ביאור:בראשית ח א

בראשית ח א: "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה; וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ, וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם."

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית ח א.

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ[עריכה]

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים[עריכה]

"וַיִּזְכֹּר" - חזר אל זכרונו דבר מה ששכח, דבר מה הזכיר עניין.

הביטוי מופיע מספר פעמים בתנ"ך בהקשר לאלוהים עצמו:

"וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה"
"וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה" (ביאור:בראשית יט כט).
"וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ" (ביאור:בראשית ל כב).
"וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם; וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ" (שמות ב כד).

אין ספק שאלוהים לא שכח ולא שוכח דבר. סביר שאלוהים חיכה לזמן המתאים. אלוהים מקשיב לבקשות הסובלים במשך זמן רב, וכך כאשר מגיע הזמן, הוא פועל.
כך נאמר:

"וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (ביאור:בראשית ז כג) - אלוהים ראה שהאנשים והחיות מחוץ לתיבה גוועו לאחר 150 יום והחליט שהגיע זמן להתחיל להוציא את המים.
"וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן, וּרְאִיתִיהָ, לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם" (ביאור:בראשית ט טז). יותר ממה שזה מזכיר לאלוהים את הבטחתו, זה מזכיר לבני האדם את הבטחת אלוהים.
"כִּי לֹא שָׁלֵם עֲו‍ֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה" (בראשית טו טז) - אלוהים מודיע מראש, שבני ישראל ישובו כאשר יגיע הזמן המתאים ואז הוא יפעל.
"וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר" (ביאור:בראשית יט כט) - כאשר אלוהים עמד להפוך את סדום, הוא החליט שהגיע הזמן להוציא את לוט, כדי שהוא ישמע ויבין את הנס שאלוהים עשה לו.
"וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהוָה, וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" (ביאור:בראשית כה כא) - לאחר 20 שנה של עקרות, ולאור הבקשות של יצחק ורבקה, אלוהים החליט שהגיע הזמן המתאים במיוחד להולדת עשו ויעקב. הזמן התאים שאברהם לא ישפיע עליהם, יצחק יהיה זקן ועוור בברכתו ליעקב, רחל ולאה יגדלו ויתאימו ליעקב.
"וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל; וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים" (ביאור:בראשית ל כב) - ככתוב, רחל התפללה ובקשה, אולם אלוהים חיכה בסבלנות שיוסף יהיה הקטן בילדיו של יעקב, וכך יווצר המתח המתאים שיוסף ימכר לעבדות במצרים.
"וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם; וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ" (שמות ב כד) - גם כאן אלוהים חיכה לזמן המתאים שבני ישראל ירבו, ויסבלו, כדי שהם יצאו בשמחה ממצרים ויקבלו אותו כאלוהים.

וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ, וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם[עריכה]

"וַיָּשֹׁכּוּ" - פועל 'שכך' - הִתְקָרְרָה דִּעְתּוֹ, נָחָה דִּעְתּוֹ, נִרְגַּע, עָמַד מִזִּעְפוֹ, רָגַע, שָׁלַו, שָׁקַט (מילוג). ככתוב: "חֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה" (ביאור:אסתר ז י).

אלוהים הביא רוח.

לא ברור אם הרוח נועדה להזיז את ענני הגשם כדי להפסיק את הגשם היומי באפריקה.
או הרוח העבירה את ענן האפר השחור שיצא מהר געש שגרם לגשם הכבד.
או שהרוח עצמה עברה, וכך לא היתה יותר רוח ליצור סערות וגלים, ולכן המים נרגעו.
או שמדובר ברוח חמה מיבשת כפי שאלוהים עשה כדי לסלק את הארבה, ככתוב: "וְרוּחַ הַקָּדִים נָשָׂא אֶת הָאַרְבֶּה" (שמות י יג), או במעבר ים סוף, ככתוב: "וַיּוֹלֶךְ יְהוָה אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה, וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה" (שמות יד כא).

בהתחלה המים הפסיקו להשפך מהקלדרה מעל ההרים הגבוהים מסביב. אחר כך המים חלחלו דרך אבן הלבה מתוך הקלדרה החוצה, ובנוסף קרני השמש ורוח חמה מיבשת אידו את מי המבול בקלדרה.