אלשיך על בראשית ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · אלשיך · על בראשית · ט · >>

"ויברך אלהים את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ. ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים בכל אשר תרמש האדמה ובכל דגי הים בידכם נתנו. כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל" (א - ג):

הלא כמו זר נחשב, מה שארי או נמר למוד לטרוף טרף אדם אוכל, ואיה מוראו מהאדם, כי הלא מורא לא יעלה על ראשו. אך לזה נדקדק אומרו ומלאו את הארץ, כי הלא אין הארץ מתמלאת מהן, כי כמה מהחלקים אין בם יישוב: אמנם לזה נשית לב גם בנאמר באדם וחוה פרו ורבו ומלאו כו' ורדו כו', האם כל הטובה היא רדות בבעלי חיים. אך הוא כי הארץ מצד עצמה חסרת שלמות, כי חומר עכור היא, ומי נותן בה שלמות וממלא חסרונה - בהשרות בה שכינה שמלא כל הארץ כבודה - הלא הם הצדיקים יושביה, ואז כל הבעלי חיים ירודים מהאדם מדרגה אחת ולחמו הם, כי הן האדם צלם אלהים על פניו. ולא כן הרשעים כי משחת מאיש מראיהם, ונמשלים כבהמות בעיני חיות השדה, ועל כן בפגעו בו הוא ימיתנו, כי אין בו צלם אלהים יבעתנו. ולכן אמר אלהים לאדם, פרו ורבו וגם מלאו הארץ, וייחס המלוי אליהם, על כי מה שהשכינה בארץ אינה בה ממש, רק בצדיקים שבה כי היכל ה' המה, על כן יהיה כאילו הם ממלאים אותה - בכשרון המעשה - מאשר נתרוקנה. והוא כנודע מרבותינו ז"ל (עיין תנחומא נשא טז א) כי משברא הקב"ה את העולם, נתאוה שיהיה לו דירה בתחתונים, כמפורש אצלנו כי בארץ לא נאמר אלא בתחתונים, שהוא בצדיקים שבה. והיה זה לו על ידי מה שצוה את אדם לעבוד את האדמה, לתקנה על ידי הכשרון, כמאמר רבותינו ז"ל (זוהר ח"א דף כז א) לעבדה אלו מצות עשה, ולשמרה אלו מצות לא תעשה. נמצא על ידי כן ממלא הארץ, וזה היה ציוויו יתברך באומרו ומלאו את הארץ ועל ידי כן ורדו כו', כי תעדיפו מדרגות על הבעלי חיים ותרדו בם, מה שאין כן בהעוותכם שרודים אריות ונמרים באנשים. ולכן לא הרשם מתחלה לאכול בשר, כי כבהמה המה להם, כי חטאו לנפשותם:

(א) ואחר צאת נח מן התיבה ויברכם ה', אמר, הנה אדם, אחר שעל ידו שרתה שכינה ומילא את הארץ, חזר לסלקה למעלה בהעוותו, לכן אתם תקנו את הדבר, ומלאו אותה מאשר נתרוקנה - היא שכינה. וזהו "פרו ורבו ומלאו את הארץ", כלומר בצדקותיכם, ועל ידי כן (ב) "ומוראכם" כו' כי יחתו מצלם אלהים אשר בפניכם, כי מורא וחיתת צלם אלהים הוא הנופל על הבעלי חיים ומפחידן, כאשר קרה ליוסף בבור מלא נחשים ועקרבים ולדניאל בגובא די אריותא:

(ג) ובזה מצאנו ראינו טוב טעם אל התירו יתברך בשר לבני נח, באומרו "כל רמש כו' לכם יהיה לאכלה", מה שאין כן לאדם ולאשתו. אך הוא כי המה חטאו והיו סיבת מיתת כל חי, ואיך יגרעו מהם להיות לברות למו [פי' למאכל, איכה ד י]. אך נח עשה מצות קונו והחיה את כל הבעלי חיים, יעדיף עליהם ויאכלם הוא וכל זרעו, כי הכשרון הוא מעדיף את האדם על הבעלי חיים. ולכן הטיבו אשר דברו רבותינו ז"ל באומרם (פסחים מט ב) עם הארץ אסור לאכול בשר, כי מותר עם הארץ על הבהמה אין:

"ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם. שפך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם" (ה - ו):

(ה) אחר אומרו כי בהיות האדם צדיק שלא חטא על הנפש, שמוראו תפול על הבעלי חיים. הנמשך מזה, כי אשר חטא על הנפש, וקלקל צלם אלהים מעל פניו, כי ימשלו בו חיית השדה. על כן אמר "ואך את דמכם לנפשותיכם", שהוא אשר הפיל עצמו לחיות, שהיתה מיתתו "מיד כל חיה, אדרשנו" מיד עצמו, שאתבע ממנו דמו ולא יפטר, על כי לא שלם בצלם אלהים והיה כבהמה, כי אז לא יבצר שתשלוט בו, כי הלא הוא השחית צלם אלהים מפניו. וכן "מיד איש" שהוא "אחיו" כיוצא בו, איש שהוא חשוב בעל צלם אלהים, אל אפטור את הממית לבל יחסרון שנים חשובים, כי אם "אדרוש את נפש האדם": (ו) ולא עוד כי אם "שופך דם האדם באדם" מיניה וביה, שהוא המלבין פני חבירו, דאזיל סומקא ואתי חוורא, "דמו ישפך". ואל תתמה איך יחייב את ראשו מי שלא הוציא נפש ממש, "כי" הלא "בצלם אלהים" שעל הפנים "עשה את האדם", שבלעדי זה נמשל כבהמה, ועל כן בהלבין הפנים אשר שם הצלם אלהים, חייב מיתה, כי פגם במקום צלם אלהים:

"ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה". (ז):

אומרו ואתם הוא מיותר, כי גם עתה אתם ידבר. וגם כל הפסוק נאמר למעלה. וגם מלת שרצו מה נשתנית פה מלמעלה. אך הנה היה מקום לומר מה בצע לדרוש מיד איש אחיו, ולא די שמת אחד, כי אם נמית השני. לזה אמר אל תתמה, כי הנה על ידי מה שמיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם, ימשך שואתם הנותרים "פרו ורבו"ושרצו בארץ כשרצים, "ורדו בה". מה שאין כן אם יחיו את הרוצח, שיתפקרו כל העם ויחסרו רבים, ונמצאה הפריה ורביה מתמעטת, ולא ישרצו בארץ ולא ירבו בה, רק מתחת לארץ:

"ויאמר אלהים אל נח ואל בניו אתו לאמר. ואני הנני מקים את בריתי אתכם ואת זרעכם אחריכם. ואת כל נפש החיה אשר אתכם בעוף בבהמה ובכל חית הארץ אתכם מכל יצאי התבה לכל חית הארץ. והקמתי את בריתי אתכם ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ. ויאמר אלהים זאת אות הברית אשר אני נתן ביני וביניכם ובין כל נפש חיה אשר אתכם לדרת עולם. את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ. והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן. וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם ובין כל נפש חיה בכל בשר ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר. והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכור ברית עולם בין אלהים ובין כל נפש חיה בכל בשר אשר על הארץ. ויאמר אלהים אל נח זאת אות הברית אשר הקמתי ביני ובין כל בשר אשר על הארץ". (ח - יז):

ראוי לשית לב אל אומרו לאמר, כי אינו בעצם לאמר לזולת. ועוד אומרו ואני, מה ענין הוי"ו בתחלת הדבור. ועוד אחרי אומרו הנני מקים כו', למה חזר ואמר והקימותי את בריתי וכו'. ועוד אומרו ויאמר אלהים, כי אחר שעודנו מדבר הוא יתברך, למה אומר ויאמר פעם שנית. ועוד אומרו זאת אות הברית כו' למה לא נזכר מתחלה. וגם אומרו פה לדורות עולם, והנה גם האמור בפסוק הקודם הוא לדורות עולם, באומרו ולא יכרת כל בשר עוד, ולמה לא נזכרו דורות עולם כי אם בזה. ועוד שאחר אומרו את קשתי נתתי בענן וכו', למה חזר ואמר והיה בענני ענן וכו'. ועוד אומרו וזכרתי וכו', כי ענין זה כבר יובן מהאמור למעלה. ועוד אומרו והיתה הקשת בענן הרי נאמר למעלה. ועוד אומרו וראיתיה לזכור כו', האם הוא יתברך יצטרך לראות כדי לזכור. ועוד אומרו ויאמר אלהים אל נח וכו' כי הלא עודנו יתברך מדבר, ולמה אמר ויאמר פעם שלישית. ועוד אומרו למעלה ויאמר אלהים אל נח ואל בניו, ופה לא הזכיר בניו. ועוד כי פסוק זה נאמר למעלה כמה פעמים. ועוד דרך כלל ראוי לדעת על מה זה נזכר בענין ברית שבע פעמים. וגם איך על ידי הקשת הזה נזכר הברית, מבלתי נכנס אל דרך הסוד:

והנה אל ענין האמר שבע פעמים, יתכן על כי זאת אות הברית מקיים כל מה שנברא בששת ימי בראשית. והענין לפי פשוטו כי הנה בקשת כמה גוונים, כמפורש בספר הזוהר (פרשת נח דף עא ב) ירוק סומק וחיור וספיר. ויהיה כי הענן רמז אל חשך הצרה המתעתדת לבא בעון הדור. באודם - מדת הדין, הדורך קשת משפטו לירות חצים של פורענות. אך מה עושה הוא יתברך, שם לעומתו מדות חסד ורחמים וממזג האודם, ומגין על הארץ ועל הדרים עליה. וזהו היות כמין ארבע קשתות סמוכות זו לזו, לדרוש כי האודם היה כקשת דרוכה, לולא הוא יתברך הקיף קשתו בקשת לבן של מדת חסד סמוך לו, וגם ירוק ככרתי שהוא מעין מדת רחמים כנודע, וגוון אבן ספיר שהוא רמז אל מדת הדין הרפה. וכללות הענין כי הנה כנגד שתי מדות הדין החזקה והרפה, בין יהיה הרוגז מזו או מזו, מצרף הוא יתברך הלבן של חסד נגד החזקה, והירוק ככרתי של רחמים נגד הרפה, ובזה לא יתקרבו שתי מדות הדין להיות מתקרבין ומתקבלין דא מן דא לפעול הרוגז, כי בקשת יתמזגו בחסד וברחמים. וזה ענין מאמרם בבראשית רבה (לה ד) וז"ל בין אלהים הוא מדת הדין של מעלה, ובין כל נפש חיה זו מדת הדין של מטה, של מעלה מדת הדין הקשה, של מטה מדת הדין הרפה ע"כ. והוא מה שכתבנו ודי למבין:

ונבא אל ביאור הכתובים, והוא כי הנה ידענו מרבותינו ז"ל במדבר רבה (ג ג) - כמו שאמרנו בתחלת הפרשה - כי ואני הוא ובית דינו כמו וה'. ונבא אל הענין, כי הנה הערנו כי יש שלשה פעמים ויאמר, אך הוא כי יש שני סוגים בדורות, אחד שאין צריך להם אות לזכור הברית, והוא כעובדא דרבי יהושע בן לוי עם רבי שמעון בן יוחאי באומרו נראתה הקשת בימיך (כתובות עז ב), כי הצדיקים, בהם ממש מתקיים הברית במקום קשת. וזהו (ט) "ואני", כלומר אני מצטרף עם בית דיני, ואומר "הנני מקים את בריתי", וזה "אתכם" שתהיו אתם במקום אות ברית, ועם "זרעכם" אשר יהיו "אחריכם" דומים לכם:

(יא) ועוד יש זמן שני שהוא לעתיד לבא, שלא יצטרך לצרף עמו מדת רחמים, כי אם והקימותי אני אלהים לבדי בריתי אתכם, בלי צירוף רחמים, כי אומרו "והקימותי" חוזר אל אלהים המדבר:

(יב) ואם תאמרו אם כן מה משמש אות ברית בעולם, לזה אמר אמירה אחרת לאמר, "זאת אות הברית אשר אני נותן" כו', לא בשבילכם כי אינכם צריכין אות, רק "לדורות עולם"שביני ביני, שבין דור שלכם, לעתיד לבא, שהוא הסוג שעל ידי האות ישכילו כי אשמים הם וישובו אל ה' וירוחמו, וגם למען יכירו כי מרחמם אנכי ולא במקרה נתקיימו. ומה טובו לפי זה דברי רבותינו ז"ל (בראשית רבה לה ב) שרמז כי לא לכל הדורות הוצרך אות, כי דורו של רבי שמעון בן יוחאי ורבי יהושע בן לוי לא נראה בימיהם הקשת, שעל כן נכתב לדרת חסר, שהוא בשביל אותם הדורות שבהם חסרון: ולבא אל שעור שאר הכתובים, נעיר אומרו בין אלהים ובין כל נפש חיה, ולא אמר ביני וביניכם או ביני ובין כל נפש חיה. ועוד שאומרו כל נפש חיה ואומרו כל בשר, יראה דבר אחד כפול. והנה קושיות אלו העירו לב רבותינו ז"ל בבראשית רבה (שם ד) לומר כי בין אלהים הוא מדת הדין הקשה, ובין כל נפש חיה זו מדת הדין הרפה, כמו שהעתקנו לשונם. עוד ראוי לשים לב אל שנוי הכתובים, כי תחלה אמר ביני ובין הארץ, ואחר כך אמר ביני וביניכם ובין כל נפש חיה, ואחר כך אומר בין אלהים ובין כל נפש חיה. אמנם הנה שלשה סוגים הם, אחד מציאות הארץ הבלתי חטאת, וראוי לרחם עליה לבלתי השחיתה, יותר מהבעלי חיים שנמצא היזק בקצתם. וסוג שני הם הבעלי חיים שראוי לרחם עליהם יותר מבני האדם, שעל כן לפעמים אדם בזכות בהמה יושיע ה' [והסוג השלישי הם בני האדם]:

(יג) ובזה נבא אל הענין, אמר הוא יתברך, לענין הארץ אינו צריך שתראה הקשת בעולם, רק היות נתונה בענן, וזהו "את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ":

(יד) אבל על הבריות אפשר יזכו בני האדם ואזכור הברית בשבילם, ואגבן יחיו הבעלי חיים, או בהפך שאדם בזכות בהמה יחיו. וחפצי הוא בל יצטרך האדם לבהמה, ועל כן מה אעשה אראה להם הקשת, שיראוה ויתנו לב כי הם חייבים וצריכים תשובה, ואז אזכור להם הברית. וזהו "והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת", שהוא שתתראה לבני האדם, שאז על ידי שיראוה בני האדם שיתנו לב לשוב שתהיה נראית מהם, (טו) יזכו שוזכרתי אתכם ואגב את הבעלי חיים. וזהו "ביני וביניכם" - ואחר כך - "ובין כל נפש חיה":

(טז) אך אם לא תתראה, שלא ישימו לב בני אדם לראות ולהביט לשוב, שעם היות הקשת בענן לא יראוה, רק "וראיתיה" אני ולא הם, לא אמיש מלזכור, אלא שאז יחיה אדם בזכות בהמה, שמן הבהמות אעשה עיקר. וזהו "בין אלהים ובין כל נפש" "חיה", שהם בעלי חיים. "בכל בשר" שהוא בשביל כל בשר תועיל זכירת הבעלי חיים:

(יז) ואחרי אמור אלהים - הוא מדת הדין - אל נח, שעל ידי הצטרפו עם מדת רחמים, אין צריך להם קשת, כי אם בהם עצמם תהיה הזכירה כדור רבי שמעון בן יוחאי, אמר הלא תירא אולי בלי הצטרף רחמים, תצטרך לזכות בהמה, לא כן הוא כי אם שתהיו שווין אדם ובהמה. וזהו "ויאמר אלהים" שהוא מדת הדין לבדו, "זאת אות הברית" יהיה "ביני ובין כל בשר אשר על הארץ", אדם ובהמה כאחד:

"ויהיו בני נח היצאים מן התבה שם וחם ויפת וחם הוא אבי כנען. שלשה אלה בני נח ומאלה נפצה כל הארץ. ויחל נח איש האדמה ויטע כרם. וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה". (יח - כא):

הלא יקשה כי מי לא ידע כי אלה היו היוצאים מן התיבה. וגם אומרו וחם הוא אבי כנען למה נאמר. ועוד כי גם אבי כוש ומצרים ופוט היה. וגם שם ויפת אחיו אבות לבנים היו, ולא הוזכרו כי אם כל אחד בסדר ייחוסו. ועוד אומרו שלשה אלה בני נח ומאלה נפצה כל הארץ, גם זה ידוע ונכתב בין הדבקים כי אין לו ייחס עם הקודם והמאוחר, והיה ראוי ליכתוב בהזכיר תולדותם. ועוד אומרו ויחל נח כו', כי אומרו ויחל ואומרו איש האדמה הוא משולל טעם וענין:

אמנם בא לתת טוב טעם מה זה היה שזכה חם לצאת מן התיבה, ויוכיח סופו על תחלתו שסירס את אביו או רבעו ולמאן דאמר סרסו ורבעו. ולא עוד אלא שקשה מאד, כי על כל אשר עשה לאביו לא עצבו רק קלל את בנו כנען: (יח) על כן בא הכתוב ואמר הנה דע לך כי אין משפטו ודינו יתברך רק באשר הוא שם, והוא כי בצאתם מן התיבה כולם טובים היו מתייחסים לאביהם, וזהו "ויהיו בני נח" כו' לומר כי היו מתייחסים לנח בכשרון ראויים ליקרא בני נח, ועל כן היו "היוצאים מן התיבה". אמנם "וחם" אחר כך עזב את אביו מלהדמות אליו, וידמה לכנען בנו הידוע ומפורסם שאין שטוף בזמה כמוהו וזרעו, וזהו "וחם הוא אבי כנען" הידוע, כי ממנו למד חם להיות שטוף בזמה: (יט) ועל ידי כן שנדמה לכנען נמשך כי "שלשה אלה בני נח ומאלה נפצה", שאם לא כן היה נח מוליד יותר שמהם תהיה נפיצות כל הארץ יותר. והענין כי (כ) "ויחל נח כו' וירא חם" להיותו "אבי כנען" שלמד ממנו כמדובר, "וירא את ערות אביו" שסירסו שלא יוליד יותר. ומזה ימשך טעם אל קללו אל כנען ולא אל חם, והוא כי מכנען למד, ואם היה מקלל את חם, היו כל יתר בניו מתקללים כי ממנו יצאו, על כן קלל את זה לבד:

"ויחל נח איש האדמה ויטע כרם. וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה. וירא חם אבי כנען את ערות אביו ויגד לשני אחיו בחוץ". (כ - כב):

(כ) "ויחל נח איש האדמה" כו'. אמר כי הכל הולך אחר כונת הפועל, והוא כי הנה ביין יש בחינת שמים, והוא לשמח אלהים בקידוש והבדלה וכיוצא, ויש בחינת גבורים לשתות יין ולמסוך שכר, שהוא התחלת כל דבר רע כנודע. אמר כי נח גם כי לא יבצר ממנו כוונה לטובה עם כל זה תחלת מחשבתו לא היתה רק על בחינה חומרית, וזהו "ויחל נח איש האדמה", כי כל התחלתו בראשית ענין מחשבתו היה על בחינת היותו איש האדמה חומרי, ועל זה נטע הכרם:

(כא) ועל כן "וישת מן היין וישכר", שלא היה העיקר עבוד את ה' כמקדשים עליו או מנחמים אבלים ואגב המצוה לשמח ליהנות מן היין, כי אם כל העיקר היה לשתות מן היין, ועל כן באת תקלה, כמאמרם ז"ל (נזיר ב א) הרואה סוטה בנוולה יזיר עצמו מן היין, כי היין בוגד ומביא לידי זמה. ועל דרך זה היה שעל ידי היין בא לעשות בו זמה, כי "ויתגל" כו' (כב) "וירא חם" כו' שרבעו או סרסו או זה וזה למאן דאמר:

וזה אחשוב כוונו חז"ל בבראשית רבה (שם לו ז) באומרם בשעה שהיה הולך ליטע כרם אפגע ביה שידא שמדון, אמר לו שותפי עמך אלא אזדהר בך דלא תיעול לחלקי ואם עלת לחלקי אנא חביל בך ע"כ. ויתכן כוונו מאמרנו, שמתחלה לא כיוון אל עשות מצוה שעל ידה נעשים כחות קדושה, כי אם אל יין הרשות שנעשין שדים וכחות טומאה, וזהו אפגע ביה שידא שמדון, כי מאז הלך ליטע הכרם הפגיע בעצמו כח חצוני, ואמר לו שותפי עמך, כי בחינות יש ביין זו לעומת זו, אלא אזדהר דלא תיעול לחלקי והוא לסעודת הרשות, כי אם בחלק אלוה ממעל לדבר מצוה:

או מעין זה, כי אמרו רבותינו ז"ל (עירובין סה א) לא נברא יין אלא להאכיל לרשעים שכר זכיותיהם בעולם הזה וזהו תנו שכר לאובד, וגם לנחם אבלים וזהו ויין למרי נפש. והנה אחשוב שלא ניתן להם בשכרם אלא מפני שהוא הביאם להרשיע, שהרבה יין עושה, וכענין הרואה סוטה בנוולה יזיר עצמו מן היין, נמצא כי ביין יש חלק לה' וחלק לשטן שהוא השכרות, על כן אמר לו השטן שותפי עמך כי ביינך יש לי שותפות, אלא אזדהר דלא תיעול לחלקי כי אם לחלק עבודת ה' כניחום אבלים וכיוצא: והנה זה הוא לפי הנוסח הזה של מדרש רבה, אבל במדרש אבכי"ר (וכעין זה בתנחומא נח יג) נוסח אחר וז"ל: ויטע כרם, בא לקראתו השטן ואמר לו רצונך שנטענה יחד אני ואתה, אמר לו הן, מיד הביא רחלה אחת ושחטה על הגפן, ואחר כך הביא אריה אחד ושחטו על הגפן, ואחר כך חזיר אחד ושחט על אותה הגפן, מפני מה עשה כן השטן כי כשאדם שותה כוס אחד הוא כרחלה עניו ושפל רוח, וכשהוא שותה שתי כוסות מיד נעשה גבור כארי, מתחיל לדבר גבורות ואומר מי כמוני, וכשהוא שותה שלשה או ארבעה הוא נעשה כחזיר, שמתלכלך בטיט ורפש, אף הוא מתלכלך, ואף במי רגלים ע"כ. והלא יקשה מי הכניס את נח ליכנס בשותפות עם השטן שאמר לו רצונך שנטענה יחד ואמר לו הן, וגם למה הביא השלשה בהמות. אך הנה אמרו רבותינו ז"ל בבראשית רבה (שם) בו ביום נטע בו ביום שתה ע"כ, ואיך יתכן יצאת נטיעה ביום אחד. על כן אחשוב כי להיות נח נחוץ לשתות יין, לבלתי המתין שנה או שנתים לעשות פרי ולשתות יין, על כן אמר לו השטן רצונך שנטענה יחד באופן תמהר לעשות פרי, אז אמר לו הן, ועל כן בו ביום שנטע בו ביום שתה. והורה לו כי היין סרסורא דעבירה הוא, וכאשר יקרה לאדם בהעוותו כן יקרה לו ביין בוגד. והוא כי בפעם הראשונה שאדם חוטא, נעשה היצר הרע כהלך הבא בענוה ושפלות להתחנן לפני העשיר, וזהו ששחט רחלה. שתה כוס שני מתחיל להתגבר כארי שמקנה בו גאה וגאון. בשלישי משתרר כל כך עליו עד שטמא יטמאנו בכל עבירות כחזיר המלוכלך. וענין השחיטה הוא, כי ניתן כח היצר הרע ביין כאילו כח שלשה דמים בו, ועל ידי כן יקרה לשותיו כמקרה היצר הרע לחוטא ומרגיל עצמו בדבר. ועל פי דרך זה אפשר כי מה שאמרו בבראשית רבה (שם) שאמר לו שידא שמדון לא תיעול לחלקי כו', שהוא לא תשתה יותר משני כוסות כי עד השנים עדיין הוא בחלק שלך, שאינו שולט בו בעצם עד השלישי, שהוא כאילו הוא שלי כי נעשה בעל הבית, וגם הוא מבחינת החזיר כנודע:

עוד אמרו ז"ל (שם) אמר רבי יוחנן לעולם אל תהי להוט אחר היין, שכל פרשת היין כתיב בה וי"ו י' י"ד פעמים, הה"ד ויחל ויטע וישת ויתגל וירא ויגד ויקח ויפת וישימו וילכו ויכסו ויקץ וידע ויאמר. ואפשר היה הרמז כי גם שנברא היין לשלם שכר לרשעים בעולם הזה ולנחם אבלים, עצת ה' היא כי די ליין לשמש במקום וי הוא לנחם אבלים, שעל כן כתיב ו"י כמנין די: עוד אפשר כיוון באומרו "ויטע כרם וישת" כו', כי כל כך היה להוט אחר היין, כי לא שת לבו לאכול מן הענבים תחלה, כי אם מיד אחר שנטע כרם לא אכל מן הענבים תחלה, כי אם וישת מן היין, ועל כן זה גרם לו שנפגע:

ואמר שנתגל בתוך "אהלה" בה"א, יהיה שהיה תוך האהל אשר שם אשתו ולא בוש ממנה חם מלקלקל עמו בפני אמו. ולא עוד אלא שלא היה כדרך הרשעים שכולם מלאים חרטות, כי אם אדרבה היה אחרי כן כמצחק ובא להגיד לשני אחיו בחוץ:

"ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם וילכו אחרנית ויכסו את ערות אביהם ופניהם אחרנית וערות אביהם לא ראו". (כג):

הנה אומרו ופניהם אחורנית הוא מיותר. וגם אומרו וערות אביהם לא ראו, מי לא ידע שאם הלכו אחורנית ויכסו את ערות אביהם, שערות אביהם לא ראו. אך הנה אחרי אומרו וילכו אחורנית כו', הוצרך לתת טעם למה זה הפכו פניהם אחורנית, ולא הלכו דרך פנים ויסתמו עיניהם לבלתי ראות ערותו. לזה אמר תדע למה "ופניהם אחורנית", ולא בדרך ישרה בעינים אטומות, הלא הוא כי עתה בלכתם אחורנית נמשך כי "וערות אביהם לא ראו", כי אין צריך לומר עיניהם כי אם גם פניהם הנזכר לא ראו ערות אביהם, שאומרו ראו חוזר את פניהם הנזכר, ותצדק בהם ראיה כד"א בלשון רבותינו ז"ל (ברכות כה ב) לבו רואה את הערוה, והוא כי הלא צדיקים היו וצלם אלהים על פניהם, ולא רצו שפניהם אשר בם קדושת צלם אלהים יראו את הערוה, גם שיטמטמו עיניהם, וקל וחומר הדברים מאשר הקפידו ז"ל על אשר לבו רואה את הערוה בעת תפלה, וכל שכן פני אדם אשר צלם אלהים נוססה בם:

"ויאמר ברוך יי אלהי שם ויהי כנען עבד למו". (כו):

הנה ברכת שם איננו בכתוב, רק ברכתו יתברך, באומרו ברוך ה' אלהי שם כו'. והנה אמרו רבותינו ז"ל (ילקוט רמז קמב) שנתברך בטלית. והנה ברכה זו איננה בכתוב זה, אם לא שנאמר שנרמז באומרו ויקח שם ויפת את השמלה, שעל כן נאמר לשון יחיד ויקח שהוא אשר היחל ולקח השמלה הוא הטלית, כי על כן יהיה מה שלא נאמר ויקחו אלא ויקח. ואפשר הוא בדרך גזירה שוה כדרך מדרשי רבותינו ז"ל, והוא כי ויקח קרח אמרו רבותינו ז"ל (במדבר רבה יח ב) שלקח שאלת טלית שכולה תכלת שהוא מסמיכות סוף פרשה הקודמת, והוא כי נאמר כאן ויקח ונאמר להלן ויקח. וגם במספר קטן עולה ויקח עם התיבה כמספר טלית. שעל כן נתברך יותר מיפת:

ואחשוב כי ברכתו גדולה מאד ומפורשת בכתוב, והוא באמור אליו "ברוך ה'" כו', ומה ברכו כי מה שיאמר בעולם לא יאמר אלהי יפת או אלהי חם, כי אם "אלהי שם" בייחוד, כענין ברוך ה' אלהי ישראל, וברוך אתה ה' אלהי אברהם כו' וכיוצא, כי לבד בישראל יזכיר שמו יתברך, אשר הם משם. ואמר "ויהי כנען עבד למו" והנה היה לו לומר עבד לו, הנה יש מי שפירש שחוזר אומרו למו אל ה' ואל שם, והלא כמו זר נחשב יצרף שם שמים ודבר אחר לכוללם באומרו למו. אך יאמר הנה ברכתי בהקרא אלהי שם, הנה אין שם זה רק לעם אחד מכל העמים שמזרע שם, ואיך יתברכו השאר, לזה אמר "ויהי כנען עבד למו" גם על השאר:

"יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם ויהי כנען עבד למו". (כז):

לא יזכה כשם, להתברך בשם ה', כי אם בשם "אלהים" הוא שכינה. ועוד יתרון יהיה לשם, שה"אלהים" הנזכר לא ישכון באהלי יפת, כי אם "באהלי שם" הוא בבית המקדש ובתי כנסיות ובתי מדרשות:

או יאמר "יפת אלהים ליפת", בשתי מלכיות מלכות מדי ומלכות יון, אך לא שיתמיד מלכותם כי אם "וישכון" האלהים הנזכר "באהלי שם", שיבנה בית המקדש אחר מלכות מדי ואחר מלכות יון, אלא שגם אחרי כן "ויהי כנען" בלבד "עבד למו" למדי וליון, עם שיתבטל ממשלתם מעל ישראל: