קטגוריה:בראשית ח א
נוסח המקרא
ויזכר אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים
וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם.
וַיִּזְכֹּ֤ר אֱלֹהִים֙ אֶת־נֹ֔חַ וְאֵ֤ת כׇּל־הַֽחַיָּה֙ וְאֶת־כׇּל־הַבְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אִתּ֖וֹ בַּתֵּבָ֑ה וַיַּעֲבֵ֨ר אֱלֹהִ֥ים ר֙וּחַ֙ עַל־הָאָ֔רֶץ וַיָּשֹׁ֖כּוּ הַמָּֽיִם׃
וַ/יִּזְכֹּ֤ר אֱלֹהִים֙ אֶת־נֹ֔חַ וְ/אֵ֤ת כָּל־הַֽ/חַיָּה֙ וְ/אֶת־כָּל־הַ/בְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אִתּ֖/וֹ בַּ/תֵּבָ֑ה וַ/יַּעֲבֵ֨ר אֱלֹהִ֥ים ר֙וּחַ֙ עַל־הָ/אָ֔רֶץ וַ/יָּשֹׁ֖כּוּ הַ/מָּֽיִם׃
תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים
פרשנות
- פרשנות מסורתית:
תרגום
אונקלוס (תאג'): | וּדְכִיר יְיָ יָת נֹחַ וְיָת כָּל חַיְתָא וְיָת כָּל בְּעִירָא דְּעִמֵּיהּ בְּתֵיבְתָא וְאַעְבַּר יְיָ רוּחָא עַל אַרְעָא וְנָחוּ מַיָּא׃ |
אונקלוס (דפוס): | וּדְכִיר יְיָ יַת נֹחַ וְיַת כָּל חַיְתָא וְיַת כָּל בְּעִירָא דִּי עִמֵּיהּ בְּתֵיבוֹתָא וְאַעְבַּר יְיָ רוּחָא עַל אַרְעָא וְנָחוּ מַיָּא׃ |
ירושלמי (יונתן): | וּדְכִיר יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ יַת נחַ וְיַת כָּל חַיְתָא וְיַת כָּל בְּעִירָא דְעִמֵיהּ בְּתֵיבוּתָא וְאַעֲבֵר יְיָ רוּחַ רַחֲמִין עַל אַרְעָא וְאִשְׁתַּדְכוּ מַיָא: |
ירושלמי (קטעים): | וְאִדְכַּר בְּרַחֲמוֹי טָבָא דְאִית עִמֵיהּ יַת נחַ וְאַעֲבֵר יְיָ רוּחָא דְרַחֲמִין: |
רש"י
"ויזכור אלהים את נח וגו'" - מה זכר להם לבהמות זכות שלא השחיתו דרכם קודם לכן ושלא שמשו בתיבה
"ויעבר אלהים רוח" - רוח תנחומין והנחה עברה לפניו
"על הארץ" - על עסקי הארץ
"וישכו" - כמו (אסתר ב) כשוך חמת המלך ל' הנחת חמה
[ב] זכות שלא השחיתו כו'. וכתב הרא"ם שזהו לפי הלשון שהם השחיתו מעצמם (רש"י לעיל ו, ז), אבל אם לא השחיתו מעצמם אלא הם היו מרביעים מין על שאינו מינו - אם כן ממילא אותם שלא נעבד בהם העבירה לא היה להם זכות, אלא שלא נעבד בהם עבירה. וכבר התבאר (לעיל ו, יב, אות י) שאין זה נכון, דלהך לישנא שהאדם היה מרביע הכל - היינו בתחילה, אבל כשהרגילו לעשות - היו מעצמם באים על שאינן מינם, ומכל מקום לא נחשב להם לחטא כיון שהרגיל אותם האדם, והאדם הוא הגורם, ואלו שהיו בתיבה אף על גב שהרגילו אותן להיות נזקקין לשאינו מינן - לא קבלו הרגל, וזה זכותן:
[ג] רוח תנחומין. מפני שלא יתכן לפרש "על הארץ" כמשמעו, שהעברה רוצה לומר שעבר ממקום למקום בעלמא, וההעברה אינו פועל נגוב המים, והוי למכתב 'וישב רוח', שכאשר הרוח נושב הוא מייבש המים, לא ההעברה ממקום למקום:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ... – מַה זָּכַר לָהֶם לַבְּהֵמוֹת? זְכוּת שֶׁלֹּא הִשְׁחִיתוּ דַּרְכָּם קוֹדֶם לָכֵן, וְשֶׁלֹּא שִׁמְּשׁוּ בַּתֵּבָה.
וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ – רוּחַ תַּנְחוּמִין וַהֲנָחָה עָבְרָה לְפָנָיו.
עַל הָאָרֶץ – עַל עִסְקֵי הָאָרֶץ.
וַיָּשֹׁכּוּ – כְּמוֹ: "כְּשׁוֹךְ חֲמַת הַמֶּלֶךְ" (אסתר ב,א), לְשׁוֹן הֲנָחַת חֵמָה.
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
ואת כל החיה — כלל לחית השדה ולעוף השמים ולכל שורץ על הארץ. וטעם ויזכור, השבועה שנשבע לנח:
ויעבר אלהים רוח — העבירו תמיד:
וישכו המים — וינוחו ולא גברו, וכן: "וחמת המלך שככה" (אסתר ז י). ודגשות הכ"ף, לחסרון העי"ן, ושניהם מהבניין הקל:רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
הב' שכמו שמספור מעשה בראשית בהויות העולם למדנו יכלתו להפסיד את העולם בשובו אל האין כשהיה. ככה מהספור הזה שהחזיר הקב"ה לאפס שלישי של עולם כל בני עולם השפל הזה הוא לנו עדות ברורה כי הוא אשר עשאו וכי הכל מעשה ידיו כי ההויה תעיד על ההפסד וההפסד על ההויה. והנה הפסד העולם וכלותו הוא דבר מקובל באומה. וכבר כתב הראב"ע שעל כן נאמר (בראשית ח' כ"ב) עוד כל ימי הארץ זרע וקציר מכלל שיהיה לה עת תפסד בו. וחשב הרלב"ג שאין הטענה הזאת מוכרחת מפני שכתוב כימי השמים על הארץ. ואני משיבו שעל שניהם יבא ההפסד וכמ"ש (תהלים ק"ב כ"ו) לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים המה יאבדו ואתה תעמוד:
הג' היא בדעות שא"א על המנהג הטבעי שיתהוה מין מהמינים הנולדים ממינם מזולת מינו כמו שהיה חושב בן סירא שכתב שהיה אפשר שיהיה המבול בחלק הנגלה מן הארץ ואחרי כן יחרבו המים ובאורך הזמן יתחדשו מערוב היסודות מה שהתהוה ממנו מין מין מהב"ח מבלי הולדת זכר ונקבה. והוא שקר מבואר כי הטבע לא יספיק לזה. ולכן רצה ית' כשרצה בקיום אלו המינים הנולדים ממינם שיושם מהם זכר ונקבה בתיבה:
הד' שלמדנו בספור הזה שהשנים שנזכרו במעשה בראשית ובפרשיות האלו כלם הם באמת שנים שמשיים בן י"ב חדשים כל השנה והיה ג"כ כל חדש שלשים יום. תראה זה מבואר מהי"ב חדשים שהתמיד זמן המבול משנכנס נח בתיבה עד צאתו ממנה שהיה שנה תמימה:מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
השאלות
(א – יא) בחשבונות אלה יש שני דעות רש"י והרמב"ן והרי"א הרבה להפליא על שניהם עיין בספרו. מ"ש מקץ ארבעים יום פתח החלון הלא בהכרח פתחו תחלה שאל"כ מאין ידע חסרון המים:
(א) "ויזכר." עתה יספר מה שנעשה במשך הק"ן יום שהתמיד תגבורת המים על יסוד העפר מה שכסו אותו סביב, שבסוף ארבעים יום מעת התחלת הגשם זכר אלהים את נח וראה שאם יארך עוד ירידת הגשם ועלית התהום יארך ג"כ זמן יבושת המים וימי עמידתם בתיבה וימותו ברעב, כי לא הכינו מזון רק לי"ב חודש, שהוא המשפט היותר גדול, כמ"ש משפט רשעים בגיהנם י"ב חודש, וע"כ העביר אלהים רוח על הארץ שהוא שינוי אויר, וישכו המים פי' שהפסיקו מלרדת וחמתם שככה:
אלשיך
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
עוד ירצה על זה הדרך ויזכור אלהים את נח גם זכר כל הטורח והעול אשר עליו מהבהמה והחיה וגו' אשר אתו בתיבה וחמל עליו. גם בזה כלל רמז לצרה שמצאתו לנח (תנחומא) מארי אשר הכישו ונסתכן בתיבה לרוב תוספת טרדתו וכו'. גם מניעת רפואה למחלתו, נמצאת אומר כי עיקר הזכרון הוא לנח:
ילקוט שמעוני
• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק •
ויזכור אלהים את נח וגו'. זה שאמר הכתוב: "צדקתך כהררי אל"; צדקה שעשית עם נח בתבה כהררי אל, הדא הוא דכתיב: "ותנח התבה" וגו' (פס' ד). "ומשפטיך תהום רבה", משפטים שעשית עם דורו – דקדקת עמהם עד תהום רבה; הדא הוא דכתיב: "ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה" (בראשית ז, יא). ולא עוד, אלא כשזכרתו, לא לו לבדו נזכרת אלא לו וכל מי שהיה עמו בתיבה; הדא הוא דכתיב: ויזכר אלהים את נח. אדם עולה בספינה ועמו בהמה, אם עמד סער בים מה הן עושין? משליכין את הבהמה לים ומקיימין את האדם; אבל הקב"ה אינו כן, כשריחם על נח – ריחם על הבהמה, שנאמר ויזכור אלהים את נח ואת כל החיה.
"יודע צדיק נפש בהמתו", יודע צדיקו של עולם נפש בהמתו. "טוב ה' למעוז ביום צרה ויודע חוסי בו". אוי להם לרשעים שהופכים מידת רחמים למידת הדין; בכל מקום שנאמר "ה'" – זו מידת רחמים, שנאמר: "ה' ה' אל רחום וחנון", וכתיב: "וירא ה' כי רבה רעת האדם, וינחם ה' כי עשה את האדם, ויאמר ה' אמחה את האדם" (בראשית ו, ה-ז). אשריהם הצדיקים, שהן הופכין מידת הדין למידת רחמים; בכל מקום שנאמר "אלהים" – זו מידת הדין, שנאמר: "אלהים לא תקלל", "עד האלהים יבוא דבר שניהם"; וכתיב: ויזכור אלהים את נח, "ויזכור אלהים את רחל", "וישמע אלהים את נאקתם [ויזכור]". מה זכירה נזכר לו? שזן ופרנס כל י"ב חדש בתיבה. את נח, בזכות הטהורים שהיו עמו בתיבה.רבי עובדיה מברטנורא
• לפירוש "רבי עובדיה מברטנורא" על כל הפרק •
על הארץ על עסקי הארץ. קשה מה לו להוציא המקרא ממשמעו תאמר שר"ל ויעבר אלהים רוח על הארץ ממש י"ל שאי אפשר לפרש על הארץ כמשמעו שהרי היתה מכוסה במים לכן צריך לפרש על עסקי הארץ:
- פרשנות מודרנית:
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית ח א.
וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ
וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים
"וַיִּזְכֹּר" - חזר אל זכרונו דבר מה ששכח, דבר מה הזכיר עניין.
הביטוי מופיע מספר פעמים בתנ"ך בהקשר לאלוהים עצמו:
- "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה"
- "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה" (ביאור:בראשית יט כט).
- "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ" (ביאור:בראשית ל כב).
- "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם; וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ" (שמות ב כד).
אין ספק שאלוהים לא שכח ולא שוכח דבר. סביר שאלוהים חיכה לזמן המתאים. אלוהים מקשיב לבקשות הסובלים במשך זמן רב, וכך כאשר מגיע הזמן, הוא פועל.
כך נאמר:
- "וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (ביאור:בראשית ז כג) - אלוהים ראה שהאנשים והחיות מחוץ לתיבה גוועו לאחר 150 יום והחליט שהגיע זמן להתחיל להוציא את המים.
- "וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן, וּרְאִיתִיהָ, לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם" (ביאור:בראשית ט טז). יותר ממה שזה מזכיר לאלוהים את הבטחתו, זה מזכיר לבני האדם את הבטחת אלוהים.
- "כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה" (בראשית טו טז) - אלוהים מודיע מראש, שבני ישראל ישובו כאשר יגיע הזמן המתאים ואז הוא יפעל.
- "וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר" (ביאור:בראשית יט כט) - כאשר אלוהים עמד להפוך את סדום, הוא החליט שהגיע הזמן להוציא את לוט, כדי שהוא ישמע ויבין את הנס שאלוהים עשה לו.
- "וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהוָה, וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" (ביאור:בראשית כה כא) - לאחר 20 שנה של עקרות, ולאור הבקשות של יצחק ורבקה, אלוהים החליט שהגיע הזמן המתאים במיוחד להולדת עשו ויעקב. הזמן התאים שאברהם לא ישפיע עליהם, יצחק יהיה זקן ועוור בברכתו ליעקב, רחל ולאה יגדלו ויתאימו ליעקב.
- "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל; וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים" (ביאור:בראשית ל כב) - ככתוב, רחל התפללה ובקשה, אולם אלוהים חיכה בסבלנות שיוסף יהיה הקטן בילדיו של יעקב, וכך יווצר המתח המתאים שיוסף ימכר לעבדות במצרים.
- "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם; וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ" (שמות ב כד) - גם כאן אלוהים חיכה לזמן המתאים שבני ישראל ירבו, ויסבלו, כדי שהם יצאו בשמחה ממצרים ויקבלו אותו כאלוהים.
וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ, וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם
"וַיָּשֹׁכּוּ" - פועל 'שכך' - הִתְקָרְרָה דִּעְתּוֹ, נָחָה דִּעְתּוֹ, נִרְגַּע, עָמַד מִזִּעְפוֹ, רָגַע, שָׁלַו, שָׁקַט (מילוג). ככתוב: "חֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה" (ביאור:אסתר ז י).
אלוהים הביא רוח.
- לא ברור אם הרוח נועדה להזיז את ענני הגשם כדי להפסיק את הגשם היומי באפריקה.
- או הרוח העבירה את ענן האפר השחור שיצא מהר געש שגרם לגשם הכבד.
- או שהרוח עצמה עברה, וכך לא היתה יותר רוח ליצור סערות וגלים, ולכן המים נרגעו.
- או שמדובר ברוח חמה מיבשת כפי שאלוהים עשה כדי לסלק את הארבה, ככתוב: "וְרוּחַ הַקָּדִים נָשָׂא אֶת הָאַרְבֶּה" (שמות י יג), או במעבר ים סוף, ככתוב: "וַיּוֹלֶךְ יְהוָה אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה, וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה" (שמות יד כא).
בהתחלה המים הפסיקו להשפך מהקלדרה מעל ההרים הגבוהים מסביב. אחר כך המים חלחלו דרך אבן הלבה מתוך הקלדרה החוצה, ובנוסף קרני השמש ורוח חמה מיבשת אידו את מי המבול בקלדרה.
קישורים
פסוק זה באתרים אחרים: הכתר • על התורה • Sefaria • תא שמע • אתנ"כתא • סנונית • שיתופתא • תרגום לאנגלית
דפים בקטגוריה "בראשית ח א"
קטגוריה זו מכילה את 19 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 19 דפים.