קטגוריה:משלי י ה

הפסוק מלמד שצריך לאגור ולחסוך לעתיד. אבל כמה בדיוק צריך לחסוך?

1. בפסוק מקביל בפרק ו נאמר שיש ללמוד מהנמלה, אשר (משלי ו ח): "תָּכִין בַּקַּיִץ לַחְמָהּ, אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּ"*. חז"ל הסבירו מה בדיוק צריך ללמוד מהנמלה: "הנמלה הזו... אינה חיה אלא ששה חודשים, וכל מאכלה אינה אלא חטה ומחצה, והיא הולכת ומכנסת בקיץ, כל מה שמוצאה חטין ושעורין ועדשים... שאמרה: שמא יגזור עלי הקב"ה חיים, ויהיה לי מוכן לאכול" (דברים רבה ה ב), "וממנה למוד להכין הכל בעוד לאל ידך" (מצודת דוד). לפי זה, צריך לאגור כמה שיותר - בלי שום הגבלה - הרבה מעבר למה שהאדם חושב שיצטרך במשך חייו. כמו שהנמלה אוגרת "כל מה שמוצאה", כך גם האדם, בתקופת שפע, צריך לאגור כל מה שהוא מוצא, שמא יצטרך בעתיד. אולם:

• לענ"ד, אין זה מסתבר שהאדם נברא רק כדי לעבוד ולאגור מזון ורכוש. חייבת להיות תכלית נעלה יותר לחיי האדם.
• גם שלמה המלך עצמו, בספר קהלת, דיבר בגנותם של האנשים שעובדים יותר מדי, חוסכים יותר מדי, ואינם נהנים מהרכוש שצברו (ראו קהלת ה).
• לפי הידוע לנו היום, הנמלים חיות במושבות שיתופיות. כל נמלה אוספת מזון, לא לעצמה בלבד אלא לכל המושבה, ולכן אורך החיים של נמלה בודדת אינו רלבנטי. הפסוק "לך אל נמלה... תכין בקיץ לחמה" מתייחס לא לנמלה בודדת אלא למושבת נמלים שלמה, הפועלת כגוף אחד ("אורגניזם-על" בלשון המדענים), ומכינה במשך הקיץ את המזון שתצטרך בחורף.

2. ייתכן שאפשר ללמוד מההנחיה של ה' לבני ישראל בקשר למן שירד ביום השישי, (שמות טז כב): "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד, וַיָּבֹאוּ כָּל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם 'הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה': שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לה' מָחָר, אֵת אֲשֶׁר תֹּאֵפוּּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר'". היום השישי הוא יום של שפע, והיום השביעי הוא יום של מחסור במזון; בני ישראל נצטוו לאגור מחצית מהכמות שקיבלו ביום השישי (שהיתה כפולה מיום רגיל) ליום השבת. לפי אותו הגיון, בתקופות של שפע יש לחסוך 50% מההכנסה לתקופת מחסור.

כך קרה גם כשבני ישראל שמרו שמיטה - בשנה השישית, השנה שלפני שנת השמיטה, ה' נתן לבני-ישראל אוכל שהיה אמור להספיק להם לשנתיים (ויקרא כה20-22): "וְכִי תֹאמְרוּ ' מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת: הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת-תְּבוּאָתֵנוּ?' וְצִוִּיתִי אֶת-בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית, וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים. וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת, וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן; עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת, עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן".

כך גם במצרים בימי יוסף, היו 7 שנות שבע, ואחריהן 7 שנות רעב. יוסף, שהיה בן משכיל, אגר תבואה ב-7 שנות השבע כך שתספיק ל-7 שנות הרעב.

כך גם הנמלים, שהזכרנו קודם, אוגרות במשך העונה היבשה של השנה את המזון שיצטרכו במשך העונה הגשומה.

3. אך אפשר לעשות את החשבון באופן אחר: בני ישראל במדבר קיבלו, במשך 6 ימים, מן שהספיק למשך 7 ימים; הם היו צריכים לאכול 6/7 מהכמות הזאת במשך ימי החול, ולחסוך 1/7 לשבת. לפי זה, שיעור החיסכון המומלץ הוא 1/7 מההכנסה.

אין סתירה בין שני החשבונות: החשבון הראשון מתייחס לתקופה של שפע יוצא מן הכלל (כמו יום שישי או השנה השישית, שבה קיבלו פי שניים משנה רגילה), והחשבון השני מתייחס לתקופה של פרנסה מסודרת אך ללא שפע מיוחד. בתקופה של שפע מיוחד יש לשמור 1/2, אך בתקופה ממוצעת יש לשמור 1/7.

הבהרה: הכותב אינו מוסמך לתת ייעוץ השקעות.

הקיץ (מהשורש קץ, סוף) הוא סוף עונת אסיף הפירות - מאמצע אב עד אמצע תשרי. בעונה זו היבול כבר מועט, אולם בן משכיל עדיין אוסף את מה שנשאר כדי לשמור לחורף.

הקציר הוא העונה שבה היבול בשיאו - מאמצע ניסן עד אמצע סיון. אולם בן מביש נרדם אפילו בעונה זו (ע"פ רמ"ד ואלי).

הקיץ והקציר שניהם מציינים תקופה של שפע; פסוק אחר מלמד איך צריך להתנהג בתקופת מחסור, הנמשלת ל"חורף", (משלי כ ד): "מֵחֹרֶף עָצֵל לֹא יַחֲרֹשׁ, ""ישאל[וְשָׁאַל]""בַּקָּצִיר וָאָיִן"*.

מדוע הפסוק מדבר דווקא על "בן משכיל", "בן מביש"? למה לא נאמר פשוט "‎אוגר בקיץ משכיל, נרדם בקציר מביש"? - ייתכן שהפסוק פונה בעיקר להורים, ומטרתו ללמד אותם שעליהם להשקיע בחינוך הכלכלי של ילדיהם, כדי שיביאו להם הצלחה ולא יביישו אותם; לפי זה, הפסוק ממשיך את הרעיון שנזכר לפניו ב(משלי י א): "מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה: בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב, וּבֵן כְּסִיל תּוּגַת אִמּוֹ"*.

למה אמר דווקא "מביש" ולא כסיל או עצל? - על דרך הרמז, מביש בגימטריה = משכיל פחות מח, "לרמוז שאין מֹח בקדקדו, ולכן מעשיו מביישין את עצמו ומביישין את קרוביו" (רמ"ד ואלי).

כשבני ישראל היו במדבר, נאסר עליהם לאגור מן מיום ליום, פרט ליום שישי שבו הותר להם לאגור מן לשבת (ראו שמות טז). איך זה מסתדר עם הפסוק שלנו, המעודד אנשים לאגור מזון למשך חודשים רבים?

הסבר יפה התחדש לי לפני מספר שנים, בזכות איש אחד שפגשתי בתחנת הרכבת בתל אביב. האיש פנה לעוברים ושבים וביקש מהם כסף כדי לקנות כרטיס נסיעה ברכבת. כשהוא פנה אליי, כבר היו בידו כמה שקלים, והוא ביקש עוד כמה שקלים כדי להשלים למחיר של כרטיס. הצעתי לו שאקנה לו כרטיס נסיעה בויזה. כשנתתי לו את הכרטיס, הוא נתן לי את כל השקלים שהיו בידו.

בעיניי, המעשה הזה מעיד על בטחון גדול בה'. הוא הרי היה יכול לשמור את השקלים לעצמו, למקרה שיצטרך עוד משהו בדרך הביתה, אבל הוא החליט לתת לי אותם, כדי שלא לקבל מתנות מעבר למה שהוא צריך באותו רגע. הוא לא רצה לאגור מתנות.

לפי זה, ייתכן שיש להבדיל בין אדם המתפרנס מיגיע כפיו לבין אדם המתפרנס ממתנות:

• אדם המתפרנס מיגיע כפיו - כמו הבן המשכיל בפסוקנו, העובד בקציר - רשאי (וצריך) לאגור חלק מהתוצרת שלו לעתיד, לתקופה שבה אולי לא יוכל לעבוד;
• אך אדם המתפרנס ממתנות - כמו בני ישראל במדבר, שקיבלו מן במתנה מהשמים - צריך לקחת רק את המינימום ההכרחי לאותו יום בלבד, ואסור לו לאגור.

חיזוק להסבר זה ניתן למצוא ב(דברים כג כה): "כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ, וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ, וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן" - כשאדם נכנס לכרם של רעהו (כמובן ברשותו של רעהו, כגון שהוא פועל העובד בכרם), מותר לו לאכול ענבים מהכרם, אבל אסור לו לאגור. הענבים שהוא אוכל אינם שייכים לו, הוא מקבל אותם במתנה, ולכן מותר לו לקחת מהם רק את מה שהוא צריך לאותו רגע.

בהלכה ישנו איסור על אגירת מוצרי-מזון חיוניים, "אין אוצרין פירות שיש בהם חיי נפש בארץ ישראל... שהרי מגיע מדבר זה צער לישראל. במה דברים אמורים? בלוקח מן השוק; אבל המכניס משלו, מותר לו לעשות קבו אוצר" (רמב"ם הלכות מכירה יד ה, וכן שולחן ערוך חושן משפט רלא).

אולם שם הכוונה היא לסוחר הקונה כמות גדולה של מוצרים בשוק, במטרה ליצור מחסור ואז למכור את המוצרים ביוקר. בפסוק שלנו מדובר על אדם ה"מכניס משלו", אוגר את המוצרים שהוא עצמו הרוויח, במטרה לחסוך לעתיד.

אגב, גם לאדם הקונה מהשוק "מותר לאגור פירות שלוש שנים: ערב שביעית, ושביעית, ומוצאי שביעית" (שם), שהרי בשנה השביעית אסור לגדל תבואה חדשה, (ויקרא כה כב): "וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן"*.

חכמי המדרש פירשו את הקללות שב(דברים כח סו): "וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד, וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם, וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ" על מצב שבו לאדם אין נכסים המספקים לו פרנסה לטווח ארוך, והוא תלוי בקניית מזון מהשוק: "רבנן ורבי ברכיה. רבנן אמרי: והיו חייך תלואים לך – זה שהוא לוקח חטים לשנה, וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם – זה שהוא לוקח חטין מן הסידקי, וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ – זה שהוא לוקח לו מן הפלטר. ור' ברכיה אמר: וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלוּאִים לְךָ – זה שהוא לוקח לו חטים לשלש שנים, וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם – זה שהוא לוקח לו חטים לשנה, וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ – זה שהוא לוקח לו חטים מן הסידקי. מתיבין רבנן לר' ברכיה: והלוקח מן הפלטר מהו? אמר להם: לא דברה תורה במתים" (אסתר רבה פתיחה א, ודומה לזה בבלי מנחות קג:). לפי רבי ברכיה, מי שאין לו בבית חיטה לאפות ממנה לחם לשבוע, וצריך לקנות בכל יום לחם מהאופה, חשוב כמת!

כתבנו שאסור לאדם לאגור מתנות שהוא מקבל מאחרים, אבל בהלכה נרמז שמותר לעני לאגור מתנות-עניים לשנה: "מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ מָאתַיִם זוּז, לֹא יִטֹּל לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי" (משנה פאה ח ח), "מאתים זוז - קים להו לרבנן שאלו מספיקים לשנה אחת לכסות ולמזונות" (ברטנורא שם).

כתבנו שמותר לאדם לאגור משל עצמו ולחסוך לעתיד, אולם ספר הזוהר מתנגד לכך ורואה בזה חסרון אמונה: "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, רבי יוסי פתח, (תהלים קמה16): פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון, מה כתיב למעלה, עיני כל אליך ישברו, כל אלו בני עולם מצפים וזוקפים עייניהם לקודשא בריך הוא, בגין כך כל אינון בני אמונה מבקשים בכל יומא ויומא לשאול מזונותיהם מקודשא בריך הוא, ולהתפלל תפילה עליה עליה, מאי טעמא, בגין דכל מי שמתפלל תפילה לגבי קודשא בריך הוא על מזונותיו, גורם דיתברך כל יום על ידו ההוא אילנא דמזון שהכל בו. ואף על גב שנמצא איתו, צריך לשאול לפני קודשא בריך הוא, ולהתפלל תפילה על מזונות כל יום, בגין דימצא על ידו ברכות כל יום ויום למעלה, ודא הוא ברוך יהו"ה יום יום. ועל כן לא צריך לו לאדם לבשל מזונות מיום ליום אחרת, ולא לעכב מיום ליום אחרת, הדא הוא דכתיב ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו, יום ביומו דייקא, חוץ מערב שבת לשבת כמו שהידוע." (זוהר ח"ב דף סב.), "... אלו שלא מאמינים בו בקודשא בריך הוא, לא צריך להסתכל בדרכיו אלו צריך לטרוח בעצמם כל יום אחר מזונות יום ולילה ולא עולה בידם לחם, מי גרם להם את זה? בגלל שאינם בני אמונה. גם כאן, שטו העם ולקטו, שטו בשטות עצמם וצריך לטרוח עליו, הדא הוא דכתיב וטחנו ברחים, ואחר כל הטרחא לא עולה בידם אלא כמה דכתיב והיה טעמו כטעם לשד השמן, ולא יותר, מי גרם להם את זה? בגלל שלא היו בני אמונה." (שם דף סג.).

ראו גם: "האם מותר או חובה לחסוך כסף לגיל הפרישה?", הרב עזריה אריאל, אתר "ישיבה" שאלה 87903, ח' בסיון ה'תשע"ד.