מפרשי רש"י על בראשית ח יז
| מפרשי רש"י על בראשית • פרק ח' • פסוק י"ז |
• א • ג • ד • ה • ו • ז • ח • יא • יב • יג • יז • יט • כ • כא • כב •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
כׇּל־הַחַיָּ֨ה אֲשֶֽׁר־אִתְּךָ֜ מִכׇּל־בָּשָׂ֗ר בָּע֧וֹף וּבַבְּהֵמָ֛ה וּבְכׇל־הָרֶ֛מֶשׂ הָרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָ֖רֶץ הוצא הַיְצֵ֣א אִתָּ֑ךְ וְשָֽׁרְצ֣וּ בָאָ֔רֶץ וּפָר֥וּ וְרָב֖וּ עַל־הָאָֽרֶץ׃
רש"י
"הוצא" - הוצא כתיב היצא קרי היצא אמור להם שיצאו הוצא אם אינם רוצים לצאת הוציאם אתה
"ושרצו בארץ" - ולא בתיבה מגיד שאף הבהמה והעוף נאסרו בתשמיש
רש"י מנוקד ומעוצב
הַוְצֵא – "הוֹצֵא" כְּתִיב, "הַיְצֵא" קְרִי. "הַיְצֵא" – אֱמוֹר לָהֶם שֶׁיֵּצְאוּ. "הוֹצֵא" – אִם אֵינָם רוֹצִים לָצֵאת הוֹצִיאֵם אַתָּה.
וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ – וְלֹא בַּתֵּיבָה, מַגִּיד שֶׁאַף הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף נֶאֶסְרוּ בַּתַּשְׁמִישׁ.
מפרשי רש"י
[כא] היצא אמור להם שיצאו אם אינם רוצים לצאת הוציאם בעל כרחם. פירוש כי "הייצא" הוא מורכב מן הקל והכבד, כי 'יצא' ביו"ד הוא קל, ו'הוצא' בה"א הוא כבד, וכאן (שכתב) [שקרינן] "הייצא" כאילו פירושו שהוא יפעיל שיצאו מעצמם, והיינו שיאמר להם שיצאו - ויצאו הם מעצמם, (וקרינן) [וכתיב] "הוצא" שאם לא יצאו מעצמם - הוציאם בעל כרחם. ואף על גב ש"הייצא" הוא בנין כבד שבא על משקל השלימים, כמו "הפקד את הלוים" (במדבר א', נ'), מכל מקום כיון דנשתנה כאן, שבכל מקום (כתב) [קרי] 'הוצא', וכאן "הייצא", פירושו כאילו הוא מורכב מן 'הוצא' שהוא רוצה לומר הוציאם, ומן 'יצא' שפירושו שיצאו מעצמם. והיינו שפירש שיאמר להם שיצאו, והם יצאו מעצמם, 'הוצא' (קרי) [כתיב] שאם לא יצאו - יוציאם בעל כרחם. וקשה למה לא יצאו מעצמם, הרי היונה אמרה 'יהיו מזונותי מרורין וביד הקב"ה' (רש"י פסוק יא) ולא רצתה שיהיו מזונותיה ביד בשר ודם, ויש לתרץ דדוקא יונה שיש לה מזוג ישר, והוא מן העופות הטהורים (בבא קמא דף צג.), אבל עופות הטמאים הדורסים, וכן אריות ודובים, אין טבעם כך, כי מזונותם אינם על ידי הקב"ה, שטורפים ודורסים ואוכלים, ואין זה מזוג ישר לטרוף, והכי נמי בהא מלתא גם כן אין חוששין שיהא מזונותן ביד הקב"ה: [כב] מגיד שאף הבהמה וכו'. וקשיא דלא מצינו למילף רק שלא היו פרין ורבין בתיבה, ולא שנאסרו בתשמיש, ויש לתרץ דקרא יתירה הוא, דלא לכתוב כלל "ושרצו בארץ", והשתא ליכא למימר דקרא אתא לומר שבתיבה לא היו פרים ורבים, דאכתי קשה מאי בא הכתוב לומר לנח, שהמקרא הזה לנח נאמר "וידבר אלקים אל נח" (פסוק טו), ואין כאן לא ברכה ולא ציווי כמו שפירשנו למעלה, ומאי בא להודיע לנח שלא היו פרים ורבים בתיבה, נח גם כן היה ידע זה, דקחזי ליה, אלא שכך רוצה לומר "ושרצו בארץ" והתיר להם תשמיש, שהיו אסורין קודם לכן, וזה לא ידע נח אם היו משמשים בתיבה או לא, דודאי אסור לראות חיה ועוף המזדווגים יחד, והרבה שמושן בלילה ולא חזי ליה, ואמר לנח שלא היו משמשים. ועוד כי בא להגיד לנח שחוץ לתיבה מותר להרביע אותם, ולפיכך אמר "ושרצו בארץ" שמתיר להם תשמיש, ומותר להרביע את הבהמות, ופשוט:
בד"ה הוצא נ"ב מה שפירש רש"י קרי היצא כי הוי"ו קריאתה עומדת במקום יו"ד כמו חוה חיה הוה גביר היה גביר לאפוקי שלא תקרא הוצא בחולם בנח הוי"ו בלא תנועה ודוק וכן דעת מחבר זה נרא' לי עיקר מהרש"ל: