אלשיך על בראשית ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · אלשיך · על בראשית · ח · >>

"ויזכר אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים". (א):

אמר כי גם מדת הדין זכרו לטובה, ולא עוד אלא שעל ידי שאלהים הוא מדת הדין העביר "רוח" - הוא "רוח" אלהים - "על הארץ", שהיה ראוי להרעיש הארץ, ואדרבה על ידי כן "וישוכו המים":

"וישלח את הערב ויצא יצוא ושוב עד יבשת המים מעל הארץ. וישלח את היונה מאתו לראות הקלו המים מעל פני האדמה. ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה ותשב אליו אל התבה כי מים על פני כל הארץ וישלח ידו ויקחה ויבא אתה אליו אל התבה. ויחל עוד שבעת ימים אחרים ויסף שלח את היונה מן התבה. ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה וידע נח כי קלו המים מעל הארץ. וייחל עוד שבעת ימים אחרים וישלח את היונה ולא יספה שוב אליו עוד". (ז - יב):

מהראוי היה, יאמר בעורב לראות הקלו המים כאומרו ביונה. ועוד אומרו מאתו שהוא מיותר. ועוד במה יודע אם קלו המים, אולי גם כי יקלו המים, תשוב אל מקום אוכל לנפשה, ולא תשאר חוצה, כי כל אוכל נמחה. וכן באומרו ולא מצאה היונה מנוח כו' כי מים על פני כל הארץ, מי הגיד לנח כי על שמים על פני כל הארץ היה הדבר, ולא על חסרון מאכל. ועוד בין למאן דאמר שבפעם השנית עלה זית הביאה מגן עדן, בין לאומר שמארץ ישראל היה (בראשית רבה לג ט), למה בראשונה לא הלכה שם. וגם איך ידע שקלו המים במה שהביאה מגן עדן, או מארץ ישראל לאומר שלא גושמה במבול, כי הלא אין משם ראיה אל כל הארץ, שאומר וידע נח כי קלו המים. והנה אמרו רבותינו ז"ל (שם לו יא, וסנהדרין קח ב) כי חם וכלב ועורב שמשו בתיבה, ויתכן כי חרה לו לנח על הדבר, כי הוזהר ממנו יתברך על זה על האדם ועל כל מין. ועל כן בהכלא הגשם לגמרי, רצה להפריש את העורב לשלחו מן התיבה, שישב לו על התיבה כדרכו לנוח על העצים, מה שלא היה לעשות כן לחם ולכלב, כי חוץ לתיבה ימותו. "ויצא" אך לא לגמרי רק "יצא ושב" על בת זוגו, כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין קח ב) כי מקנא היה: או יאמר שכן עשה, שעד יבשת המים ויצאו מן התיבה, היה "יוצא" להיות על התיבה, "ושוב" לעתות אוכלו:

(ח) אמנם אחרי כן "וישלח את היונה מאתו לראות" כו', והוא כי אינה כעורב שאמרו ז"ל (שם) שלא הלך כי ירא שלא יקחו בת זוגו. ובזה אפשר כי היונה הבלתי ממירה בת זוגה, כנודע מרבותינו ז"ל (שיר השירים רבה א סג) בטח בה לב בעלה, וגם לא תתעכב כי הלא שנאה נפשה מלאכול על ידי נח, כי הנה אמרו ז"ל (סנהדרין קח ב) על והנה עלה זית טרף בפיה, שאמרה יהיו מזונותי מרורין כזית ביד הקב"ה, ולא מתוקים בידי בשר ודם. וזה יתכן כיוון באומרו "מאתו", כי ידע נח שלא היה חפץ היונה להיות אתו, ושאם תמצא מנוח חוצה לא תשוב עוד, וזהו אומרו "מאתו" כלומר כי בהיות ההליכה "מאתו" שהיה בשר ודם היה הנסיון:

(ט) והענין כי גם שלא תמצא רק ברחוק, בגן עדן או בארץ ישראל, ולא תוכל לימנע מלשוב בהחלט, לפחות יוודע אם קלו המים. והוא כי הנה לפרוח עד גן עדן או ארץ ישראל מהרי אררט, אי אפשר לה אם לא תטה כף רגלה בדרך פעם או פעמים ושלש, על כן אם תלך ותביא משם, אין ספק כי קלו המים, כי על כן מצאה מנוח על העצים. ואם לא תביא שום דבר, הוא ראיה כי לא מצאה "מנוח לכף רגלה" לנוח בנתים ולא קלו המים, וזהו אומרו "מנוח לכף רגלה", שהוא על המנוחה בנתים. אך כאשר בפעם השניה הביאה, ידע כי קלו ומצאה לה מנוח לנוח בנתים, אך לא נשארה לגמרי כי לא תשאר בגן עדן, וגם לא בארץ ישראל כי גם שלא גושמה לא נתקיימו לא אשר בם רוח חיים, ולא כל בר ולחם ומזון ודשא מארץ כי אם עלה זית, כי רענן הוא תמיד בקיץ ובחורף ולא יעצרנו הגשם מהיותו באבו, ואין עלהו טוב למאכל יונים כי מר הוא. ולראיה איך כל ישעה וכל חפצה לבלתי היות אוכלת על ידי נח בתיבה, אמר "ותשב כו' וישלח ידו ויקחה ויבא אותה אליו" כו', כי היה קשה עליה לשוב אליו אם לא שבידו הכניסה:

עוד ראוי לדקדק כי בפעם הראשונה אומר "מאתו", ובשניה (יא) "מן התיבה", ובשלישית אמר (יב) "וישלח" סתם. אך מתחלה שלא ידעה היונה טיבו של עולם שחוץ לתיבה, לא תמהר לעוף ולהתפרד, אם לא שהוציא ידו מחוץ לתיבה ושלחה מאתו ובידו ממש. ובפעם השנית שפקחה עיניה ממש כבר, הוציאה עד שפת חלון התיבה, ומהתיבה פרחה ותלך. ואחרי שטעמה כי יש מין מזון בחוץ ותקות צמח באדמה, גם מתוך התיבה כששלחה הלכה:

ודרך רמז, התיבה רמז אל העולם, הרקוע על המים כתיבה ההיא. והעורב משל אל נפשות החטאים הטמאים במעשים רעים מאד, שמתגלגלים יצא ושב עד יבשת מי לחלוחית טובם מעל הארץ, חומרם וגופם כלה ונשמתם נשרפת. אך לא כן היונה היא נפש טהורה, שעם שטובה היא לא מצאה מנוח לכף רגלה לישאר בגן עדן, כי יחסר ממנה מנוח לה על קצת אשמותיה. אז ויבא אותה אליו אל התיבה, היא העולם הזה בגלגול. ויחל שבעת ימים הם ימי שנות האדם שבעים שנה. ואז בפעם השנית בצאתה והנה עלה זית טרף בפיה, כי רצתה יהיו מזונותיה מרורים כזית בידי הקב"ה ממתוקים בידי בשר ודם, שמאס בבצע מעשקות, ויסתפק במה שניתן לו מן השמים. אז וידע נח הוא הקב"ה כי קלו המים השוטפים הם העונות מעל הארץ הוא האדם. לכן וייחל עוד שבעת ימים, הם שבעים שנה פעם שלישית בגלגול, ואז נטהרה ולא יספה שוב אל העולם הזה עוד:

"וידבר אלהים אל נח לאמר. צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך. כל החיה אשר אתך מכל בשר בעוף ובבהמה ובכל הרמש הרמש על הארץ הוצא אתך ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ". (טו - יז):

אומרו לאמר בלתי צודק, כי אינו לאמר לזולת. ועוד אומרו צא ולא אמר צאו. ועוד אומרו כל החיה אשר אתך, מי לא ידע שאתו היו. וכן אומרו היצא אתך היא מלה מיותרת:

(טו) אמנם יאמר "וידבר אלהים אל נח לאמר", שנהפך לו מראת דבור שהיא קושי, ובחינת אלהים שהוא דין, לרחמים, לאמר לו (טז) "צא מן התיבה". ולא עוד אלא שאחר שקבל הייסורין שנים עשר חדש, הוא עיקר היציאה. וזהו אומרו "אתה" וטפלים אליו אשר לא חטאו כלל, כי אדרבה הם יוצאים בזכותו, וזהו אומרו "אתך". וגם על ידי צאתם אתו, (יז) "ושרצו בארץ" ובכתיבה הוא הוצא וקרי היצא, נמצא שבין כתיב לקרי יש ארבע אותיות של שם הגדול, אפשר לרמוז לו כי ה' בעל הרחמים אתו, שעל ידי כן ושרצו כו':

"ויצא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו". (יח):

הנה נאמר לו אתה ואשתך כו', ולכן היה לו לומר ויצא נח ואשתו ובניו כו'. ומה גם לרבותינו ז"ל (בראשית רבה לד ו) שהלשון מדויק שאומרו אתה ואשתך הוא להתיר להם תשמיש שנאסר להם בתיבה, ואיך יאמר ויצא נח ובניו ואשתו ונשי בניו, שהוא אנשים לבד ונשים לבד. אך לזה נשים לב אל טעם הכתוב, כי באומרו צא מן התיבה יש אתנ"ח במלת התיבה, ובפסוק ויצא יש אתנ"ח במלת נח. אמנם שיעור הכתוב "צא מן התיבה", ואחר היציאה תהיה "אתה ואשתך" כי יותר לכם תשמיש, נמצא כי אומרו אתה ואשתך, הוא על אחר היותם בחוץ אך לא בעת היציאה, לא תצאו יחד סמוכים כי גם אז יורה הפרישה. וזהו "ויצא" "נח ובניו" כו' ועל כן האתנח בנח, שהוא סמוך אל ויצא על עת היציאה, ולא על מה שאחר זה, כי ידבר על עת יציאה עצמה שיצאו אנשים לבד ונשים לבד, בל יראה שהיו רדופים להתחבר כל אחד עם אשתו ביציאתם:

"כל החיה כל הרמש וכל העוף כל רומש על הארץ למשפחותיהם יצאו מן התבה. ויבן נח מזבח ליי ויקח מכל הבהמה הטהרה ומכל העוף הטהור ויעל עלת במזבח" (יט - כ):

הנה אומרו למשפחותיהם, יקשה כי בשנים שנים זכר ונקבה, לא יצדק יקראו משפחה. ויתכן יכוין מאמרם ז"ל (בראשית רבה לד ח) והוא אומרם, כי מהיכן ידע נח ענין ההקרבה, שהבין מצותו יתברך שבעה שבעה מן הטהורים, וזהו אומרו "ויבן נח" "מזבח". ויתכן כי זה ענין סמיכות הכתובים, כי ראה בבעלי חיים משפחותיהם אשר הם שבעה שבעה, שהם ארבעה עשר מכל מין זכרים ונקבות, אז שת לבו כי להקרבה היו. וזהו למ"ד של למשפחותיהם, לומר כי בשביל "משפחותיהם" שהם בעלי שבעה זוגות, היה מה שויבן נח מזבח:

"וירח יי את ריח הניחח ויאמר יי אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו ולא אסף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי. עד כל ימי הארץ זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו". (כא - כב):

(כא) ראוי לשית לב לפי הפשט, מה היא אמירה אל לבו. וגם אל כפל הענין במלות שונות, וידוע מה שאמרו ז"ל (שבועות לו א) שהוא לאו לאו שבועה, ועדיין צריך טעם אל שינוי הלשון. והנה לזה נשית לב גם אל ענין אומרו למעלה, וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו. ויתכן כי המשילה תורה הדבר אל מלך חסד בשר ודם, שבהשתנות לבו ומחשבתו מעשות חסד, על חטאת המקבלים. כי למה שלבו חפץ חסד קשה עליו על מה שנשתנה לבו מלהטיב. כן הוא יתברך כל חפצו להטיב, וכאשר רבתה רעת האדם וינחם כי עשה את האדם, כי נשתנית מחשבתו מלהטיב לפי מעשיהם, נתעצב בשביל לבו, שהוא כנוי על מחשבתו שנשתנית לבלתי הטיב. ועתה כאשר קבל "ריח ניחוח", ונתפייס בזכות הקרבן, ותהיה עתה מחשבתו לבלתי הביא עוד מבול, אז "ויאמר" לשון חבה "אל לבו", כי אמר בלשון חבה בשביל לבו, הוא מחשבתו שנשתנה, ששמח וגמר אומר על בא אל הפועל מה שהוא חפצו תמיד שהוא להטיב, "לא אוסיף" כו' והיא השבועה כנודע:

ופשט הענין כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה לא ז) על פסוק והנני משחיתם את הארץ, משל למלך שכעס על בנו והרג את אומנתו עמו. ויהיה הענין על שמרוב געגועין ושופע טובה שעשתה לו בעט בו, כן על רוב טובות והנאות שהיתה הארץ מוציאה להם בעטו, וכמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה לד יח) שאחד לארבעים שנה היו זורעים, ועל דרך זה דברים רבים, על כן נתקללה האדמה עמם. אמר עתה "לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי" הלא "יצר לב האדם רע מנעוריו", כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה לד יב, ירושלמי ברכות פ"ג ה"ה) משננער מבטן אמו, שהוא מטרם יהנה מהאדמה, ואם כן למה תקולל גם היא בעבורו והיא לא חטאה, וגם בשביל הבעלי חיים כי גם הם לא חטאו, וזהו "לא אוסיף להכות את כל חי", גם שלא תקולל האדמה:

ואמר "כאשר עשיתי", יכוין מה שאמרו ז"ל (סוטה יא א) על פרעה שנתחכם להשליך היאורה, על כי נשבע ה' לבלתי הביא מבול לעולם, ואמר הקב"ה אני לא אביא, אך הם יבואו אל המבול. וזה יאמר "לא אוסיף להכות כאשר עשיתי" אני, רק שהם יעשו כי יבואו אל המים. ועדיין נלמד לאו לאו שבועה, עם שכל אחד ענין בפני עצמו, על אומרו סגנון אחד שני פעמים לא אוסיף לא אוסיף, ולא אמר ולא אכה את כל חי כו':

(כב) ואחר שחס על קלקול עולם השפל, חס גם על עולם הגלגלים, שאמרו רבותינו ז"ל (שם סוף פרשה לג) שכל שנים עשר חדשי המבול לא שימשו המזלות. ועל כן יאמר עתה "עוד כו' זרע וקציר" כו', הם ששה חלוקי ימות השנה שניין דא מן דא על פי סיבוב הגלגלים לפי צורך התבואות, וכן "יום ולילה" על ידי גלגל היומי שלמעלה, על כל גלגלי הכוכבים ומזלות, "לא" "ישבותו" כאשר שבתו בשעת המבול כנודע מאמרם ז"ל (שם):

"כי יצר לב" כו'. אמרו רבותינו ז"ל (סוכה נב א) שבעה שמות נקראים ליצר הרע, הקב"ה קראו רע שנאמר "כי יצר לב" כו'. משה קראו ערל שנאמר ומלתם את ערלת לבבכם. דוד קראו טמא שנאמר לב טהור ברא לי מכלל דאיכא טמא. שלמה קראו שונא אם רעב שונאך כו'. ישעיהו קראו מכשול הרימו מכשול. יחזקאל קראו אבן והסירותי את לב האבן. יואל קראו צפוני ואת הצפוני ארחיק מעליכם ע"כ. ענינו שהיצר הרע מרמה לאט לאט עד מולכו עליו, והוא כי טרם ידע הנער בחור בטוב ומאוס ברע, כי לא יבחין בין טוב לרע - בין חטא לדבר אחר, מתחכם ללמדו לעשות רע בכל אשר יפנה ירשיע ויזיק, ואין זה רק שמכין אותו לכשיגדיל להחטיאו ברעות. וזהו "רע מנעוריו":

כשגדל עוד מעט ועדיין לא טעם טעם חטא, מתחיל רוח היצר הרע לפעמו, בתת לבו על המותרות במשתאות ואכול ושתו למעדנים, למען המשיכו לכמה מיני עבירות על ידי כן, כמאמרם ז"ל (שמות רבה מא יא) כל מקום שאתה מוצא ישיבה לאכול עושה רושם, וישבו לאכול וימכרו את יוסף כו', וכענין ויהיה כי הקיפו כו'. (איוב א ה) ועל זה קראו "ערל", כי הערלה היא מותר. וקראו משה כך, על כי כל תלונות דורו היו על מותרות, כענין שאלות בשר ואבטיחים ודגים ושומים ובצלים, והיתר עריות בוכים על עסקי משפחות כו', כי על כן אמר ומלתם את ערלת לבבכם כו':

ואחר הכנת המותרות, טמא יטמאנו בכל טומאות זמה וגזלות וכיוצא, כי הרבה יין עושה, ועל כן דוד קראו "טמא":

והנה עד כה היה כאורח בא, כמחלה פניו ישמע בקולו כהלך בבית העשיר, אחר כך נעשה בעל הבית משתרר עליו בעל כרחו, מראה פנים נגדו וכשונא, כי ידע כי לא יבוש כי ישתרר עליו, כענין שכתבנו על רשעים, שנדמה להם כחוט השערה, ומעיז פניו נגדו, ומצליח כי נעשה בעל הבית. על כן שלמה - אשר כל חכמתו לא שוה לו, כי הרי נעשה כבעל הבית על ידי הרבות סוסים, והרבות נשים וגם נכריות אלו על אלו עד שנשיו הטו את לבבו - קראו "שונא" כמחטיאו בעל כרחו ואינו יכול לו: ואחר שהוא בעל הבית יבזה בעיניו להחטיא אותו בלבד, כי אם גם ישתדל עד שהאיש ההוא יחטיא את הזולת, וזהו קראו "מכשול" להפיל את הזולת, על כן ישעיה קראו מכשול, שבימיו היו מחטיאי אדם בדבר:

וטרם הגיעו לכלל זה, עדיין היה אפשר לו ישמע לקול מוריו לשוב מרשעו, אך אחר שהגיע לגדר הנזכר, עוד יוסיף כי יקשה את לבו ויעשנו כ"אבן" קשה מלשמוע לקול מוריו ולמלמדו ולמוכיח בשער, על כן יחזקאל קראו "אבן", על כי בימיו הקשו עורף לבלתי שמוע אמרי מוסרו:

ואחר כך עוד יוסיף לחטא קשה מזה, והוא שעושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס, עושה עצמו כמקבל מוסר ועושה טוב, ובקרבו צפון רשעו, על כן יואל קראו "צפוני", כמאמרם ז"ל (סוכה נב א) למה נקרא "צפוני" שהוא צפון בלב: