מ"ג בראשית ח כא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מ"ג בראשית · ח · כא · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וירח יהוה את ריח הניחח ויאמר יהוה אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו ולא אסף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיָּרַח יְהוָה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיָּ֣רַח יְהֹוָה֮ אֶת־רֵ֣יחַ הַנִּיחֹ֒חַ֒ וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־לִבּ֗וֹ לֹֽא־אֹ֠סִ֠ף לְקַלֵּ֨ל ע֤וֹד אֶת־הָֽאֲדָמָה֙ בַּעֲב֣וּר הָֽאָדָ֔ם כִּ֠י יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו וְלֹֽא־אֹסִ֥ף ע֛וֹד לְהַכּ֥וֹת אֶת־כׇּל־חַ֖י כַּֽאֲשֶׁ֥ר עָשִֽׂיתִי׃


תרגום

​ ​ ​
אונקלוס (תאג'):
וְקַבֵּיל יְיָ בְּרַעֲוָא יָת קוּרְבָּנֵיהּ וַאֲמַר יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ לָא אוֹסֵיף לִמְלָט עוֹד יָת אַרְעָא בְּדִיל חוֹבֵי אֲנָשָׁא אֲרֵי יִצְרָא לִבָּא דַּאֲנָשָׁא בִּישׁ מִזְּעוּרֵיהּ וְלָא אוֹסֵיף עוֹד לְמִמְחֵי יָת כָּל דְּחַי כְּמָא דַּעֲבַדִית׃
אונקלוס (דפוס):
וְקַבֵּיל יְיָ בְּרַעֲוָא יַת קוּרְבָּנֵיהּ וַאֲמַר יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ לָא אוֹסֵיף לִמְלַט [נ"א: לְמֵילָט] עוֹד יַת אַרְעָא בְּדִיל חוֹבֵי אֱנָשָׁא אֲרֵי יִצְרָא לִבָּא דֶּאֱנָשָׁא בִּישׁ מִזְּעוּרֵיהּ [נ"א: מִזְּעֵירֵיהּ] וְלָא אוֹסֵיף עוֹד לְמִמְחֵי יַת כָּל דְּחַי כְּמָא דַּעֲבָדִית׃
ירושלמי (יונתן):
וְקַבֵּל יְיָ בְּרַעֲוָא קוּרְבָנֵיהּ וַאֲמַר יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ לָא אוֹסִיף לְמֵילִיט תּוּב יַת אַרְעָא בְּגִין חוֹבֵי בְּנֵי אֱנָשָׁא אֲרוּם יִצְרָא דְלִבָּא דְאֵינָשָׁא בִּישׁ מִטַלְיוּתֵיהּ וְלָא אוֹסִיף תּוּב לְמִמְחֵי יַת כָּל דְחַי הֵיכְמָא דְעוֹבָדִית:

רש"י

לפירוש "רש"י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"מנעריו" - מנעריו כתיב משננער לצאת ממעי אמו נתן בו יצר הרע "לא אסף ולא אסף" - כפל הדבר לשבועה הוא שכתוב אשר נשבעתי מעבור מי נח ולא מצינו בה שבועה אלא זו שכפל דבריו והיא שבועה וכן דרשו חכמים במסכת שבועות (דף לז)

רש"י מנוקד ומעוצב

לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

מִנְּעֻרָיו – "מִנְּעֻרָיו" כְּתִיב, מִשֶּׁנִּנְעַר לָצֵאת מִמְּעֵי אִמּוֹ נִתַּן בּוֹ יֵצֶר הָרַע.
לֹא אֹסִף, וְלֹא אֹסִף – כָּפַל הַדָּבָר לִשְׁבוּעָה. הוּא שֶׁכָּתוּב (ישעיהו נד,ט): "אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבוֹר מֵי נֹחַ", וְלֹא מָצִינוּ בָּהּ שְׁבוּעָה אֶלָּא זוֹ שֶׁכָּפַל דְּבָרָיו, וְהִיא שְׁבוּעָה. וְכֵן דָּרְשׁוּ חֲכָמִים בְּמַסֶּכֶת שְׁבוּעוֹת (ל"ו ע"א).[2]

אבן עזרא

לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

וירח — על משקל "וינח בכל גבול מצרים" (שמות י יד). ונפתח הרי"ש בעבור החי"ת שהיא מהגרון, כמשפט לשון הקודש. וחלילה חלילה להיות השם מריח ולא אוכל, כי כן כתוב: "אשר חלב זבחימו יאכלו" (דברים לב לח). רק הטעם, שקיבל העולה וישרה לפניו, כאדם שמריח ריח טוב והוא ערב:

הניחח — מלשון מנוחה, והחי"ת כפול כהכפל פ"א "ונאפופיה" (הושע ב ד). והטעם, שהניח הריח מהזעף, או שיניח כח עליון:

אל לבו — כמו "עם לבו". ואחרי כן גלה סודו לנח, כי נביא היה:

וטעם לא אוסיף עוד לקלל — כאשר קללה על ידי אדם, כי כן כתוב, "ארורה האדמה" (בראשית ג יז):

יֵצר - היא התולדה אשר נוצרה לו:

ולא אוסיף עוד — על המבול. ומלת עוד, לעולם, או פעם שנית, וכן "ויבך על צואריו עוד" (בראשית מו כט):

רמב"ן

לפירוש "רמב"ן" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ויאמר ה' אל לבו" - לא גלה הדבר לנביא בזמן ההוא רק ביום צוותו את משה בכתיבת התורה גלה אליו כי כאשר הקריב נח קרבנו עלה לפניו לרצון וגזר שלא יוסיף להכות את כל חי וכבר כתבתי בזה (לעיל ו ו) סוד נרמז לרבותינו ז"ל וטעם בעבור האדם כי בעבורו נענשו ואם אדם לא חטא היו הם ניצולין אף על פי שהשחיתו גם הם דרכם "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" - מלמד עליהם זכות שיצירתם בתולדת רעה בימי הנעורים ולא בימי הזקנה ואם כן אין להכות את כל חי מפני שני הטעמים האלה וטעם המ"ם כי מתחלת הנעורים הוא בהם כמו שאמרו (ב"ר לד יב) משננער לצאת ממעי אמו נתן בו יצר הרע או יאמר כי מן הנעורים כלומר מחמתם תהיה רעת היצר באדם שהם יחטיאו אותו ויש אומרים שהוא כמו בנעוריו וכמוהו מטרם שום אבן אל אבן בהיכל ה' (חגי ב טו) וכן זאת הארץ אשר תפילו מנחלה לשבטי ישראל (יחזקאל מח כט)

רבינו בחיי בן אשר

לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

מנעוריו אמרו רז"ל מנעוריו משננער לצאת ממעי אמו. וידוע שאין האדם מתחייב במצות שהן מצד היצר טוב, עד י"ג שנה, וזהו שדרשו רז"ל יצה"ר גדול מיצר הטוב י"ג שנה. וכן אמר שלמה ע"ה (קהלת ד) כי מבית הסורים יצא למלוך, כי משעה שהוא יוצא מבית הרחם ששם אסור ומוסגר כאדם המוסגר בבית האסורים מיד הוא רוצה למלוך והוא מבקש פי הדד ונמשך אחר התאוות, ומפני שהמלה חסרה אל"ף פירשוהו מל' תרגום, כי תרגום ויבאש וסרי.

ספורנו

לפירוש "ספורנו" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

"את ריח הניחח" שהי' אז ראוי להקרבה:

" ויאמר ה' אל לבו" שלא גלה לנח ולבניו עד שקבלו מצותיו והקים ברית:

" כי יצר לב האדם רע" כי בהיות המזגים מכאן ואילך פחותים מאשר היו קודם המבול לא יאיר בהם הכח השכלי מנעוריה' כבראשונה באופן שיתקומם למתאוה המתגבר עליו מנעוריו:

מלבי"ם

לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(כא) "וירח ה' את ריח הניחוח". ענין הקרבן הוא ששורף את גוף הבע"ח לעפר והחלקים הרוחניים עולים למעלה ע"י האש המפריד בין הדבקים. ומזה ילמד להכניע כחות חמרו ולבטלם ולשרפם ע"י רשפי אש שלהבת אהבת ה', שמעלה רוחניות נפשו ע"י מחשבתו וכוונתו הטובה לה' וה' מצרף מחשבתו הטובה למעשה, וזה ריח הקרבן ר"ל רוחניות שבו, ופי' וירח ה' שה' מקבל הרוחניות העולה מהקרבן, והוא נחת רוח לפניו כאילו נח עצמו הקריב א"ע לקרבן, וע"ז אמר במדרש הריח ריח של א"א עולה מכבשן האש, הריח ריח של חמו"ע, ר"ל כי רושם של השורש נשאר בענפים שעי"כ היו מבניו צדיקים שמסרו נפשם על קדוש השם, כמו שהשרש הוא נח מסר נפשו במחשבה לעלות על מוקדה לשם ה', ועי"כ ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, שיש הבדל בין בעבור ובין בגלל, שבגלל מציין הסבה הקודמת ובעבור מציין הסבה המאוחרת, ור"ל שמה שקלל את האדמה לא היה בגלל האדם, היינו לעונש בגלל חטאו, רק בעבור האדם, היינו לתועלת האדם ולטובתו, ששני פעמים קלל ה' את האדמה, הראשון מה שקלל את האדם אחרי אכלו מעץ הדעת שאמר ארורה האדמה בעבורך, שהיה ג"כ לטובתו, שע"י שאכל מעץ הדעת ונתערב החומר עם הנפש וגברו בו התאוות ותכונות הרעות, קלל את האדמה שהיתה מוציאה מזונותיו בלא פסולת ובלא קליפה, ועי"כ מצא מזונותיו בלא טורח ועמל, וע"י המנוחה ורוב שלוה ילך אחרי יצרו הרע, וקללה לטובתו כדי שיעמול על מזונותיו ולא יהיה לבו פנוי לחטוא, אבל עדיין גבר החומר על הנפש, כי האדמה בימי עלומיה היה כחה גדול מאד, והחומריית היה חזק והיה עשוי לאורך ימים, שע"כ היו אז הברואים חזקי הגוף וענקים וגבורי כח, כמו שמוצאים עד היום בעמקי האדמה עצמות הנפילים והענקים ובע"ח משונים בגדלם שנמחו בעת המבול ולא נשארו דוגמתם אחרי כן, וכן יעידו ע"ז הארכת ימיהם, ומה שספרו חז"ל במדרש שהיו עוקרים ארזים ואריות והנמרים היו בעיניהם כנמלים, וע"י תגבורת החומר נחלשה הצורה, וגבר העפר על הרוחני, ולכן עשה זה לטובתו וקלל את האדמה בעת המבול שנשחתה גם הארץ, והחליש את הטבע שמאז נעשה שינוי בהאויר ובמזונות וביסוד העפר עד שמאז לא נולדו ענקים כאלה ונתקצרו הימים, ובזה תגבר הנפש והגוף יכנע לפניה ולא יתגבר על הרוחניות בגבורתו, וזה נודע מענין קרבן נח שהכניע את הגוף ומסר אותו לקרבן במחשבתו שיעלה כליל על מזבח אהבת ה' וריח הרוחניות עלה לרצון עד שידע ה' שמעתה לא יצטרך עוד לקלל את האדמה לטובת האדם הרוחניות שהוא נשמתו. כי כבר הוחלש כח האדמה והחומריות. כי יצר לב האדם רע מנעוריו. שמעתה מה שיצר לב האדם רע לא יהיה בסבת האדמה, רק הסבה לזה הוא מנעוריו מצד נעוריו. ר"ל שאם היה האדם נולד שלם בשכלו תיכף בהולדו כמו שנולד אדם הראשון לא היה בא לידי חטא, כי הנפש לפי תכונתה נבראה לצייר בלבו ציורים טובים, כמו ציורי הענוה והבושת ויראת ה' ואהבתו, ועשות צדקה וחסד ורחמים וכדומה, והיה ראוי שציוריה הטובים יגברו על ציורי הכח המתעורר והמתאוה אשר יעלה על לבו ציורים רעים לכל חטאת, אבל הסבה מה שציורי הלב לרעה גוברים על הציורים הטובים, הוא מפני שהאדם בהולדו עיר פרא יולד, וציורי התאוה באים בו מנעוריו, שמאז יולד יצטיירו בלבו ציורים רעים קנאה וגאוה ונקמה וחמדה וכדומה והם נעשו אזרחיים בנפשו, ועת יגדל ויתחיל השכל להתעורר וכחות הנפשיות יציירו בו ציורים אחרים טובים, כבר ימצאו שנפשו מלאה מציורים הרעים שקדמו ברעיוניו ונעשו בו טבע שני, כמ"ש בדרושי אה"ש דרוש ב', וא"כ נעוריו הוא הסבה מה שיצר לב האדם רע. ר"ל מה שהציורים העולים על הלב הם לרעה ולא לטובה, ולכן לא יוסיף לקלל את האדמה כי כבר נתמעט כחה ועכירותה ע"י קללות הקודמות ולא היא הגורמת יצרו הרע, וכן לא אוסיף להכות כל חי כאלו כחות החיים שבאדם [המקובצים מכחות כל בע"ח שקדמו להם בבריאה כמדרגת הפשוטים אל המורכב מהם] הם גרמו לו מה שכחות נפשו נוטים לרע, כי כבר נכנעו כחות החיים ועלו לרצון על מזבחי:  

אלשיך

לפירוש "אלשיך" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

(כא) ראוי לשית לב לפי הפשט, מה היא אמירה אל לבו. וגם אל כפל הענין במלות שונות, וידוע מה שאמרו ז"ל (שבועות לו א)

שהוא לאו לאו שבועה, ועדיין צריך טעם אל שינוי הלשון. והנה לזה נשית לב גם אל ענין אומרו למעלה, וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו. ויתכן כי המשילה תורה הדבר אל מלך חסד בשר ודם, שבהשתנות לבו ומחשבתו מעשות חסד, על חטאת המקבלים. כי למה שלבו חפץ חסד קשה עליו על מה שנשתנה לבו מלהטיב. כן הוא יתברך כל חפצו להטיב, וכאשר רבתה רעת האדם וינחם כי עשה את האדם, כי נשתנית מחשבתו מלהטיב לפי מעשיהם, נתעצב בשביל לבו, שהוא כנוי על מחשבתו שנשתנית לבלתי הטיב. ועתה כאשר קבל "ריח ניחוח", ונתפייס בזכות הקרבן, ותהיה עתה מחשבתו לבלתי הביא עוד מבול, אז "ויאמר" לשון חבה "אל לבו", כי אמר בלשון חבה בשביל לבו, הוא מחשבתו שנשתנה, ששמח וגמר אומר על בא אל הפועל מה שהוא חפצו תמיד שהוא להטיב, "לא אוסיף" כו' והיא השבועה כנודע:

ופשט הענין כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה לא ז) על פסוק והנני משחיתם את הארץ, משל למלך שכעס על בנו והרג את אומנתו עמו. ויהיה הענין על שמרוב געגועין ושופע טובה שעשתה לו בעט בו, כן על רוב טובות והנאות שהיתה הארץ מוציאה להם בעטו, וכמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה לד יח) שאחד לארבעים שנה היו זורעים, ועל דרך זה דברים רבים, על כן נתקללה האדמה עמם. אמר עתה "לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי" הלא "יצר לב האדם רע מנעוריו", כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה לד יב, ירושלמי ברכות פ"ג ה"ה) משננער מבטן אמו, שהוא מטרם יהנה מהאדמה, ואם כן למה תקולל גם היא בעבורו והיא לא חטאה, וגם בשביל הבעלי חיים כי גם הם לא חטאו, וזהו "לא אוסיף להכות את כל חי", גם שלא תקולל האדמה:

ואמר "כאשר עשיתי", יכוין מה שאמרו ז"ל (סוטה יא א) על פרעה שנתחכם להשליך היאורה, על כי נשבע ה' לבלתי הביא מבול לעולם, ואמר הקב"ה אני לא אביא, אך הם יבואו אל המבול. וזה יאמר "לא אוסיף להכות כאשר עשיתי" אני, רק שהם יעשו כי יבואו אל המים. ועדיין נלמד לאו לאו שבועה, עם שכל אחד ענין בפני עצמו, על אומרו סגנון אחד שני פעמים לא אוסיף לא אוסיף, ולא אמר ולא אכה את כל חי כו':

(כב) ואחר שחס על קלקול עולם השפל, חס גם על עולם הגלגלים, שאמרו רבותינו ז"ל (שם סוף פרשה לג) שכל שנים עשר חדשי המבול לא שימשו המזלות. ועל כן יאמר עתה "עוד כו' זרע וקציר" כו', הם ששה חלוקי ימות השנה שניין דא מן דא על פי סיבוב הגלגלים לפי צורך התבואות, וכן "יום ולילה" על ידי גלגל היומי שלמעלה, על כל גלגלי הכוכבים ומזלות, "לא" "ישבותו" כאשר שבתו בשעת המבול כנודע מאמרם ז"ל (שם):

"כי יצר לב" כו'. אמרו רבותינו ז"ל (סוכה נב א) שבעה שמות נקראים ליצר הרע, הקב"ה קראו רע שנאמר "כי יצר לב" כו'. משה קראו ערל שנאמר ומלתם את ערלת לבבכם. דוד קראו טמא שנאמר לב טהור ברא לי מכלל דאיכא טמא. שלמה קראו שונא אם רעב שונאך כו'. ישעיהו קראו מכשול הרימו מכשול. יחזקאל קראו אבן והסירותי את לב האבן. יואל קראו צפוני ואת הצפוני ארחיק מעליכם ע"כ. ענינו שהיצר הרע מרמה לאט לאט עד מולכו עליו, והוא כי טרם ידע הנער בחור בטוב ומאוס ברע, כי לא יבחין בין טוב לרע - בין חטא לדבר אחר, מתחכם ללמדו לעשות רע בכל אשר יפנה ירשיע ויזיק, ואין זה רק שמכין אותו לכשיגדיל להחטיאו ברעות. וזהו "רע מנעוריו":

כשגדל עוד מעט ועדיין לא טעם טעם חטא, מתחיל רוח היצר הרע לפעמו, בתת לבו על המותרות במשתאות ואכול ושתו למעדנים, למען המשיכו לכמה מיני עבירות על ידי כן, כמאמרם ז"ל (שמות רבה מא יא) כל מקום שאתה מוצא ישיבה לאכול עושה רושם, וישבו לאכול וימכרו את יוסף כו', וכענין ויהיה כי הקיפו כו'. (איוב א ה) ועל זה קראו "ערל", כי הערלה היא מותר. וקראו משה כך, על כי כל תלונות דורו היו על מותרות, כענין שאלות בשר ואבטיחים ודגים ושומים ובצלים, והיתר עריות בוכים על עסקי משפחות כו', כי על כן אמר ומלתם את ערלת לבבכם כו':

ואחר הכנת המותרות, טמא יטמאנו בכל טומאות זמה וגזלות וכיוצא, כי הרבה יין עושה, ועל כן דוד קראו "טמא":

והנה עד כה היה כאורח בא, כמחלה פניו ישמע בקולו כהלך בבית העשיר, אחר כך נעשה בעל הבית משתרר עליו בעל כרחו, מראה פנים נגדו וכשונא, כי ידע כי לא יבוש כי ישתרר עליו, כענין שכתבנו על רשעים, שנדמה להם כחוט השערה, ומעיז פניו נגדו, ומצליח כי נעשה בעל הבית. על כן שלמה - אשר כל חכמתו לא שוה לו, כי הרי נעשה כבעל הבית על ידי הרבות סוסים, והרבות נשים וגם נכריות אלו על אלו עד שנשיו הטו את לבבו - קראו "שונא" כמחטיאו בעל כרחו ואינו יכול לו: ואחר שהוא בעל הבית יבזה בעיניו להחטיא אותו בלבד, כי אם גם ישתדל עד שהאיש ההוא יחטיא את הזולת, וזהו קראו "מכשול" להפיל את הזולת, על כן ישעיה קראו מכשול, שבימיו היו מחטיאי אדם בדבר:

וטרם הגיעו לכלל זה, עדיין היה אפשר לו ישמע לקול מוריו לשוב מרשעו, אך אחר שהגיע לגדר הנזכר, עוד יוסיף כי יקשה את לבו ויעשנו כ"אבן" קשה מלשמוע לקול מוריו ולמלמדו ולמוכיח בשער, על כן יחזקאל קראו "אבן", על כי בימיו הקשו עורף לבלתי שמוע אמרי מוסרו:

ואחר כך עוד יוסיף לחטא קשה מזה, והוא שעושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס, עושה עצמו כמקבל מוסר ועושה טוב, ובקרבו צפון רשעו, על כן יואל קראו "צפוני", כמאמרם ז"ל (סוכה נב א) למה נקרא "צפוני" שהוא צפון בלב:

כלי יקר

לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"לא אוסיף עוד לקלל האדמה בעבור האדם". וכן נאמר לאדם (בראשית ג.יז) ארורה האדמה בעבורך. ומכאן ראיה שהאדמה היתה סבה אל חטא האדם כי נתנה בו חומר גס ועב הנוטה ביותר אל החומריות כמ"ש (ויקרא כח.כה) ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה, וזה נאמר דווקא על ז' אומות אשר ישבו בארץ הקדושה לפנים, יען כי אע"פ שצבר הקב"ה עפרו מכל ד' רוחות העולם ונמצא שכל הארצות יש להם חלק בחטא האדם כי כולם נתנו בו חומר עב וגס, מ"מ כל שאר הארצות קבלו דינם ונטהרו במי המבול שג' טפחים של מחרישה נתקלקלו ובזה נתרכך חומר הארץ וניטל קשיותו ומאז אין חומר הארץ רע כבתחלה, הן מצד העונש שנטהרה במי המבול כדרך כל טבילה שהיא טהרה וסילוק הזוהמא והטומאה, הן מצד הטבע שנתרככה כל הארץ במי המבול ומאז אין חומר הארץ קשה כל כך כאשר היתה לפנים. אבל בא"י נאמר ביחזקאל (כב.כד) ארץ לא מטוהרה היא ולא גושמה ביום זעם. מאחר שלא נטהרה במי המבול א"כ עוד טומאתה בה וכשיושבי הארץ ההיא חוטאים יש לתלות החטא בארץ, לכך נאמר דווקא בארצות ז' אומות ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה וגו' כי בזה מיושב מה שיש להקשות הרי הכתוב אומר כמעשה ארץ מצרים וגו' וכמעשה ארץ כנען וגו' הושוו זה לזה וא"כ למה לא תקיא הארץ את יושביה ארץ מצרים כאשר קאה ארץ כנען את הגוי, אלא לפי שארץ מצרים גושמה ביום זעם ואין לתלות עוד פשעם בארץ א"כ למה תקיא כי די בזה אם הגוי החוטא יקבלו עונשם על ארצם, אבל א"י לא גושמה עדיין יש לתלות בארץ, לכך נאמר (דברים כט.כא) וראו את מכות הארץ וגו'. כמו שיתבאר במקומו בע"ה לכך נאמר אחר מבול זה, לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם. כי מכאן ולהלן אין לתלות פשע האדם בארץ כ"א ביצרו הרע המושך כחו מן הנחש ומן סמאל רוכבו, זה שנתן טעם לדבר כי יצר לב האדם רע מנעוריו שעיקר חטאו יהיה תלוי ביצרו ולא בחומר הארץ. והמופת על זה, כי בדור המבול כתיב וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. ר"ל הולך וגרע מיום ליום וחטא זה תלוי ודאי בחומר הארץ לא מצד כח השכלי שבאדם כי בישישים חכמה ואורך ימים תבונה (איוב יב.יב) ואיך לא ינחם האדם על רעתו בבואו בשנים אמנם אם החומר לבד סבתו אתי שפיר, כי החומר מצד בהמיותו גם כי יזקין לא תסור ממנו אולתו. אבל אחר המבול שנטהר חומר הארץ מאז אין לתלות החטא כי אם ביצר הרע המתגבר ביותר בימי נערותו אבל כי יזקין יפקח עין שכלו ולא ישוב לכסלה לכך לא נאמר כל היום כי אם מנעוריו לבד אמנם כי יבא לי"ג שנה ובא גם רעהו וחקרו והוא היצ"ט והוא סיבת קיומם.

אור החיים

לפירוש "אור החיים" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

וירח ה' וגו'. כוונת ההודעה לומר שהגם שהקרבן שהקריב נח מנכסיו הם נכסי שמים אשר ברא ה' בעולמו אף על פי כן נתרצה בהם ובאמצעות הקרבתם נדב להטיב ונשבע שלא יכרית עוד כל בשר מבלי שאלת דבר ממנו אלא כביכול מעצמו נתרצה כאילו מה שקבל הוא של המקריב ואינו שלו. ועל פי דרך זה היה מפרש מורי ורבי אדוני זקני זצ"ל מאמר אחד (עירובין דף סה.) וזה לשונם כל המתפתה מיינו יש בו מדעת קונו שנאמר וירח ה' את ריח הניחוח ע"כ פירש הוא ז"ל כל המתפתה מיין שלו כי יגיש אליו אורח כוס של יין מיינו של בעל הבית ובאמצעותו יעשה לו מבוקשו ממנו מעצמו יש בו מדעת קונו כי כן עשה ה' כמו שפיר' בסמוך. ודקדק לומר מתפתה לומר שנתפתה באמצעות המוגש אליו מבלי שיצטרך אליו דבר וכפי זה באה הודעת הכתוב דבר זה למי שירצה ללכת בדרכי קונו. גם להכרתו אצלנו שיש בו מדעת קונו. והגם שמצינו בכמה מקומות שאמר הכתוב ריח ניחוח, לא מצינו שנתנדב לעשות טובה מעצמו כזה אלא שיתרצה בו או ימחול לו חטאו:


ויאמר ה' וגו' לא אוסיף וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר לא אוסיף ולא אוסיף. ורש"י ז"ל פירש כפל הדבר לשבועה וכו' וכן דרשו במסכת שבועות (דף לו:) ע"כ. וקשה כי דברי רז"ל לא כך הם וזה לשונם אר"א לאו לאו שבועה וכו' אמר רבא והוא דאמר לאו לאו תרי זמני דכתיב ולא יכרת עוד כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה וגו' וכתיב (ט' ט"ו) ולא יהיה עוד המים למבול ע"כ. והם ב' כתובים הבאים בדברי ה' לנח בסמוך ולא הוכיח מפסוק זה כדברי רש"י. וטעם הש"ס שלא הוכיחו השבועה מכפל לא אוסיף ולא אוסיף האמורים בפסוק ראשון שאמר ה' אל לבו, יש טעם נכון בדבר כי לא נאמרו שניהם בפרט אחד שיהיה נחשב כפול כי לא אוסיף ראשונה היה על פרטי האדמה ולהיות שלקתה ב' או ג' פעמים לסיבת בני אדם, חטא אדם לקתה אדמה, חטא קין לקתה אדמה מבלי תת כחה, חטאו דור המבול לקתה האדמה, לזה בתחילת רצונו יתברך אמר לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם ואפילו לחלק אחד מהאדמה ולא פרט מפרטיה. ועוד רצה ה' בנחת רוח שהיתה אז לפניו ואמר ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשה גם מבלי השחתת הארץ כלל, וכפי זה איה מקום הכפל לומר שהיא השבועה. לזה דרש רבא מב' פסוקים והם לא יכרת כל בשר ולא יהיה עוד מבול ולא יהיה עוד המים למבול. ועיין כונת הכתוב ודרשתם ז"ל במקומו בע"ה. ומעתה עלו דברי רש"י בצריך עיון. ואולי שהיתה לו גירסא אחרת בש"ס וכמו שכתב הרא"ש שם בשבועות. ועיין מה שפירשתי בפסוק ולא יכרת וגו'. ונשאר לנו לתת טעם למה שינה הכתוב במאמריו פעם הקדים לקלל קודם אומרו תיבת עוד ופעם הקדים תיבת עוד לתיבת לקלל ולא השוה שיעור דבריו. הטעם הוא להיות כי הקללות שנתקללה האדמה ישנם לשעבר ולהבא שלא יצתה מהם מה שאין כן קללת כל חי המתים כבר מתו והיו כלא היו והחיים אין הכר בהם למה שעבר, לזה דייק ה' בדבריו ואמר לא אוסיף לקלל עוד האדמה יותר קללה על קללתה שהיא בה. וסמך תיבת עוד אחר שאמר לקלל לומר לא אוסיף קללה ביותר ממה שהיא. וזה יגיד כי עודנה בקללה ראשונה, אבל בהכאת כל בשר הקדים עוד להכאה כי אין בתוספת הכאה זו חלק מהראשונה ודו"ק:


כי יצר לב וגו'. פירוש על דרך אומרם ז"ל במסכת בבא קמא (דף לט.) שור האצטדין שנגח פטור דכתיב כי יגח ולא שיגיחוהו ע"כ. והן האדם מנעוריו קודם שיבחין למאוס ברע ולבחור בטוב יקדמנו הרע משננער ממעי אמו והרע מדריכו בבחינתו והיה כי יגדל כבר הטביע בו הרע כמו שהטביעו הנגיחה בשור האצטדין. וטעם זה יועיל לבל דנו בהכרת אבל על כל פנים ענוש יענש על אשר איננו שומע בקול האלהים, וישתנה משור המתלמד כי הוא מותר האדם מן הבהמה למאוס ברע בהכירו ולבחור בטוב, והועיל טענת רע מנעוריו שלא יתכעס ה' עליו כל כך שנראה שהפליא לעשות כי יש לו סיבה להרשיע לצד לימודו מנעוריו:

ילקוט שמעוני

לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

וירח ה' את ריח הניחוח. אמר ר' חנינא: כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו, דכתיב: וירח ה' את ריח. אמר רב: כל שדעתו מיושבת עליו ביינו יש בו מדעת של שבעים זקנים, יין ניתן בשבעים וסוד ניתן בשבעים, נכנס יין יצא סוד, וזה הואיל ולא יצא סודו שקול הוא כסנהדרין של ע'. אמר ר' חנינא בר פפא: כל שאין יין נשפך בביתו כמים אינו בכלל ברכה, שנאמר: "וברך את לחמך ואת מימיך". מה לחם ניקח בכסף מעשר, אף הנך דנקחין בכסף מעשר, וקא קרי לה מים; אי לא נשפך בביתו כמים, אינה ברכה.

וירח ה'. הריח ריחו של אברהם אבינו עולה מכבשן האש, הריח ריחן של חנניה מישאל ועזריה עולין מכבשן האש. משל לאוהבו של מלך שכבדו בדורון נאה, בדיסקוס נאה. עמד בן בנו וכיבדו, אמר: דמי דורון דידך לדורון דסבך. כך הריח ריח של שמד:

ויאמר ה' אל לבו. הרשעים הן ברשות ליבן: "אמר נבל בלבו", "ויאמר עשו בלבו", "ויאמר ירבעם בלבו", "ויאמר המן בלבו". אבל הצדיקים ליבן ברשותן: "וחנה היא מדברת על לבה", "ויאמר דוד אל לבו", "וישם דניאל על לבו". דומין לבוראן: ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף. לא אוסיף, ליסגי ליסגי, לא אוסיף לנח, לא אוסיף לדורות.

כי יצר לב האדם רע. עלובה היא העיסה שנחתומה מעיד עליה שהיא רעה, עלוב הוא השאור שמי שברא אותו מעיד עליו שהוא רע, שנאמר: "כי הוא ידע יצרנו". עלובה היא הנטיעה שמי שנטעה מעיד עליה שהיא רעה, שנאמר: "וה' צבאות הנוטע אותך דבר עליך רעה".

שאל אנטונינוס את רבינו, א"ל: מאימתי יצר הרע ניתן באדם? א"ל: עד שלא יצא ממעי אמו. א"ל: לאו, שאילו כן היה חוטט את בני מעיה ויוצא. והודה לו רבי שהשווה לדעת המקרא: כי יצר לב האדם רע מנעוריו, [מנעריו] כתיב, בשעה שהוא נינער לעולם. ועוד שאלו: אימתי ניתנה נשמה באדם? משיצא ממעי אמו, או עד שלא יצא ממעי אמו? א"ל: משיצא ממעי אמו. אמר לו: לאו! משל אם תניח בשר ג' ימים בלא מלח, מיד הוא מסריח; והודה לו ר', שהשוה דעתו לדעת המקרא, שנאמר: "חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי", מאימתי ניתנה נשמה בי? משעה שפקדתני.

תנו רבנן: קשה יצר הרע שאפילו יוצרו קראו רע, שנאמר: כי יצר לב האדם רע. שבעה שמות יש לו ליצר הרע. הקב"ה קראו רע, משה קראו ערל, שנאמר: "ומלתם את ערלת לבבכם". דוד קראו טמא, שנאמר: "לב טהור ברא לי אלקים", מכלל דאיכא טמא. שלמה קראו שונא, שנאמר: "אם רעב שונאך האכילהו לחם". ישעיה קראו מכשול, שנאמר: "הרימו מכשול מדרך עמי". יחזקאל קראו אבן, שנאמר: "והסירותי את לב האבן מבשרכם". יואל קראו צפוני, שנאמר: "ואת הצפוני ארחיק מעליכם":

בעל הטורים

לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

וירח. ב' במסורה הכא ואידך וירח את ריח בגדיו. וזה שדרשו רז"ל אפי' פושעי ישראל עתידין שיתנו ריח וזה הוא וירח את ריח בגדיו א"ת בגדיו אלא בוגדיו וירח ה' את ריח הניחוח שעתידין ליתן ריח ניחוח. ד"א רמז שנכנס עמו ריח ג"ע כשהריח ריח בגדיו אז וירח ה': מנעריו. ג' במסורה הכא ואידך איש מלחמה מנעוריו. שאנן מואב מנעוריו. שמנעוריו צריך אדם להלחם עם יצה"ר ואם יגבר עליו ונצחו שאנן מואב מנעוריו ושוקט הוא על שמריו:

רבי עובדיה מברטנורא

לפירוש "רבי עובדיה מברטנורא" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

לא אוסיף לא אוסיף כפל הדבר לשבועה וכו' וכן דרשו רבותינו ז"ל בשבועות. צריך לישב דהא כשבועות דריש ליה מדכתיב ולא יכרת כל בשר עוד מימי המבול ולא יהיה עוד המים למבול. וי"ל דתרוייהו חדא מילתא נינהו ולא אוסיף ראשון דכתיב לא אוסיף לקלל עוד את האדמה סמיך ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ הרי שבועה על השחתת האדמה ולא אוסיף להכות את כל חי כאשר עשיתי סמיך אלא יכרת כל בשר עוד מימי המבול הרי שבועה על השחתת בעלי חיים אי נמי נוכל לומר כי דעת רש"י דקא' לא אוסיף הכתוב על האדמה מלא אוסיף הכתוב בבעלי חיים מה התם איכא כפל דכתיב ולא יכרת כל בשר ואמר ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר הכי נמי באדמה היה כפל מהר"ר:

<< · מ"ג בראשית · ח · כא · >>


  1. ^ לשון הגמרא במסכת שבועות: אמר רבי אלעזר: "לאו" שבועה, "הן" שבועה. בשלמא "לאו" שבועה, דכתיב (בראשית ט,טו): "ולא יהיה עוד המים למבול", וכתיב (ישעיהו נד,ט)" "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי". אלא "הן" שבועה מנא לן? סברא הוא: מד"לאו" שבועה, "הן" נמי שבועה. אמר רבא: והוא דאמר "לאו", "לאו" תרי זימני, והוא דאמר "הן", "הן" תרי זימני, דכתיב (בראשית ט,יא): "ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול", "ולא יהיה עוד המים למבול". ומד"לאו" תרי זימני, "הן" נמי תרי זימני.
  2. ^ לשון הגמרא במסכת שבועות: אמר רבי אלעזר: "לאו" שבועה, "הן" שבועה. בשלמא "לאו" שבועה, דכתיב (בראשית ט,טו): "ולא יהיה עוד המים למבול", וכתיב (ישעיהו נד,ט)" "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי". אלא "הן" שבועה מנא לן? סברא הוא: מד"לאו" שבועה, "הן" נמי שבועה. אמר רבא: והוא דאמר "לאו", "לאו" תרי זימני, והוא דאמר "הן", "הן" תרי זימני, דכתיב (בראשית ט,יא): "ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול", "ולא יהיה עוד המים למבול". ומד"לאו" תרי זימני, "הן" נמי תרי זימני.