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים, וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה, וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד."



בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית ח יב.


וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד[עריכה]

וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים[עריכה]

"וַיָּחֶל" - המילה לא ברורה:

  • שורש 'חול' - להתחיל, ככתוב: "וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה, וַיִּטַּע כָּרֶם" (ביאור:בראשית ט כ).
  • שורש 'יחל' - ליחל, לחכות, ככתוב: "שִׁבְעַת יָמִים תּוֹחֵל עַד בּוֹאִי אֵלֶיךָ וְהוֹדַעְתִּי לְךָ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה" (שמואל א י ח).
  • שורש 'יחל' - ליחל, לצפות, ככתוב: "וַאֲנִי בַּיהֹוָה אֲצַפֶּה, אוֹחִילָה לֵאלֹהֵי יִשְׁעִי, יִשְׁמָעֵנִי אֱלֹהָי" (מיכה ז ז).
  • שורש 'חול' או 'חיל' - חלחלה, לחשוש, לדאוג, ככתוב: "וַתִּכְבַּד הַמִּלְחָמָה אֶל שָׁאוּל וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים אֲנָשִׁים בַּקָּשֶׁת, וַיָּחֶל מְאֹד מֵהַמּוֹרִים" (שמואל א לא ג).
  • שורש 'חלה' - לבקש, לרצות, ככתוב: "וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יְהֹוָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה" (שמות לב יא).

נח התחיל לחכות בדאגה עוד שבעה ימים. הוא השתמש במצב הירח, שראה דרך הצוהר, וכל פעם שהיה שינוי של רבע מחזור, הוא ידע שעברו שבעה ימים. נח הבין שבמעוף הראשון של היונה כל העצים היו מכוסים במים, בפעם השניה בערך חצי מהעץ היה במים, והוא חשב שייתכן שעכשו כל העץ יהיה מחוץ למים.

וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד[עריכה]

נח שלח את היונה בפעם השלישית וחיכה לראות מה היא תביא, ומה הוא ילמד מזה.

היונה לא שבה בכלל. נח הבין שייתכן והיונה יכולה לרדת לקרקע ולמצוא אוכל, ולקנן בין העצים, לכן אין לה סיבה לחזור.
אולם ייתכן שהיא מתה, הן היונים הם ציפורים שחיות בחברה עם בני מינם ובני זוגם, ולכן ברוב המקרים הם חוזרים לשובך. ובמידה והיא מתה קיימת האפשרות שצדו אותה בחץ או במלכודת.

לנח היה חשוב לדעת אם נשארו אנשים חיים ואם הם יתנכלו לו, ולכן הוא חתך או ניסר קטע בגג התיבה כדי ליצור פתח, והזיז את המכסה הצידה או השתמש בו כשיפוע כדי לעלות לגג התיבה ולסקור את הסביבה. התיבה עצמה היתה כמבצר, והפתח בראש התיבה לא החליש את ההגנה. סביר שחיות מעופפות התחילו לעזוב את התיבה כרצונם אם הם לא היו בכלובים. בחוץ היתה אדמה בוצית, רטובה ולחה, אולם חֲרֵבָה, הרוסה, ללא צמחים, ולכן רוב החיות לא יכלו להתקיים בחוץ. כולם חיכו עד שצמחים יגדלו, ואז אלוהים הורה לנח לתת להם לצאת מהתיבה אחרי כ47 יום נוספים (או 49 יום, שבעה שבועות).