ברטנורא על סנהדרין ז

משנה סנהדרין, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

ארבע מיתות - סקילה שרפה הרג וחנק. סקילה חמורה משרפה, ושתיהן מהרג, ושלשתן מחנק. ונפקא מינה למי שנתחייב שתי מיתות, דקיימא לן דנדון בחמורה :

רבי שמעון אומר וכו' - ואין הלכה כר' שמעון:

זו מצות הנסקלין - הא דפרישנא בפרקין דלעיל:

(ב)

משקעין אותו - שלא יתהפך אנה ואנה ותפול הפתילה על בשרו:

קשה לתור הרכה - כורכים סודר קשה לתוך הרכה. קשה מבפנים לחנוק, ורכה מבחוץ להגין :

את הפתילה - פתילה של אבר מדליק. ומתיך לתוך פיו:

וחומרת - כווצת. לשון חמרמרו מעי (איכה א). וילפינן מבני אהרן שנאמר בהם (ויקרא י) וכל בית ישראל יבכו את השרפה, ולא נשרפו גופתם דהא כתיב (שם) ויקרבו וישאום בכותנותם, הכא נמי מתקיימת מצות שרפה אף על פי שאין נשרפים אלא בני מעים בלבד. והכי עדיף טפי, דכתיב (שם יט) ואהבת לרעך כמוך, ברור לו מיתה יפה:

אף הוא אם מת בידם - כלומר אם היה מת בידם על ידי חניקתם קודם זריקת הפתילה:

לא היו מקיימים מצות שרפה - לפיכך לא היו חונקים אותו:

אלא פותחים את פיו בצבת - טנאלוויי"א בלע"ז. ואין הלכה כר' יהודה:

שלא היה ב"ד של אותה שעה בקי - צדוקין היו, שאין להם גזירה שוה אלא קרא כמשמעו:

(ג)

רבי יהודה אומר ניוול הוא זה - שהורגו מעומד ונופל:

סדן - עץ עבה תקוע בארץ כמות של נפחים. ובברייתא פירשו, דטעמא דפליג ר' יהודה אדרבנן , מפני שאמרה תורה (שם יח) ובחוקותיהם לא תלכו. ואמרי ליה רבנן, כיון דכתיב סייף באורייתא, דאמר קרא נקום ינקם (שמות כא), לא מינייהו גמרינן. והלכה כחכמים:

(ד)

אלו הן הנסקלין - אית מינייהו דכתיב בהו סקילה בהדיא, והנך דלא כתיבא בהו סקילה כתיב בהו דמיו בו דמיהם בם , וכל מקום שנאמר דמיו בו דמיהם בם אינו אלא סקילה, דילפינן מאוב וידעוני דכתיב (ויקרא כ) באבן ירגמו אותם דמיהם בם:

והנותן מזרעו למולך - קסבר האי תנא מולך לאו עבודה זרה הוא אלא חוק האומות בעלמא הוא. מדתנא עבודה זרה, ותנא מולך:

והמקלל אביו ואמו - חמור ממכה, דאיכא תרתי קלון אביו ואמו ומוציא שם שמים לבטלה, דהא תנן אינו חייב עד שיקללם בשם:

והמסית - את היחידים:

והמדיח - עיר הנידחת:

והמכשף - דכתיב (שמות ככ) מכשפה לא תחיה, וסמיך ליה כל שוכב עם בהמה מות יומת, מה שוכב עם בהמה בסקילה, אף מכשפה בסקילה:

הבא על האם חייב עליה - שתי חטאות. דבכולהו עריות [כתיב בהו כרת וכתיב בהו חילוק חטאות]. ואפילו בגוף אחד. וכן הלכה:

בין מן האירוסין - דכיון שקידשה, אשתו היא, דכתיב (ויקרא כ) ואיש כי יקח אשה, משעת לקיחה נקראת אשתו. והך קיחה קדושין הן, דגמר קיחה קיחה משדה עפרון :

(ה)

עד שיפרש את השם - ויברך השם בשם. שנאמר (שם כד) ונוקב שם ה' בנקבו שם, שינקוב השם בשם :

בכל יום - כל זמן שהיו נושאים ונותנים בבדיקת העדים:

היו דנין אותן בכינוי - כל אדם שמהפך דבר ומדבר כמי שמקלל ותולה באחר קרוי כינוי בלשון חכמים. ובלשון מקרא, כי לא ידעתי אכנה (איוב לב):

יכה יוסי את יוסי - אני שמעתי מפני שהוא בן ארבע אותיות ועולה בגימטריא אלהי"ם, לכך מכנה שם בן ארבע אותיות ליוסי :

נגמר הדין - ובאים ב"ד לומר חייב הוא, לא היו יכולים להרגו על פי עדות זו ששמעו, שהרי לא שמעו מפיהם אלא קללת כינוי:

אלא מוציאים את כל האדם לחוץ - דגנאי הוא להשמיע ברכת השם לרבים:

וקורעין ולא מאחין - עולמית. תפירה אלכסנדרית שאין הקריעה ניכרת, אבל שאר תפירות מותר:

אף אני שמעתי כמוהו - ואינו צריך להזכיר ברכת שם בשם:

והשלישי אומר - אתיא כמאן דאמר מה שנים עדות אחת אף שלשה עדות אחת:

(ו)

אחד העובד - עבודה זרה בדבר שדרך עבודתו בכך:

ואחד הזובח כו' - ואע"פ שאין דרך עבודתה באחת מארבע עבודות הללו, חייב. וכל שאר עבודות חוץ מאלו, אינו חייב עד שיעבוד כדרך עבודתה:

והמקבלו עליו לאלוה - אפי' באמירה בעלמא. דאתקש לזביחה, דכתיב (שמות לב) ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך:

והאומר לו אלי אתה - בפניו. ואתא סיפא לגלויי רישא. דאי תנא רישא הוה אמינא הני מילי בפניו אבל שלא בפניו לא, תנא סיפא בפניו, מכלל דרישא שלא בפניו ואפילו הכי חייב:

המגפף - מחבק :

עובר בלא תעשה - לא תעבדם יתירה כתיב:

הנודר בשמו - קונם עלי כל פירות שבעולם בשם עבודה זרה פלוני :

המקיים - נשבע :

עובר בלא תעשה - ושם אלהים אחרים לא תזכירו (שם כג):

הפוער עצמו - מתריז רעי לפניו:

זו היא עבודתו - ואפילו נתכוין לבזותו, הואיל וזו היא עבודתו חייב חטאת :

והזורק אבן למרקוליס - שעובדים אותו בזריקת אבנים. והמסלק אבן מלפניו נמי חייב, שעובדים אותו נמי בסילוק אבנים:

מרקוליס - חילוף השבח. מר לשון חלוף הוא, כמו במר דכנתא. במר דשחוטה. קלוס, שבח:

זו היא עבודתו - ואפילו נתכוין לרוגמו, חייב חטאת:

(ז)

שימסור למולך - מוסרו ביד הכומרים:

ויעביר באש - מעבירו מצד זה לצד זה :

עד שימסור ויעביר באש - שנאמר (ויקרא יח) לא תתן להעביר , וכתיב התם (דברים יח) לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש, מה העברה האמורה שם באש, אף העברה האמורה כאן באש:

אוב זה פיתום - לוקח גולגולת של מת לאחר שנתאכל הבשר ומקטיר לה ושואל ממנה עתידות והיא משיבה : ! (לח)

והמדבר משחיו - ויש שעושים שישיב המת דרך בית השחי :

וידעוני - חיה ששמה ידוע. וצורתה כצורת אדם בפניה וידיה ורגליה, והיא מחוברת בטבורה לחבל היוצא מן השורש שנשרש בארץ שמשם חיותה, וכשרוצים לצוד אותה מורים בחצים אל החבל עד שהוא נפסק והיא מתה מיד . והיא קרויה בלשון חכמים בר נש דטור:

והנשאל בהם - שבא ושואל בהם להגיד לו דבר העתיד כגון שאול:

באזהרה - דאל תפנו אל האובות :

(ח)

עד שיקללם בשם - באחד מן השמות המיוחדים:

קללם בכינוי - רחום, חנון, ארך אפים:

(ט)

עד שתהא נערה - ולא קטנה פחותה מבת שתים עשרה שנה ויום אחד, ולא בוגרת שעברו עליה שתים עשרה שנה וששה חדשים ויום אחד:

בתולה - ולא בעולה. ואם נבעלה שלא כדרכה עדיין בתולה היא. ואפילו באו עליה עשרה בני אדם כולם שלא כדרכה כולם בסקילה :

מאורסה - ולא נשואה:

והיא בבית אביה - שאם מסר האב לשלוחי הבעל, הבא עליה אח"כ אינו בסקילה אלא בחנק:

(י)

זה הדיוט שהסית - דוקא הדיוט שהסית. שנביא המסית מיתתו בחנק :

והמסית את ההדיוט - לאו דוקא, שלא מצינו חילוק בין מסית את ההדיוט למסית את הנביא. אלא למעוטי מסית את הרבים, כגון מדיחי עיר מישראל שמיתתן בחנק :

מכמינין - לשון מארב :

אם היה המסית ערום ואינו יכול לדבר בפניהם - כלומר אומר לניסת שאינו יכול לדבר בפניהם מפני יראת בית דין:

ביחוד - כלומר, אין איש עמנו ויכול אתה לומר עתה מה שאמרת לי כבר:

האומר אעבוד - באחד מכל הלשונות הללו הוי מסית וחייב :

המדיח - ואם מדיח את הרבים הוא, אינו חייב עד שיאמר בלשון רבים נלך ונעבוד:

(יא)

העושה מעשה - ממש, בסקילה:

ולא האוחז את העינים - מראה לבריות כאילו עושה ואינו עושה כלום :

שנים לוקטים קשואים - במכשפות בפנינו, אחד מהן ליקט וחייב מיתה, וחבירו ליקט ופטור מן המיתה. כיצד, העושה מעשה שליקט ממש בכשפים, חייב. והאוחז את העינים, הראה לנו כאילו נתקבצו כולן למקום אחד והקשואים לא זזו ממקומן, פטור מן המיתה: