מפרשי רש"י על בראשית ח א
| מפרשי רש"י על בראשית • פרק ח' • פסוק א' |
• א • ג • ד • ה • ו • ז • ח • יא • יב • יג • יז • יט • כ • כב • כד •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וַיִּזְכֹּ֤ר אֱלֹהִים֙ אֶת־נֹ֔חַ וְאֵ֤ת כׇּל־הַֽחַיָּה֙ וְאֶת־כׇּל־הַבְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אִתּ֖וֹ בַּתֵּבָ֑ה וַיַּעֲבֵ֨ר אֱלֹהִ֥ים ר֙וּחַ֙ עַל־הָאָ֔רֶץ וַיָּשֹׁ֖כּוּ הַמָּֽיִם׃
רש"י
"ויזכור אלהים" - זה השם מדת הדין הוא ונהפכה למדת רחמים ע"י תפלת הצדיקים ורשעתן של רשעים הופכת מדת רחמים למדת הדין שנאמר (בראשית ו) וירא ה' כי רבה רעת האדם וגו' ויאמר ה' אמחה והוא שם מדת רחמים
"ויזכור אלהים את נח וגו'" - מה זכר להם לבהמות זכות שלא השחיתו דרכם קודם לכן ושלא שמשו בתיבה
"ויעבר אלהים רוח" - רוח תנחומין והנחה עברה לפניו
"על הארץ" - על עסקי הארץ
"וישכו" - כמו (אסתר ב) כשוך חמת המלך ל' הנחת חמה
רש"י מנוקד ומעוצב
וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים – זֶה הַשֵּׁם מִדַּת הַדִּין הוּא, וְנֶהֶפְכָה לְמִדַּת רַחֲמִים עַל יְדֵי תְּפִלַּת הַצַּדִּיקִים. וְרִשְׁעָתָן שֶׁל רְשָׁעִים הוֹפֶכֶת מִדַּת רַחֲמִים לְמִדַּת הַדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר (לעיל ו,ה-ז): "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם... וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה" – וְהוּא שֵׁם מִדַּת הָרַחֲמִים.
וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ... – מַה זָּכַר לָהֶם לַבְּהֵמוֹת? זְכוּת שֶׁלֹּא הִשְׁחִיתוּ דַּרְכָּם קוֹדֶם לָכֵן, וְשֶׁלֹּא שִׁמְּשׁוּ בַּתֵּבָה.
וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ – רוּחַ תַּנְחוּמִין וַהֲנָחָה עָבְרָה לְפָנָיו.
עַל הָאָרֶץ – עַל עִסְקֵי הָאָרֶץ.
וַיָּשֹׁכּוּ – כְּמוֹ: "כְּשׁוֹךְ חֲמַת הַמֶּלֶךְ" (אסתר ב,א), לְשׁוֹן הֲנָחַת חֵמָה.
מפרשי רש"י
[א] זה השם מדת הדין ונהפך לרחמים והוא כמו כשוך חמת המלך. והפך הפירוש לפרש "וישוכו" ואחר כך "ויזכור", לפי שפירש למעלה שנהפך מדת הדין לרחמים - הביא ראיה לדבריו שהיה כעס לפניו ועתה נהפך לרחמים, שהרי כתיב "וישוכו" - שכה מרתיחתו (כ"ה ברא"ם):
[ב] זכות שלא השחיתו כו'. וכתב הרא"ם שזהו לפי הלשון שהם השחיתו מעצמם (רש"י לעיל ו, ז), אבל אם לא השחיתו מעצמם אלא הם היו מרביעים מין על שאינו מינו - אם כן ממילא אותם שלא נעבד בהם העבירה לא היה להם זכות, אלא שלא נעבד בהם עבירה. וכבר התבאר (לעיל ו, יב, אות י) שאין זה נכון, דלהך לישנא שהאדם היה מרביע הכל - היינו בתחילה, אבל כשהרגילו לעשות - היו מעצמם באים על שאינן מינם, ומכל מקום לא נחשב להם לחטא כיון שהרגיל אותם האדם, והאדם הוא הגורם, ואלו שהיו בתיבה אף על גב שהרגילו אותן להיות נזקקין לשאינו מינן - לא קבלו הרגל, וזה זכותן:
[ג] רוח תנחומין. מפני שלא יתכן לפרש "על הארץ" כמשמעו, שהעברה רוצה לומר שעבר ממקום למקום בעלמא, וההעברה אינו פועל נגוב המים, והוי למכתב 'וישב רוח', שכאשר הרוח נושב הוא מייבש המים, לא ההעברה ממקום למקום: