כד הקמח/פסח א

פסח א

דברי אגור בן יקא המשא נאם הגבר לאיתיאל לאיתיאל ואוכל (משלי ל', א'). מצינו לשון דברי שהוא נופל על חכמת המחקר ועל עניני הטבע שכן הפרשה מדברת על ארבע יסודות כמו שמפרש והולך מי עלה שמים וירד מי אסף רוח בחפניו מי צרר מים בשמלה מי הקים כל אפסי ארץ. וכן תמצא ספר קהלת שהוא ספר המחקר שפתח במלת דברי ואמר דברי קהלת בן דוד ומפרש והולך כמו כן ענין ד' יסודות, וכן ספר ירמיה פתח במלת דברי ואמר דברי ירמיהו בן חלקיהו ומפרש והולך ענין הטבע הוא שאמר (ירמיהו א', א') בטרם אצרך בבטן ידעתיך כי האיש הנביא צריך שיהיה מוכן לנבואה מתחלת היצירה. אגור הוא שלמה מלשון (משלי י', ה') אוגר בקיץ בן משכיל (שם ו) אגרה בקציר מאכלה ועל שם שאגר את החכמה. ומטעם זה נקרא קהלת על שם שנתקהלה החכמה בנפשו. בן יקא שאגר הבינה והקיאה לבני העולם, וזה שכתוב (קהלת י"ב, ט') ויותר שהיה קהלת חכם עוד לימד דעת את העם אזן וחקר ותקן משלים הרבה. אמר קהלת חכם והם שני שבחים ויאמר הכתיב מלבד היתרון שהיה לו הוא שהיה קהלת והיה חכם שאלו חכם אחר אמר דבריו היו הבריות חייבים לשמעם ולהתבונן בהם אף כי אמרם קהלת ואלו קהלת אמרן מדעת עצמו בדרך החכמה היו חייבין לשמעם אף כי אמרן ברוה"ק, עוד למד דעת את העם. ואזן שעשה אזנים לתורה, וחקר שהוא השיג חכמת המחקר. תקן משלים הרבה ע"י המשל הקל אדם מתבונן נפלאות כמו שתמצא מרגלית שוה אלף זוז ע"י פתילה קלה. המשא כמו ואני תפלה. וענינו גדול בנבואה ובא להודיענו ששלמה היה גדול במחקר ממלת דברי וגדול בנבואה ממלת המשא. ומה שקורא הכתוב את הנבואה בלשון משא לפי שהנביא צריך להיות משיא עצמו מן הדברים הגופניים. נאם הגבר לאיתיאל לאיתיאל ואוכל שני חכמים היו בדורו והיו שואלין לו בחכמת ארבעה יסודות והיה איתיאל גדול מאוכל בחכמה ועל כן כפל את שמו כענין נח נח אברהם אברהם שהככל חשיבות גדולה. כי בער אנכי מאיש יותר מכל איש ואמר על עצמו כן הפך ממה שהעיד הכתוב עליו ואמר (מלכים א ד') ויחכם מכל האדם. ולא בינת אדם לי, אין לי הבינה המיוחסת אל האדם אבר בה יש לו יתרון על שאר בעלי חיים, והזכיר שלש מדות בינה חכמה ודעת קדושים יש מפרשין שהבינה למטה מן הכל וחכמה למעלה מן הבינה ודעת למעלה מהחכמה. ופירוש הכתוב לא למדתי חכמה ואיך אדע דעת קדושים שהוא למעלה מן החכמה והלשון עצמו כמתמיה, ומה שהזכיר שלש מדות אלו לפי שכל פעולות הטבע וכל חכמת המחקר מיוסדים עליהם ובכחם נבראו הוא שכתוב (משלי ג', י"ט) ה' בחכמה יסד ארץ וגו' וכיון לומר כן איך אדע עניני הטבע כי המעלות שהטבע נברא בהם איני יודע:

עוד יש לפרש בשלש מדות הללו שכלם מעלה אחת והכל חוזר אל החכמה אמנם יש בהם הפרש כי המשיג הדברים הרחוקים מן העיון בדרך קבלה שקבולו הוא הנקרא חכמה זהו שאמר ולא למדתי חכמה כלומר שצריך למוד, והמשיג הדברים הקרובים מצד העיון הוא הנקרא יודע כאמרו (שמות ב', כ"ה) וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים והמשיג הדברים הבינונים שאינם קרובים מן העיון ולא רחוקים נקרא תבונה וא"כ שינוי השמות של החכמה לפי שינוי ההשגות ומ"מ הכל חכמה, ומה שהשכיל שלמה את עצמו כל כך היא מדת השלמים בחכמה דרך שפלות וענוה כאדם שמבקש החכמה לכבוד החכמה לא לכבוד הבריות שיכבדהו ושיתפאר בעיניהם, ומזה אמר הכתוב (משלי י"ד, ל"ג) בלב נבון תנוח חכמה ובקרב כסילים תודע הנבון הוא מתעסק בחכמה ליתרון הכשר מעלתה ומכיר יקר תפארת גדולתה והיא צפונה אתו ואיש לא ידע ואמר לכל סכל הוא הוא נבון וחכם זהו שנאמר (שם) יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט. באורו טוב שיחזיק את עצמו בסכלות מעט שיש בו ממה שיחזיק את עצמו חכם ונכבד. ובקרב הכסילים תודע הכסילים לא יצפנו החכמה לעולם כי אין חפצם מן החכמה כי אם להתכבד ולהתייחס ועיקר עמלם בה למען ידעו הבריות שהוא למד חכמה. ורז"ל הביאו משל על זה משני נהרות חדקל וכרת הוא שדרשו פרת אומר לו לחדקל מפני מה קולך נשמע אמר להן הלואי שישמע קולי בין הנהרות. אומר לו לפרת מפני מה אין קולך נשמע אמר מעשי מוכיחים אדם זורע בי ירק יוצא לשלשה ימים נוטע נטיעה יוצאה לשלשה ימים. ובאור זה כי חדקל הוא נהר קטן וקולו נשמע ופרת נהר גדול ואין קולו נשמע, עוד הביאו משל לענין זה ואמרו אסתירא בלגינא קיש קיש קריא לפי שהאסתירא אין הצלוחית מקומה ולפיכך קיש קיש קריא אבל אם ינתן הזוז בכיס שהוא מקומו שמה ינוח וקולו לא ישמע. ודרשו רז"ל (בב"מ פ"ז דף פה) מאי דכתיב בלב נבון תנוח חכמה זה ת"ח בן ת"ח ובקרב כסילים תודע זה ת"ח בן עם הארץ אמר עולא היינו דאמרי אינשי אסתירא בלגינא קיש קיש קריא. ובמדרש משלי דברי אגור בן יקא המשא דברי אלו דבריו של שלמה. אגור שאגר חלציו לחכמה. בן יקא בן שהוא נקי מכל חטא. המשא שנשא עולו של הקב"ה, נאם הגבר ששרתה עליו רוח הקדש, לאיתיאל שהבין אותיותיו של אל. לאיתיאל שהבין אותיות של מלאכי השרת. ואוכל שהוא יכול לעמוד בהן. מי עלה שמים וירד מי אסף רוח בחפניו מי צרר מים בשמלה מי הקים כל אפסי ארץ מה שמו ימה שם בנו כי תדע. כל אמרת אלוה צרופה מגן הוא לכל החוסים בו. אל תוסף על דבריו כן יוכיח בך ונכזבת. כונת שלמה בפסוקים אלו במציאת שאר החכמות ושלא יתעסק בהם זולתי בחכמת התורה שהיא הכוללת כל החכמות. ולפיכך הזכיר בפסוק מי עלה שמים ד' יסודות שהן כולל לחכמת הגלגלים ולבריאת העולם השפל דומם צומח חי ומדבר, רמז יסוד האש במלת שמים שהיא מלה מורכבת אש ומים ואמר מי עלה שמים וירד כלומר מי יודע יסוד האש מהו ומי יגיד לנו מהותו וטבעותו, מי אסף רוח בחפניו כלומר מי יודע ענין האויר מהו ואיך הוא חיות כל נברא. מי צרר מים בשמלה קרא העבים שמלה כי העבים שמלת השמים ומלבושם, מי הקים כל אפסי ארץ כלומר מי יודע יסוד העפר והארץ מהיכן היתה מה שמו של החכם היודע עניני הטבע הנעלמים האלה ומה שם בנו אם נשאר לו זרע לאותו חכם ונשאלהו אולי ידע, לפי שענפי האילן מעידים על השרש הטוב וכל אלה הם עניני המחקר ולכך פתח במלת דברי שהוא מלה מורה על המחקר, ואחר ששאל זה בדרך התמיה ונשאר הענין מוסתר ונעלם ובקש ולא מצא אמר כל אמרת אלוה צרופה כנגד המשא שהזכיר שהיא הנבואה ולמעלה מן המחקר, יאמר אין ראוי שתתעסק בחכמת המחקר או בשאר החכמות זולתי בחכמת התורה והמצות לכי שהחכמות האלה מבלי ידיעת חכמת התורה מביאות את האדם אל החקירה הנמנעת שאסרה לנו התורה והיא חקירת מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור, ועל כן המשיל תורתנו לכסף צורף שאין בו סיג לומר כי שאר החכמות הן כסף אבל לא כסף צרוף כי יש בהן סיג והסיג שבהן הוא שהן מולידות דעות נפסדות באמונה. והענין הזה בעצמו הזהיר שלמה בספר קהלת אמר (קהלת י"ב, י"ב) ויותר מהמה בני הזהר, והוא חוזר למעלה דברי חכמים כדרבונות, יאמר הזהר פן תתעסק בחכמות ביותר מהם כלומר ביותר מדברי חכמים לפי שבשאר חכמות עשות ספרים הרבה אין קץ כמו (איוב י"ב) הקץ לדברי רוח:

ומצינו סדור היסודות בספר קהלת כסדור הזה בעצמו חוץ מיסוד העפר שהוא אחרון בכתוב הזה והוא ראשון בספר קהלת באמרו (א) והארץ לעולם עומדת. ואחרי כן חוזר לסדרו הראוי שהוא האש והרוח והמים. האש וזרח השמש וגו'. והרוח סובב סובב הולך הרוח. המים כל הנחלים הולכים אל הים וכונת קהלת במה שהתחיל מן הארץ לפי שספר קהלת הוא ספר המחקר וראוי לו להתחיל מן הנקודה, והנה שלמה למד זה מספר בראשית שהוא גם כן ספר המחקר שהתחיל ביסוד הארץ באמרו והארץ היתה תהו ובהו ואח"כ הזכיר וחשך על פני תהום שהוא האש היסודי שהיא חשכה ואח"כ הזכיר ורוח אלהים מרחפת על פני המים, ולהודיע שספר קהלת מיוסד על המחקר כענין בראשית לא תמצא בקהלת ולא בבראשית שיזכיר השם המיוחד רק שם אלהים המורה על פעולת המחקר והסדור והטעם בשניהם אחד, גם ספר איוב שעיקרו חכמת המחקר והיה חכם גדול בחכמה זו אחז הסדר הזה בעצמו הוא שנאמר (איוב כ"ה) כי לקצות הארץ יביט תחת כל השמים יראה לעשות לרוח משקל ומים תכן במדה נמצאת למד שאיוב תפש בחכמת מחקרו סדור קהלת וסדור בראשית:

ויש לפרש עוד מי עלה שמים וירד הכונה בכתוב הזה להתבונן בנפלאות מעשיו של הקב"ה בבריות בעלי חיים שברא שכל אחד מהם מורכב מד' יסודות, וזהו שאמר מי עלה שמים וירד כלומר מי עלה למדרגת החכמה הזאת וירד בעומקה שידע היאך נבראת מיסוד האש בריאה הנקראת בלשון רז"ל סלמנדרא בהסקת הכבשן שבע שנים רצופים. ולמדנו זה מן הכתוב האומר (ויקרא י"א, כ"ט) והצב למינהו כי הצב שני מינין הא' ערוד והשני סלמנדרא. מי אסף רוח בחפניו יאמר מי החכם היודע חכמה זו והיא בידו ובאפניו היאך נבראים בריות מיסוד הרוח והן העופות שבאויר. מי צרר מים גם מיסוד המים והם הדגים. מי הקים כל אפסי ארץ גם מיסוד העפר והן הבהמות והחיות, וזהו שדרשו רז"ל (חולין דף קכז) כשהיה ר"ע מגיע אצל מקרא זה והצב למינהו היה אומר (תהלים ק"ד, כ"ד) מה רבו מעשי ה' כלם בחכמה עשית בראת בריות גדולות בים בריות גדולות ביבשה. שבים אלמלא יוצאות ליבשה מיד מתות ושביבשה אלמלא נכנסות לים מיד מתות. בראת בריות גדולות באש בריות גדולות באויר. שבאש אלמלא יוצאות לאויר מיד מתות ושבאויר אלמלא נכנסות לאש מיד מתות. הוי אומר מה רבו מעשיך ה' וגו'. ולפי שיש בכל הנבראים מקצתן אסורים ומקצתן מותרין אמר כל אמרת אלוה צרופה. לומר כי כונת התורה היתה בהיתר מקצת ובאסור מקצת כדי לצרף הדעות ולזכך השכל: ובמדרש מי עלה שמים זה משה שנא' (שמות י"ט, ג') ומשה עלה אל האלהים. וירד זה משה שנא' (שם) וירד משה מן ההר. מי אסף רוח בחפניו זה משה שנא' (שם ט) כצאתי את העיר אפרוש את כפי אל ה'. מי צרר מים בשמלה זה משה שנא' (שם טו) נצבו כמו נד. מי הקים כל אפסי ארץ זה משה שהקים המשכן שנא' (שם מ) ויקם משה את המשכן, ד"א מי עלה שמים זה אליהו שנאמר (מלכים ב ב', י"א) ויעל אליהו בסערה השמים. מי אסף רוח בחפניו זה אליהו שנאמר (מלכים א י"ז, א') אם יהיו השנים האלה טל ומטר וגו'. מי צרר מים זה אליהו שנא' (מלכים ב ב', ח') ויקח אליהו את אדרתו. מי הקים כל אפסי זה אליהו שהחיה את המת שנא' (מלכים א י"ז, כ"ג) ראי חי בנך. ד"א מי עלה שמים זה הקב"ה שנאמר (תהלים מ"ז, ו') עלה אלהים בתרועה וירד זה הקב"ה שנא' (שמות י"ט, כ') וירד ה' על הר סיני. מי אסף רוח בחפניו זה הקב"ה שנא' (איוב י"ב, י') אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש. ומי צרר מים זה הקב"ה שנא' (שם כז) צורר מים בעביו ולא נבקע ענן תחתם. מי הקים כל אפסי זה הקב"ה שנאמר (שמואל א ב', ו') ה' ממית ומחיה, מה שמו שדי שמו ה' צבאות שמו. ומה שם בנו בני בכורי ישראל, ולפיכך סמך לזה כל אמרת אלוה צרופה שא"א לתורה בלא ישראל וא"א לישראל בלא תורה. בא הכתוב הזה לבאר כי כונת הש"י בתורה ובמצות לצרף בהן הדעות ולהשיג בהן המושכלות. ועל הכונה הזאת באה מצות הפסח כדי להתעורר ולקבוע בנפש שורש האמונה והעבודה, וע"כ צוה הכתוב לשחוט הפסח לעיניהם של מצריים שהיו עובדין לצורת הצאן, שהרי המצריים לא היה להם אלוה מצד המזלות ולא מצד הכוכבים ולא מצד בריאת העולם אלא מצד הטובה שכל המטיב להם היה ראוי אצלם לעבדו, וע"ז הענין היו עובדים לצורת הצאן כמו שאמר הכתוב (שמות ח', כ"ב) כי תעבת מצרים נזבח לה' אלהינו, בעבור שהיתה מגעת להם טובה גדולה מאד מצד הצאן יותר מכל שאר בע"ח ואין בני אדם משעבדין אותן בגופם כענין שוורים לחרישה וסוסים לרכיבה, והחיות אינן תחת ידם שאינן נוחות להכבש כמו הצאן והן מזיקות לבני אדם ואשר אינם מזיקות אינן מועילות לבעליהן כלום ואין להם בהם הנאה זולתי שהם מאכליו, אבל מין הצאן היה נכבד בעיניהם וראוי לעבוד צורתו יותר מכל צורת שאר הנבראים שהאדם צריך לטרוח אחריהם ואין משעבדין בגופן אלא שמגעת מהן לבעליהן טובה בגיזה ובחלב ובולדות ובשביל זה היה הצאן נכבד בעיניהם וראוי לעבדו, ומן הטעם הזה היו המלכים עושין עצמן אלוהות לרוב גדלם וממשלתם והיכולת להרוג או להטיב יותר משאר האדם, כמו נמרוד שהיה עושה עצמו אלוה, הוא שאמר עליו הכתוב (בראשית י', ט') הוא היה גבור ציד לפני ה', וכן פרעה שהיה אומר שהוא עשה את עצמו ונילוס נהרו כמו שאמר עליו הנביא (יחזקאל כ"ט, ג') התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו וכו', וכנגד הדעת הנפסדת הזאת אמר דוד (תהילים ק׳:ג׳) דעו כי ה' הוא אלהים הוא עשנו וגו', ולא נמצא בתורה מי שיעשה עצמו אלוה אלא מלך לפי שהיכולת בידו יותר משאר בני אדם. ומן הענין הזה יוכיח הנביא לישראל מעבודת העליונים או מבני אדם שהיו מטיבין להם והיו עובדין אותן, והוא שאמר (הושע ב', ז') כי אמרה אלכה אחרי מאהבי וכו'. כלומר הכוחות העליונים או בני אדם המטיבים להם וזהו מנהג מצרים באמונתם. גם ההפרש שהפרישה תורה בין המאכלים המותרים והאסורים הכל לצרף בהם הנפש המשכלת שהרי המצות חיי הגוף והנפש הן שכן אמר שלמה (משלי ד', כ"ב) כי חיים הם למוצאיהם וגו' כי חיים הם למוצאיהם זהו חיי הנפש ולכל בשרו מרפא זהו חיי הגוף, והמאכלים שאסרה תורה הם מזיקים את הגוף ומולידים בנפש אכזריות ותכונה רעה לפי שהם גסי הטבע ורבי הליחה והרופאים יודעין זה והראוי למקבלי התורה לזכך שכלם במאכלים הטהורים ולהזהר מן האכזריות, וזהו שאמרו רז"ל וכי מה איכפת לו להקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף הא לא ניתנו המצות אלא לצרף בם את הבריות הה"ד כל אמרת אלוה צרופה כלומר לצרוף בהן הנפש המשכלת שלא ירגילנה אדם בדרך אכזריות אלא בדרך רחמנות בשחיטה ולא בנחירה מן הצואר ולא מן העורף:

גם איסור החמץ בפסח מן הטעם הזה הוא כדי לצרף נפש המשכלת ולקבוע בלב אמונת השם ית' בזכרון הנפלאות הנכללות ביציאת מצרים וכי נאסר לנו החמץ לזכרון שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגאלו, וכפשט הכתוב (שמות י"ב, ל"ט) ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים וגו', ומן הידוע באיסור החמץ שיש בו רמז ליצה"ר והאדם חייב להגביר יצ"ט על יצה"ר וזאת כונת התורה בתעניות ובתפלות ובצדקות וזהו עיקר הפירוש בפסוק (משלי י"ב, י') יודע צדיק נפש בהמתו כלומר נפש הבהמית שלו כי הצדיק משבר ומכניע אותה מלשון (שופטים ח', ח') ויודע בהם אנשי סכות וכן (תהלים קל"ח, ו') וגבוה ממרחק יידע. והנה לשון חמץ מלשון (שם עג) כי יתחמץ לבבי, כי הלב הנוטה להרשיע יקראוהו רז"ל החמיץ כענין שאמרו בכורש כאן קודם שהחמיץ כאן לאחר שהחמיץ וכן היין הנפסד נקרא חומץ, וכן אמרו בפירוש גלוי וידוע לפניך שרצוני לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה כלומר יצה"ר הרי שהמשילו יצה"ר לשאור, ואמרו במדרש כי הוא ידע יצרנו אוי לה לעיסה שהנחתום מעיד עליה שהיא רעה, ועל כן היה החמץ מרוחק מן המזבח והזהירה עליו תורה שלא להקריבו כל עיקר הוא שכתוב (ויקרא ב', י"א-י"ב) כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח. לפי שהמזבח היה לריח ניחוח ומקום מיוחד לכפרה ולרצון והחמץ לא לרצון. ומה שהיה חמץ בקרבן תודה לא היה ראוי להקריבו קרבן כי אם להניף אותו תנופה, וע"ז אמרה תורה לא יראה ולא ימצא לא יראה במעשה ולא ימצא במחשבה אלא שיבטלנו בלב ולפי שהמצות שלשה חלקים מצות הפה והלב והמעשה כמ"ש (דברים ל', י"ד) בפיך ובלבבך לעשותו, באה התורה לבטלו בלב כנגד המצות התלויות בלב, ובאה הקבלה לבערו מן הבית או לשרפו כנגד מצות המעשה, ולומר כל חמירא כנגד מצות הפה כדי שיתקיימו שלשה חלקי המצות באיסור החמץ והא למדת שאיסור החמץ כולל כל המצות וכיון שהחמץ יש בו רמז ליצה"ר מכאן יש לנו רמז שכשם שאנו מצווים לבטל החמץ בלב מן התורה כך אנו חייבים לבטל יצה"ר מהלב ושלא ימשול בנו וזש"ה תשביתו. ודרז"ל דהיינו ביטול בלב דכתיב (בראשית ח', כ"א) כי יצר לב האדם רע מנעוריו, וכשם שבאה הקבלה לבער החמץ ולבדוק הבית בחורין ובסדקים כך אנו חייבים לחפוש ולבדוק חדרי בטן והכליות ממחשבו' ומהרהורים רעים, וכשם שבדיקת החמץ אינה לא לאור החמה ולא לאור הלבנה ולא לאור האבוקה אלא לאור הנר כך בדיקת יצה"ר אינה אלא לאור הנשמה הנקראת נר הוא שכתוב (משלי כ', כ"ז) נר ה' נשמת אדם וגו' ומה שהיה זמן איסורו ז' ימים לרמוז על האלף הז' שאין בו יצה"ר ואם היה האיסור ו' או ח' לא היתה הכונה מתבארת כל כך. וכשם שהותר לנו החמץ אחר הז' כן עתיד שיתחדש עולם אחר השביעי וישוב יצה"ר בעולם וזה ילך עד היובל הגדול שיעקרו לגמרי, וע"כ תמצא ביום נ' לעומר שהוא כנגד נ' של יובל שכתיב שם (ויקרא כ"ג, י"ז) חמץ תאפינה כי בו יתבטל יצה"ר לגמרי. ואמר (משלי ל', ה') מגן הוא לחוסים בו שהיא מגינה על הצרות והיא מגינה על החליים כי עם התורה א"צ לרופאים וזה דבר ברור מהבטחת הכתוב (שמות כ"ג, כ"ה) וברך את לחמך ואת מימיך וגו'. ואמר אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת, הזהיר על המצות שלא יתחכם אדם להם ושלא יוסיף עליהם כגון ד' מינין שבלולב או ד' פרשיות שבתפילין שלא יעשה מהן ה' כי כל המוסיף עובר על התורה שנא' (דברים י"ג) לא תוסיף עליו וגו' כי התורה תמימה שנא' (תהלים י"ט, ח') תורת ה' תמימה וגו' וכל מה שהוא תמים א"צ תוספת ומגרעת, וכל דברי התורה הם מזוקקין בלי סיג הוא שאמר דוד ע"ה (שם יב) אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים: