משנה סנהדרין ז ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת סנהדרין · פרק ז · משנה ד | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

אלו הן הנסקלין, הבא על האם, ועל אשת האב, ועל הכלה, ועל הזכוריא, ועל הבהמהיב, והאשה המביאה את הבהמה, והמגדף, והעובד עבודה זרה, והנותן מזרעו למולך, ובעל אוב וידעוני, והמחלל את השבת, והמקלל אביו ואמו, והבא על נערה המאורסה, והמסית, והמדיח, והמכשף, ובן סורר ומורה.

הבא על האם יג, חייב עליה משום אם ומשום אשת אביד.

רבי יהודה אומר, אינו חייב אלא משום האם טו בלבד.

הבא על אשת אב, חייב עליה משום אשת אב ומשום אשת אישטז, בין בחיי אביו בין לאחר מיתת אביויז, בין מן האירוסין בין מן הנשואין.

הבא על כלתו, חייב עליה משום כלתו ומשום אשת איש, בין בחיי בנו בין לאחר מיתת בנו, בין מן האירוסין בין מן הנשואין.

הבא על הזכור יט ועל הבהמה, והאשה המביאה את הבהמה.

אם אדם חטא, בהמה מה חטאתכ, אלא לפי שבאת לאדם תקלה כא על ידה, לפיכך אמר הכתוב תסקל.

דבר אחר, שלא תהא הבהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנסקל פלוני על ידה.

נוסח הרמב"ם

אלו הן הנסקלין הבא על האם ועל אשת אב ועל הכלה והבא על הזכור ועל הבהמה והאישה המביאה את הבהמה המגדף והעובד עבודה זרה והנותן מזרעו למולך ובעל אוב ויידעוני והמחלל את השבת והמקלל אביו ואימו והבא על נערה מאורסה המסית והמדיח והמכשף ובן סורר ומורה הבא על האם חייב עליה משום האם ומשום אשת אב רבי יהודה אומר אינו חייב אלא משום האם בלבד הבא על אשת אב חייב עליה משום אשת אב ומשום אשת איש בין בחיי אביו ובין לאחר מיתת אביו בין מן האירוסין ובין מן הנישואין הבא על כלתו חייב עליה משום כלתו ומשום אשת איש בין בחיי בנו ובין לאחר מיתת בנו בין מן האירוסין ובין מן הנישואין הבא על הזכור ועל הבהמה והאישה המביאה את הבהמה אם אדם חטא בהמה מה חטאת אלא לפי שבאת לאדם תקלה על ידיה לפיכך אמר הכתוב תיסקל דבר אחר שלא תהא הבהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנסקל איש פלוני על ידיה.

פירוש הרמב"ם

אלו הן הנסקלין הבא על האם ועל אשת האב כו': הבא על הזכור ועל הבהמה והאשה המביאה כו': בכל מקום שנאמר בתורה דמיהם בם בסקילה ולמדנו סקילה לשוכב עם בהמה כמו שנאמר מות יומת ואת הבהמה תהרוגו: ונאמר במסית כי הרג תהרגנו הנה כמו שמסית נסקל כמו כן הבהמה וכמיתת הבהמה כך מיתת השוכב עמה. ומן המבואר כי מי שהביא זכור על עצמו בסקילה והוא הנקרא נרבע לזכור וכמו כן איש שהביא בהמה על עצמו וזה נקרא נרבע לבהמה והוא כלל באמרו יתברך שוכב עם בהמה וכן אשה המביאה הבהמה על עצמה אין הפרש שתביא על עצמה כדרכה או שלא כדרכה וכן הבא על הבהמה בין כדרכה בין שלא כדרכה: והנה הגיע לי מקום שאזכיר בו עקרים גדולים מאד מעניני העריות ואע"פ שהן מפוזרות במקומות מן המשנה וכבר בארנו כל עיקר מהם במקומו אבל אקבץ אותם בכאן כדי שיהיו כולם מצויין במקום אחד למי שירצה לראות אותם בו גם אזכור בו ענינים שלא נתבארו במשנה להשלים הכוונה כולה ואומר מתחלה שכל מה שאני אומר במקום זה בשביל איש גדול רצוני לומר שיהיה בן שלש עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות שזהו הגדול השלם אצל התורה וכמו כן בת י"ב שנה ויום אחד שהביאה שתי שערות אנו קוראין אותה גדולה וכל מה שהיה פחות מאלה השנים או בשנים האלה ולא יביאו שתי שערות אנו קוראין אותם קטן וקטנה וכל מי שאומר בו שהוא ראוי עונש או עונשין רצוני לומר שהוא חייב מלקות או אחת ממיתות ב"ד:

ואחר שהקדמתי אלה הדברים אחל לזכור הדברים אשר יעדנו להביאם בכאן ואומר כי בכל העריות אין הפרש בין ביאה כדרכה לביאה שלא כדרכה וכמו כן מערה בזכור ומערה בבהמה ומערה נקרא המכניס כל העטרה והמשמש הוא המכניס כל האבר כלו אבל הכנסת קצת עטרה הנה הוא כמו שבא דרך אברים ואין להוצאת שכבת זרע בענין חיוב העונשין סרך בשום פנים אלא כיון שהכניס האבר יתחייב העונש עליה ואפי' פירש מיד ואין הפרש בעריות כולם בין שיהיה האיש מלמעלה והאשה מלמטה או שתהיה האשה מלמעלה והאיש מלמטה וזהו שקורין ז"ל משכב הפוך וכמו כן שאר ההנחות כלם על איזה הנחה שתהיה הביאה יענישו בהכנסת העטרה היאך שיהיה זה ואם בא אדם על ערוה מן העריות באבר זולתי הזכרות אינו חייב עונש ואפי' הוציא שכבת זרע לפי שהוא דבר שנחלקו עליו ולא פסק בו התלמוד ואין לענוש אלא על דבר מפורש שאין בו ספק ומ"מ הוא דבר ערוה וזהו שקורין חכמים משמש מת כלומר שמשמש באבר מת אמנם מי שמשמש ערוה כשהיא מתה זה אינו חייב שום דבר לדברי הכל וזהו שקורין מעשה הורדוס ומי שבא דרך אברים בערוה מן העריות או נשק אחד מן העריות או חבק או משמש באבר מאבריו לכונת הנאה באיזה אבר שנגע מאברי גופו כאותן המתענגים ביד ורגל וזה המעשה מן הזנות קוראין אותן חכמים ע"ה מנאפין ביד וברגל וכן המשחק עם אחת מן העריות והקריצה בעין במתכוין להנאת כל זה אסור ומכין לעובר מלקות. וכל אלו נכללין בשני לאוין נזכרים בתורה האחד זה שאמר הכתוב לא תקרבו לגלות ערוה כלומר הזהרו והתרחקו מן הדברים המקריבים ומביאים לגלות ערוה וכך פירשו ע"ה לא תקרבו ולא לגלות ערוה והשני מה שנאמר לבלתי עשות מחוקות התועבות אבל אין חייב כרת אלא על הביאה הנזכרת כמו שאמרו על עצמן של תועבות ענוש כרת וכו' וכן אסור להריח בבשמים שעל הערוה וליהנות בראיית העין בצורתה במתכוין להנאה אבל אינו חייב על זה מלקות ואע"פ שאמרו לא תנאף לא תהנה לאף לפי שאין לוקין מדרשה ומותר להסתכל בכלה בשעת ברכה ואע"פ שהיא אשת איש והיא ערוה ואסור להסתכל בה אחרי כן אא"כ לא נתכוון לידע צורתה ואשה הפנויה מותר לאותם שאינה לו ערוה ליהנות בהסתכל ביופים ואין בזה איסור אלא על דרך צניעות והפרישות והוא מן הדברים המותרים כדי שלא יגע באיסור כי החסידים מרחיקין דברים כאילו ואע"פ שהן מותרים מחשש שתנשא אותה אשה וירגיל עמה כמו שהיה עושה לפנים וכן פירשו בפירוש זה שאמר איוב (ל"א) ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה אבל אינו אסור אבל אם היה מסתכל בה לידע אם היא יפת מראה כדי שישאנה או אם היא כעורה ולא ישאנה זה ראוי לעשות והתורה מצוה על זה ואנשי מעשה מבעלי תורה מכוונים לעשותו: והבא על אשה שאין לה בעל הוא חייב מלקות אבל תשמיש הפנויה דרך אברים ושאר מה שאמרנו שמחייבין עליו מלקות בערוה אין בו חיוב מלקות בפנויה לפי שהביאה עצמה במלקות אבל כל זה אין ראוי לעשותו בשום פנים ויתחייב מלקות על ייחוד פנויה מדרבנן וכמו כן שאר העריות אין מותר לאדם שיתיחד עם שום אחד מהן זולתי עם זכור ובהמה לפי שכך אמרו חכמים לא נחשדו ישראל על הזכור ועל הבהמה לפי שהגוי הטהור הזה אין יצרם תקפם להרהר בשני הדברים האלה המכוערין שהם חוץ מן המנהג הטבעי וכשיתיחד עם הערוה מן העריות שאסור להתיחד עמהם או עם פנויה שאינה ערוה מלקין לשניהם אלא אשת איש בלבד כי מי שיתייחד עמה ואע"פ שהוא אסור אינו לוקה לא הוא ולא היא שלא להוציא לעז על בניה שהם ממזרים: ומותר לאדם להתייחד עם אמו או עם בתו בלבד ומה שזולתן מן הנשים שהן עריות אסור היחוד עמהם וכבר בארנו כל דיני היחוד בפ' אחרון מקדושין [הלכה יג] ונשיקת הקרובים שטבע בעלי התורה לא תתאוה להם ואין נהנין מהם כגון אחותו ואחות אמו ואחות אביו ובת בתו ובת בנו שנאוי עד מאד ואסור אבל אין חייבין עליו מלקות כשלא יתכוין בזה הנאה אבל עם כל זה אסור הוא. ואחד מהחכמים עליו השלום היה מנשק (בתי ידי) אחותו הגדולה ממנו או ידיה כשהיה בא מן המדרש ונמנע מזה ונזהר ממנו לפי שראה שאין בו צד היתר ואמרו לך לך אמרין לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב ואין בכל העריות שיהיה מותר עמה בכגון זה אלא עם בתו בלבד כי האם מותרת לנשק לבנה ותמשמש בו עד שישלים שתים עשרה שנה אחר כן הוא אסור עליה כשאר עריות וכמו כן האב ינשק לבתו וימשמש בה עד שתשלים תשע שנים אחר כן היא אסורה עליו ואסור לאדם שישתמש באשה לתת לו משקה או מאכל או לרחוץ ידיו וכיוצא בזה בין שהיא זקנה או בת שלש שנים ויום אחד בין בת חורין בין שפחה קטנה או גדולה בין בתולה בין בעולה בין שהיא ערוה עליו בין אינה ערוה עליו אלא האם והבת כמו שזכרנו ואין משגיחין בזה לשנים וזהו שאמרו אין משתמשין באשה כלל והטעם בזה שלא יבא לידי הרהור אבל בזה אין מלקות: וכבר הזהירו חכמים הרבה על ההרהור והרחיקו מן הדברים המביאים אליו והאריכו לשון לאיים ולהפחיד כל המקשה עצמו לדעת והמוציא שכבת זרע לבטלה וביארו שכל זה אסור אבל אינם מחייבין מלקות בשום דבר מכיוצא בזה. וכמו כן זה המעשה המגונה הנוהג בין הנשים ג"כ מביאות אשה על אשה הוא מעשה תועבה אבל אין בו עונש לא מן התורה ולא מדרבנן ואין אחת משתיהם נקראת זונה ואינה נאסרת על בעלה ואינה אסורה לכהן וזה שקורין חכמים נשים המסוללות זו בזו והוא נגזר מן מסלול והוא הדרך הכבוש ועם היות שאין בו עונש כבר מנו זה המעשה מכלל תועבות המצרים ואמרו בביאור כמעשה ארץ מצרים מה היו עושין איש נושא איש ואשה נושאת אשה ואשה נשאת לשני אנשים: ומותר לאיש שיבא על אשתו שלא כדרכה ודרך אברים וכפי מה שירצה וכך השיב אחד מן החכמים לאשה ששאלה לו על זה ואמר לה התורה התירה לו וקצת חכמים רצו לגזור שיהיה דבר זה מרוחק ומתועב כלומר שלא יעשה האיש עם אשתו כמעשים האלה שלא יתעלל עמה על הדרכים כמו שעושין עמי הארץ לרוב התאוה כמו שזכרנו ממשכב הפוך ונשיקת מקומות מן הגוף והזהירו על זה ואמרו שהן חולקין עליו כלומר על החכם שאמר לה התורה התירתך לו וכו' וחכמים אומרים כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה ופסק התלמוד בזה הלכה כחכמים אבל אע"פ שכל זה מותר כמו שזכרנו החסידים הצנועים ירחיקו כל אלה הדברים המתועבים הבהמיים ומחזיקין אותו ברשעות ומרשיעין המתכונים לתכלית תענוגם כגון אלה הדברים לפי שנתבאר שתכלית התשמיש להעמיד המין לא לתענוג התשמיש בלבד והתענוג בזה הושם לעורר בעלי החיים על הכוונה הראשונה והוא הזרע והראיה הברורה על זה שתסור התאוה ויכרית התענוג ביציאת שכבת זרע לפי שלזה בלבד התנועעו הטבעים כי אם היה התענוג במשגל הוא הכונה היה מתמיד כל זמן שירצה האדם שיתענג ואין הדבר כן ולכן יכונו החסידים דרך כונת הטבע בלבד והחכמים משבחין זה ומאהבין אותו וקוראין זו הכונה מקדש עצמו בשעת תשמיש והוא שיכוין להוציא אותו מותר בלבד ואמרו בזה מה שמזכה הבנים זכות בצניעות ומדות טובות וכבר שבחו קצת מן החכמים שהיה לו אשה שהיו בה מומין גלוים נראים והוא לא היה יודע בהם לפי שהיתה מחשבתו במה שמחשבים החסידים הטהורים בהיותו בשעת צרכו עמה לא יכוין אלא מה שהיתה כוונת הטבע כחכמת האלהית ואין זה חולק על מה שקדם ממאמרם כל מה שרוצה לעשות באשתו עושה לפי שענין האסור והמותר אינן בענין המרוחק והשנוא והמרוצה והאהוב ומה שראוי לעשות מדרך הצניעות ותכלית הפרישות וכן אסרו חכמים לשמש אדם מטתו עם אשתו לאור הנר ואין בזה עונש. וכמו כן אסרו לבא על אשתו בשוקים ובגנות ובפרדסים וכיוצא בהן מן המקומות שאין בהם בית דירה ומחייבין עליו מכת מרדות וכן הוא אצלם דבר שנוא לשמש מטתו ביום ולהרבות התשמיש ולהרבות נשים ולשאת בת עם הארץ או להתחתן בו ולישא אשה קודם שתהיה בת שתים עשרה שנה ולהשיא קטנה לזקן או זקנה לבחור כל זה שנוא בתורה:

ואחזור להשלים העקרים שאנחנו מתעסקים בספורם כשיזנה איש גדול באשה קטנה אם היתה מבת שלש שנים ויום אחד ומעלה חייב עונש ואין עליה עונש אלא אם היא גדולה ואם זנתה אשה גדולה עם נער קטן אם היה מבן תשע שנים ויום אחד ולמעלה היא חייבת עונש ואין עונש עליו אלא אם הוא גדול והאיש הגדול אם בא על הזכור או הביא הזכור עליו אם הוא מבן תשע שנים ויום אחד ולמעלה יהרג האיש ולא ימות הקטן אלא אם הוא גדול. ואשה המביאה הבהמה עליה אם היתה מבת שלש שנים ויום אחד ומעלה תהרג הבהמה ולא תהרג היא אלא אם היתה גדולה ואם היא פחותה מן השנים הנזכרות לא תהרג הבהמה וכן הבא על הבהמה או נרבע מן הבהמה אם הוא מבן תשע שנים ויום אחד ומעלה תהרג הבהמה ואין חיוב מיתה עליו אלא אם הוא גדול ואין משגיחין בבהמה אלא הקטנה והגדולה שוה בין שתהיה רובעת או נרבעת בין שתהיה זכר או נקבה. וכל מי שהוא פחות מבן תשע שנים ויום אחד אין ביאתו ביאה וכאלו לא עשה דבר לענין העונש אבל הוא אסור בין שיבא על אחר או שיביא אחר עליו ואינו נענש בביאתו וכן פחותה מבת שלש שנים ויום אחד אין ביאתה ביאה בין לאדם בין לבהמה: וממה שראוי לך לידע שהאשה הנרבעת מן הבהמה אינה אסורה על בעלה ואפי' היה כהן וכבר בארנו כי ב"ד עונשים האיש כשהוא גדול והאשה כשהיא גדולה בעדים והתראה: וכל מה שבארנו אע"פ שלא ידעוהו בית דין ולא הענישום כי לא נתברר העדות עונותיהם כתובות אצל הבורא יתברך הוא יעניש העושה הרעה כרעתו כמו שיראה לו כפי חכמתו אבל מפי השמועה למדנו שהקב"ה לא יעניש החייב כרת אלא אחר עשרים שנה ואין הפרש בזה בין זכרים לנקבות: וממה שצריך שתדע שאשת אדם שאינו גדול אינה אשת איש וכן אשת איש חרש שוטה כשנשאה והוא חרש או שוטה אבל חרשת או קטנה אשת הגדול שהשיאה אביה היא אשת איש וחרשת ושוטה אינה אשת איש לענין מיתה ולא לקרבן: ודע כי ג"כ כשיזנה האדם עם אשה ואמה או עם שתי אחיות או זולתה מן הקרובות הוא זה כמו שמזנה עם שתי נשים נכריות שאין קורבה ביניהן לפי שאותה קורבה האסורה בתורה אינה אלא כשאחת מהן היא אשתו ומותר לו לישא אשה אחת מהן אחר שזנה עמהן ועל התנאים שבארנו בפ' י"א [הלכה א] מיבמות וכשיזנה אדם עם קרובות אשתו כגון אמה ואחותה ובתה וזולתם אין אשתו אסורה עליו ואע"פ שנתחייב כרת או מיתה אבל האשה כשתנאף ברצונה נאסרת לבעלה בין עם ישראל בין עם נכרי ואם היתה אנוסה היא מותרת לבעלה אלא אם היא אשת כהן זהו מה שנראה לנו לזכרו בכאן מסתרי העריות וכיוצא בהן מקלקולי הביאות והשנוא מהן והאסור והמרוצה והאהוב. והלכה כרבי יהודה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

אלו הן הנסקלין - אית מינייהו דכתיב בהו סקילה בהדיא, והנך דלא כתיבא בהו סקילה כתיב בהו דמיו בו דמיהם בם י, וכל מקום שנאמר דמיו בו דמיהם בם אינו אלא סקילה, דילפינן מאוב וידעוני דכתיב (ויקרא כ) באבן ירגמו אותם דמיהם בם:

והנותן מזרעו למולך - קסבר האי תנא מולך לאו עבודה זרה הוא אלא חוק האומות בעלמא הוא. מדתנא עבודה זרה, ותנא מולך:

והמקלל אביו ואמו - חמור ממכה, דאיכא תרתי קלון אביו ואמו ומוציא שם שמים לבטלה, דהא תנן אינו חייב עד שיקללם בשם:

והמסית - את היחידים:

והמדיח - עיר הנידחת:

והמכשף - דכתיב (שמות ככ) מכשפה לא תחיה, וסמיך ליה כל שוכב עם בהמה מות יומת, מה שוכב עם בהמה בסקילה, אף מכשפה בסקילה:

הבא על האם חייב עליה - שתי חטאות. דבכולהו עריות [כתיב בהו כרת וכתיב בהו חילוק חטאות]. ואפילו בגוף אחד. וכן הלכה:

בין מן האירוסין - דכיון שקידשה, אשתו היא, דכתיב (ויקרא כ) ואיש כי יקח אשה, משעת לקיחה נקראת אשתו. והך קיחה קדושין הן, דגמר קיחה קיחה משדה עפרון יח:

פירוש תוספות יום טוב

אלו הן הנסקלין. כתב הר"ב אית מינייהו דכתיב בהו סקילה בהדיא. והן המולך ובעל אוב וידעוני בפרשת קדושים. ומגדף בפרשת אמור. ועובד ע"ז בפרשת שופטים. ומחלל השבת בפרשת שלח. ונערה המאורסה. ובן סורר ומורה. בפרשת תצא. והמסית בפרשת ראה. ומ"ש הר"ב והנך דלא כתיבא בהו סקילה כתיב בהו דמיו בו כו'. והן האם. ואשת האב. והכלה. והזכור. ומקלל אביו ואמו. וכולן בפרשת קדושים. ונשארו מקצת שלא נכתב בהן דמיו [בו]. או דמיהם בם. והם הבא על הבהמה. והאשה המביאה כו' וילפינן לה בברייתא בגמרא [דף נ"ד ע"ב]. והעתיקה הרמב"ם בפירושו. והוא שנאמר בשוכב עם בהמה (שם כ') ואת הבהמה תהרוגו ונאמר במסית כי הרג תהרגנו. מה להלן בסקילה. אף כאן בסקילה. [*וכמיתת הבהמה בך מיתת השוכב] ומדיח מפרש בגמרא סוף פ"י דף פ"ט דגמרינן הדחה הדחה ממסית. ויש לדקדק בסידרא דנקטא מתניתין מאי טעמא. והרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות סנהדרין הקדים נערה המאורסה קודם הזכור. והמסית והמדיח והמכשף קודם למחלל השבת. ואפשר לומר בטעמא משום דהבא על האם כו' עד והאשה המביאה כו' כתובין כן בסדר אחרי ובסדר קדושים זה אחר זה. ולא הקדים המכשף אע"פ שהוא נזכר בפרשת משפטים קודם פרשת העריות. לפי שאלו הם הרבים לפיכך הקדימן. והמולך אע"פ שבפרשת קדושים נקדם לכולן. מ"מ הואיל ובפרשת אחרי נכתב בין הכלה להזכור לא ראה להקדימו וכן ג"כ שלא להכניסו בין העריות. וראה גם כן להקדים קודם אליו. המגדף. והעובד ע"ז. שהם נוגעים בהש"י יותר מהמולך שהוא חוק האומות בעלמא לתנא דידן. ומפני שהמגדף הוא המברך השם. ראוי להקדימו לעובד ע"ז ג"כ שאין נוגע בשם עצמו. וסמך בעל אוב וידעוני אחר המולך. שכן נסמך אחריו בפרשת קדושים. וכך הם כתובים עוד בפרשת שופטים. והיה ראוי לסמוך אח"כ מקלל אביו ואמו כמו שהם סדורים ג"כ אחר אוב וידעוני בפרשת קדושים. אלא שראה להקדים מחלל את השבת. שהוא מיקל ומחלל בכבוד אביו שבשמים. שהוא כמכחיש במעשה בראשית. ועוד שדומה לענין עובד ע"ז שכן הושוו במשנה סוף פ"ח. ופירש הר"ב [שם] לפי ששניהם כופרים בעיקר. ומפני שהמולך נזכר אצל העריות. הסמיכו ג"כ אצלם ונמשכו להסמיך כל אלו שסמך. ועכשיו חוזר וסמך נערה המאורסה שהיא ג"כ ערוה. אלא שענינה מרוחק מהן בכתוב שהיא נאמרה במשנה תורה בפרשת תצא. לפיכך לא חש לסמכה אצלם. והסמיך המולך וכל אלו. מהטעמים שכתבתי. ועכשיו הקדימה למסית ומדיח אע"פ שנכתבו בתורה קודם. ואיחר מכשף אע"פ שהוא בפ' משפטים קודם הכל. לפי שהוא אוחז הסדר דברישא שהקדים עריות. ואחר עריות שנה עובד ע"ז ואח"כ אוב וידעוני. וכן כאן אחר נערה המאורסה. שנה מסית ומדיח שהוא עובד ע"ז. ואח"כ מכשף שהוא כענין אוב וידעוני. ולא נשאר כי אם בן סורר ומורה והוא גם כן מאוחר בתורה בפרשת כי תצא. ואע"פ ששם נכתב קודם נערה המאורסה כבר אמרנו טעם הקדימה לנערה המאורסה:

הזכור. נקב המשכב מקרי זכור. רש"י דף נ"ד ע"ב. וכתבו התוספות [דף נ"ד ע"א ד"ה הבא] דהא דלא קתני והביא זכר עליו. אע"ג דכתיב בהדיא מות יומתו שניהם. איכא למימר דלישנא דקרא נקט דכתיב ואת זכר לא תשכב. ע"כ:

ועל הבהמה. והמביא בהמה עליו נמי חייב כדילפינן מדכתיב (שמות כ"ב) כל שוכב עם בהמה מות יומת. אם אינו ענין לשוכב [*שכבר נאמר (ויקרא כ') ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה תנהו ענין לנשכב. למדנו עונש אזהרה מניין כו'. וכתבו התוספות [נ"ד] דמשום דלא כתיב בהדיא אלא מדרשא. לא קתני לה:

והאשה המביאה את הבהמה. עליה. רש"י ונ"י. וכן בריש פרק קמא דכריתות כתב רש"י כן אבל בנוסחתינו שם גרסינן הכי בהדיא ובירושלמי בנוסח המשנה. והאשה המביאה עליה את הבהמה:

[*הבא על האם. בשוגג. רש"י]:

חייב עליה משום אם ומשום אשת אב. הא דלא קתני אשת איש. משום דהכא לאחר מיתה איירי. תוספות:

משום אם ומשום אשת האב. לשון הר"ב דבכולהו עריות כתיב בהו כרת. וכתיב בהו חלוק חטאות כן הגהתי מלשון רש"י. ועיין בכריתות פ"ג משנה ה':

רבי יהודה אומר אינו חייב אלא משום האם בלבד דכתיב (ויקרא י"ח) ערות אביך. וערות אמך לא תגלה אמך היא. ערות אביך. זו אשת אביך. שנאמר כאן ערות אביך. ונאמר להלן (שם כ') ערות אביו גילה מה להלן באישות הכתוב מדבר דהא רישא דקרא איש אשר ישכב את אשת אביו. אף כאן באישות הכתוב מדבר. ולמדנו בין לאזהרה בין לעונש. ומשמע בין אשת אביו שהיא אמו בין אשת אביו שאינה אמו. וחייב עליה משום אשת אביו. אמו שאינה אשת אביו מנין. תלמוד לומר ערות אמך לא תגלה אמך היא. משום אמו אתה מחייבו. ואי אתה מחייבו משום אשת אב. וארישא [דקרא] ערות אביך דבמשמעותיה אשת אביו שהיא אמו. ושאינה אמו. קא מהדר וקאמר אמך היא שאם אשת אביו היא אמו שאינו מתחייב משום אשת אב אלא משום אמו בלבד. ורבנן ערות אביך ממש. ולחייבו שתים. משום ואת זכר. ומשום ערות אביך. ואשת אב לא רמיזא הכא. הלכך לא אתיא אמך היא למעוטי. אלא אתיא לחייבו על אמו שאינה אשת אביו. כאמו שהיא אשת אביו. והכי משמע אמך היא בהוייתה היא. כל צדדין שוין בה. בין שהיא אשת אב. בין שאינה אשת אב. גמרא:

חייב עליה משום אשת האב. ומשום אשת איש. ולר"י כי היכי דדריש אמך היא למעוטי שאינו חייב משום אשת אב. הכי נמי דריש ערות אביך היא. משום אשת אב אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת איש דכיון דמחייב עליה רישא דקרא משום אשת האב. משמע נמי אשת איש. ואתא היא ואפקיה. [רש"י] ובברייתא פליג בהדיא כדאמר אביי. ורבנן ערות אביך היא מבעי להו לאזהרה לאשת אביו לאחר מיתה. ורבי יהודה מערות אשת אביך לא תגלה נפקא ליה. ורבנן ההיא לאזהרה לאשת אביו. דלר"י בג"ש נפקא ליה כמ"ש לעיל:

בין לאחר מיתה. בשלמא לר"י נפקא ליה עונש מאזהרה בג"ש. אלא רבנן אזהרה שמענו [כדלעיל] עונש מנין. אמרי לך ההיא ערות אביו גילה דמפיק לה ר"י לג"ש. מפקי לה אינהו לעונש דאשת אביו לאחר מיתה:

בין לאחר מיתה. אחיוב דאשת אב קאי. דמרבי ליה קרא. אבל שם אשת איש לאחר מיתה לא קאמר. רש"י:

בין מן האירוסין. כתב הר"ב דכיון שקדשה כו'. דגמר קיחה קיחה כו' וכ"כ רש"י. וכלומר דקיחה זו לאו קיחת חופה היא. אלא קיחת קדושין כסף. דגמר משדה עפרון. כמ"ש בפירוש הר"ב דריש קדושין:

הבא על כלתו כו'. ולחייב נמי משום אשת בנו. [דהא שני לאוין ושני שמות הן ערות כלתך לא תגלה אשת בנך היא לא תגלה ערותה] אמר אביי פתח הכתוב בכלתו. וסיים באשת בנו. [דכתיב היא ומשמע היא האמורה ברישא דקרא] לומר לך זו היא כלתו זו היא אשת בנו. גמרא. והאי דהדר וכתביה. לחייב עליה אף לאחר מיתה. רש"י:

הבא על הזכור. תימה למאי נפקא מינה נקט לזה הכא:

[*אם אדם חטא כו'. אע"פ שלא נשנה מפורש במשנתינו שהבהמה נהרגת מ"מ בכח מה שנשנה שהשוכב עמה בסקילה שלא למדנוהו אלא ממה שהבהמה נסקלת. כמ"ש לעיל שם. שייך שפיר למתני הא דאם אדם חטא כו':

תקלה. מכשול עון. רש"י]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(י) (על הברטנורא) ונשארו מקצת שלא נכתב בהן דמיו כו'. והם הבא על הבהמה והאשה המביאה כו'. וילפינן להו בגמרא. ועתוי"ט:

(יא) (על המשנה) הזכור. נקב המשכב מקרי זכור. רש"י. וכתבו התוס' דהא דלא קתני והביא זכר עליו, אף על גב דכתיב בהדיא מות יומתו שניהם, איכא למימר דלשנא דקרא נקט דכתיב ואת זכר לא תשכב:

(יב) (על המשנה) ועל הבהמה. והמביא בהמה עליו נמי חייב. וכתבו התוס' דמשום דלא כתיב בהדיא אלא מדרשא. לא קתני לה:

(יג) (על המשנה) הבא כו'. בשוגג. רש"י:

(יד) (על המשנה) ומשום כו'. הא דלא קתני אשת איש, משום דהכא. לאחר מיתה איירי. תוס':

(טו) (על המשנה) אלא כו'. בגמרא פליגי בדרשא דקראי. ועיין תוי"ט:

(טז) (על המשנה) ומשום כו'. ור' יהודה פליג נמי בהא, כדאיתא בגמרא. ועתוי"ט:

(יז) (על המשנה) לאחר מיתת כו'. אחיוב דאשת האב קאי, דמרבי ליה קרא. אבל שם אשת איש לאחר מיתה לא קאמר. רש"י:

(יח) (על הברטנורא) כלומר דקיחה זו לאו קיחת חופה היא, אלא קיחת קדושי כסף. דגמר משדה עפרון:

(יט) (על המשנה) הזכור. תימה. למאי נפקא מינה נקט ליה הכא:

(כ) (על המשנה) אם אדם כו'. אף על פי שלא נשנה מפורש במשנתינו שהבהמה נהרגת, מכל מקום בכח מה שנשנה שהשוכב עמה בסקילה שלא למדנוהו אלא ממה שהבהמה נסקלת (כדאיתא בגמרא), שייך שפיר למתני הא דאם אדם חטא כו':

(כא) (על המשנה) תקלה. מכשול עון. רש"י:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

אלו הן הנסקלין:    ביד פ"א דהלכות ביאה סי' ד' ו':

הבא על האם:    ירושלמי תניתה הכא ותניתה בכריתות ניחא בכריתות שהוא מביא קרבן וחוזר ומביא קרבן אית לך מימר בסנהדרין שהוא נסקל וחוזר ונסקל א"ר יודן אבוי דר' מתניה להתרייה את אמרת שאם התרו בו משום אשת אב לוקה משום אם לוקה ויתרו בו משום אשת איש אמר רבי תפתר בפנויה ע"כ:

והעובד ע"ז:    ביד רפ"ג דהלכות עכו"ם:

והנותן מזרעו למולך:    קסבר האי תנא מולך לאו ע"ז הוא וכו' לשון רעז"ל. אמר המלקט ר"א בר"ש היא ונ"מ דאם זיבח וקיטר לפניו פטור א"נ העביר מזרעו לשאר ע"ז ואין דרכה בכך לא מיחייב דמולך דוקא כתיב ששמו מולך:

ובעל אוב:    פ"ק דמכלתין ד' ג':

והמדיח:    ילפינן לה רבנן הדחה הדחה ממסית מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה ומתני' דלא כר"ש דסבר מדיח מיתתו בחנק בברייתא בשלהי פ' הנחנקין. ערוך בשם ירושלמי מסית בקול נמוך ובלשון הדיוט מדיח בקול גבוה ובלשון הקדש ע"כ. אלא שבירושלמי שבידנו כתוב בהפך מסית בקול גבוה ובלשון הקדש ומדיח בקול נמוך ובלשון הדיוט מסית שאמר בלשון נמוך נעשה מדיח ומדיח שאמר בלשון גבוה נעשה מסית ומסית באמר בלשון הדיוט נעשה מדיח ומדיח שאמר בלשון הקדש נעשה מסית ע"כ והכי איתיה בנמוקי יוסף:

והמכשף:    דלא כר' יוסי הגלילי דאמר בברייתא מכשף בסייף:

הבא על האם חייב עליה:    בגמרא מפרש דהכא נמי איכא קרא לחלוק לחייב שתי חטאות לרבנן אע"פ שהוא גוף אחד. וביד פ' שני דהלכות איסורי ביאה סי' ב':

משום אם ומשום אשת אב:    הא דלא קתני אשת איש משום דהכא לאחר מיתה מיירי. תוס' ז"ל:

ר' יהודה אומר אינו חייב עליה אלא משום האם בלבד:    מתני' דלא כאידך תנא דברייתא דסבר דלא פליג ר' יהודה את"ק אלא אם לא היתה אמו ראויה לאביו אז אינו חייב עליה אלא משום האם בלבד דהיינו טעמא דר' יהודה דלא היה לו לאביו אישות בה הלכך לא קרינן ביה אשת אב וטעמא דר' יהודה דמתני' דכתיב אמך היא משום אמו אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת אב. בפי' רעז"ל דבכולהו עריות דכתיב בהו כרת וכתיב בהו סקילה איכא בהו חלוק חטאות ואפילו בגוף אחד אבל בלשון רש"י ז"ל דבכולהו עריות כתיב בהו כרת וכתיב בהו חלוק חטאות ואפילו בגוף אחד ע"כ:

הבא על אשת אב חייב עליה משום אשת אב ומשום אשת איש:    בגמרא אמר אביי דר' יהודה פליג בברייתא דמשום אשת אב אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת איש ויליף נמי מקרא:

הבא על כלתו וכו':    בגמרא פריך ולחייב נמי משום אשת בנו ותירץ אביי פתח הכתוב בכלתו וסיים באשת בנו לומר לך זו היא כלתו זו היא אשת בנו ופי' רש"י ז"ל ולחייב נמי משום אשת בנו דהא שני לאוין ושני שמות הן ערות כלתך לא תגלה אשת בנך היא לא תגלה ערותה. וסיים באשת בנו דכתיב היא ומשמע היא האמורה ברישא דקרא והאי דהדר וכתבה לחייב עליה אף לאחר מיתה ע"כ:

הבא על הזכור:    אלו השלש מלות הכא לא ידענא אמאי איצטריך למהדר למיתנינהו וכן נראה ג"כ שהרגיש בתוס' יו"ט ולא תירץ מאומה. ונלע"ד דאפשר דהדר תנייה לאשמועינן דאע"ג דגבי בא על הבהמה נסקלת הבהמה של ידו כדי שלא יאמרו וכו' גבי משכב זכור אם הנשכב קטן או השוכב קטן פחות מבן תשע אין נסקל הקטן מטעם כדי שלא יאמרו כדאמרינן בבהמה דו"ק. והר"ר יהוסף ז"ל כתב נ"ל שמה שהזכיר אלו אע"פ שלא פירש בם דבר משום שלא נטעה בסדר המשנה ע"כ והגיה בשם רוב הספרים בהמה מה חטאה לפי שבאה לאדם תקלה על ידה אמר הכתוב תסקל ועיין בספר לקח טוב ד' צ' בפרשה קדושים:

תקלה על יָדֶיהָ:    ת"כ פ' קדושים פ' י"א:

ד"א שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא בהמה שנסקל איש פלוני על ידה:    בגמרא אבעיא קמייתא דאיתא בגמרא דבעו מרב ששת איכא מאן דמפרש דמהאי סיפא את ש"מ דאיכא תקלה וקלון דקתני ויאמרו זו היא דהיינו קלון ושנסקל היינו תקלת עבירה ומדקתני נמי לרישא דקתני אלא לפי שבאת לאדם תקלה על ידה לפיכך אמר הכתוב תסקל ש"מ דרישא תקלה גרידתא דוקא נקט בלא קלון כגון הבא על הבהמה דהא גבי כותי תקלה איכא דבני נח מוזהרים על העריות דהא ליכא למימר תנא רישא תקלה וסיפא קלון למימרא דתרוייהו בעינן דהא מדסיפא ש"מ ודחי ליה למימר אפכא דרישא אפילו קלון בלא תקלה כמו שנפרש. ואבעיא תנייתא דבעא רב המנונא איכא מאן דמפרש דסיפא ודאי תרוייהו איכא ומתני' כולה בישראל קמיירי ורישא אשמועינן דאע"ג דליכא אלא חדא קלון בלא תקלה כגון ישראל שבא על הבהמה כסבור שהוא מותר דאיכא קלון שגינה עצמו בדבר מגונה ותקלה ליכא ומאי תקלה דקתני שבאת תקלה על ידה תקלת קלון קאמר וניחא לאוקמה הכי ולא רישא בכותי וסיפא בישראל ודחי ליה לאידך גיסא דסיפא תקלה וקלון ורישא תקלה בלא קלון כדפרשינן לה:


פירושים נוספים

בבלי נג א  רמב"ם הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם טו י