עיקר תוי"ט על סנהדרין ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה סנהדרין ז: הדף הראשי * מהדורה מנוקדת * נוסח הרמב"ם * נוסח הדפוסים * ברטנורא * עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) מ"ד פ"ט. והא דלא נקט המשנה דלעיל מההיא דשנים מחייבי מיתות ב"ד שנתערבו נדונין בקלה. וי"ל דרבותא דחמירא עד. יפא. ועוד י"ל דניחא למנקט נפקותא באדם אחד:

(ב) (על המשנה) חנק. אף על גב דלא כתיב בהדיא, ד' מיתות גמרא גמירי לה. וכל מיתה האמורה בתורה בסתם אי אתה רשאי להחמיר עליה, אלא להקל עליה. ולר"ש כו', מה מיתה ביד"ש אין בה רושם אף כו'. ואימא שריפה, מדבת כהן בשריפה מכלל כו'. גמרא:

(ב)

(ג) (על המשנה) ארכובותיו. לשון וארכבתיה דא לדא נקשן והוא הפרק האמצעי שבין הרגל והירך:

(ד) (על הברטנורא) לשון רש"י. מפני שהרכה אינה חונקת לפתוח פיו והקשה מחבל את גרונו ומנולתו ולפיכך קשה מבפנים. והר"מ כתב כדי שלא יצטער בשרו בלבד (מלשון לבדין) הקשה בשעת חנקו:

(ה) (על המשנה) זה כו'. היינו שני עדיו. הר"מ:

(ו) (על הברטנורא) ואף. לישנא בעלמא הוא, כלומר אם יחניקהו אף הוא ימות בידם ואין זו שריפה. רש"י:

(ז) (על המשנה) בצבת. תרגום ומלקחיה, וצבתהא:

(ג)

(ח) (על הברטנורא) הכי תניא, אמר להן ר' יהודה לרבנן אף אני יודע שמיתה מנוולת היא, אבל מה אעשה שהרי אמרה תורה כו'. ונמצינו למדין דר' יהודה לא יקרא נוול למיתה שאמרו רכנן כו'. ועתוי"ט:

(ט) (על הברטנורא) נקימה זו איני יודע מה היא, בשהוא אומר והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית הוי אומר נקימה זו סייף:

(ד)

(י) (על הברטנורא) ונשארו מקצת שלא נכתב בהן דמיו כו'. והם הבא על הבהמה והאשה המביאה כו'. וילפינן להו בגמרא. ועתוי"ט:

(יא) (על המשנה) הזכור. נקב המשכב מקרי זכור. רש"י. וכתבו התוס' דהא דלא קתני והביא זכר עליו, אף על גב דכתיב בהדיא מות יומתו שניהם, איכא למימר דלשנא דקרא נקט דכתיב ואת זכר לא תשכב:

(יב) (על המשנה) ועל הבהמה. והמביא בהמה עליו נמי חייב. וכתבו התוס' דמשום דלא כתיב בהדיא אלא מדרשא. לא קתני לה:

(יג) (על המשנה) הבא כו'. בשוגג. רש"י:

(יד) (על המשנה) ומשום כו'. הא דלא קתני אשת איש, משום דהכא. לאחר מיתה איירי. תוס':

(טו) (על המשנה) אלא כו'. בגמרא פליגי בדרשא דקראי. ועיין תוי"ט:

(טז) (על המשנה) ומשום כו'. ור' יהודה פליג נמי בהא, כדאיתא בגמרא. ועתוי"ט:

(יז) (על המשנה) לאחר מיתת כו'. אחיוב דאשת האב קאי, דמרבי ליה קרא. אבל שם אשת איש לאחר מיתה לא קאמר. רש"י:

(יח) (על הברטנורא) כלומר דקיחה זו לאו קיחת חופה היא, אלא קיחת קדושי כסף. דגמר משדה עפרון:

(יט) (על המשנה) הזכור. תימה. למאי נפקא מינה נקט ליה הכא:

(כ) (על המשנה) אם אדם כו'. אף על פי שלא נשנה מפורש במשנתינו שהבהמה נהרגת, מכל מקום בכח מה שנשנה שהשוכב עמה בסקילה שלא למדנוהו אלא ממה שהבהמה נסקלת (כדאיתא בגמרא), שייך שפיר למתני הא דאם אדם חטא כו':

(כא) (על המשנה) תקלה. מכשול עון. רש"י:

(ה)

(כב) (על המשנה) שיפרש:שיזכיר את השם. אבל אם לא הוציא שם מפיו אלא שמע שם יוצא מפי אחר וברכו, פטור. רש"י:

(כג) (על הברטנורא) ובגמרא ילפינן דהאי נוקב לישנא דברוכי הוא. ועיין תוי"ט:

(כד) (על הברטנורא) כל זה כתוב בפירש"י. ולשון הר"מ, שם בן ארבע אותיות. אלף דל"ת נו"ן יו"ד. ויש מי שמפרש שאינו חייב אלא על שם תוי"ה. ואני אומר שעל שניהם הוא נסקל. ועתוי"ט:

(כה) (על המשנה) אמור כו'. בירושלמי פריך ואמרינן ליה גדוף. ומשני אלא אותו השם שאמרתי לפניכם קלל, ובו קלל, כלומר מזכיר שם בן ארבע אותיות ואומר השם הזה הזכיר המגדף וקלל בו כלומר יכה יוסי את יוסי. ולא ידעתי למה לא כתבו הר"מ. כ"מ. ולי נראה דהר"מ סבירא ליה דגמרא דידן פליג. וקושית הירושלמי לא קשה, דמידי דהוה אמחיקת שם בסוטה, דכך צותה התורה היכי דאי אפשר בלאו הכי. ועתוי"ט:

(כו) (על המשנה) עומדין כו'. וקורעין ולא מאחין. בגמרא ילפינן כל זה מקראי (שופטים ג'. ומלכים ב' יח) והא דלא תנן שהעדים קורעים, לפי שכבר קרעו בשעה ששמעו, ושוב אין חייבים בדילפינן מקרא. גמרא:

(כז) (על המשנה) כמוהו. שמע מינה דכשר בדיני ממונות ובדיני נפשות ומעלה הוא דעבוד רבנן. והכא כיון דלא אפשר אוקמוהו רבנן אדאורייתא. דאי סלקא דעתך פסול, הכא משום דאי אפשר קטלינן לגברא, בתמיה. גמרא:

(ו)

(כח) (על המשנה) המנסך. ובכללו נמי זורק. כדכתיב בל אסיך נסכיהם מדם. גמרא. ועתוי"ט:

(כט) (על הברטנורא) תרגום ויחבק לו, וגפף לו. הר"מ:

(ל) (על הברטנורא) אם ארחץ. רש"י:

(לא) (על הברטנורא) נשבע מתרגם מקיים. רש"י:

(לב) (על הברטנורא) וכן פסק הר"מ. דאלו במזיד ולחיוב מיתה אי אפשר, דהא מוטעה הוא. כ"מ. ודעת רש"י דחייב מיתה במזיד כיון דהתרו בו. ועתוי"ט:

(לג) (על המשנה) למרקוליס. מצדדין שלשה אבנים אחת מכאן ואחת מכאן ואחת מלמעלה על גביהן, וקורין אותו מרקוליס. רש"י:

(ז)

(לד) (על הברטנורא) העברה זו אינה שריפה כמו שחשב המון רב למאוד. אבל עיקרו הוא כשהיו מבעירין אש והיו מלהטין אותו לשם אותו הפסל הידוע שהיו עובדין אותו בבך והוא הנקרא מולך, והיה אוחז אחד מבניו ונתן אותו ביד המשמש בעסק אותו הנעבד והיה מעבירו על האש מצד זה לצד זה. הר"מ. ועתוי"ט:

(לה) (על הברטנורא) משמע ליה לתנא נתינה הבאה לכלל העברה. ולא משמע ליה נתינה ע"מ להעביר לחיוביה על נתינה לחודה רש"י:

(לו) (על המשנה) פיתום. שם המכשף. רש"י:

(לז) (על הברטנורא) ואין זה דורש אל המתים, לפי שדורש אינו עושה מעשה אלא כדתניא ודורש כו' זה המרעיב עצמו ותולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה. פירש"י שד של בית הקברות יהא אוהבו ומסייעו בכשפיו. והר"מ כתג: כדי שיודיעתו המת בחלום מה ששאל עליו:

(לח) (על ה) בוי"ו. וכן משמע בגמרא דתרתי נינהו:

(לט) (על הברטנורא) לשון רש"י, מעלה המת מן הארץ ומושיב לו בשחי תחת זרועותיו ומדבר משחיו:

(מ) (על הברטנורא) עיין פרק ח' דכלאים מ"ה. ובגמרא, ידעוני זה המניח עצם ידוע בפיו והוא מדבר מאליו. (ע"י כשפים):

(מא) (על הברטנורא) ואזהרה דמכשפים גופייהו מלא ימצא בך. רש"י ועתוי"ט:

(ח)

(מב) (על המשנה) בדבר כו'. מכלל דאיכא מידי דחלול שבת הוי ואין חייבין לא חטאת ולא כרת, מאי ניהו תחומין ואליבא דר"ע. הבערה ואליבא דר' יוסי דאמר ללאו יצאה:

(מג) (על המשנה) פוטרים. בגמרא יליף ליה מקרא. ועתוי"ט:

(ט)

(מד) (על הברטנורא) זו דברי ר"מ דקטנה אין לה קנס דנערה דוקא ולא קטנה. אבל חכמים שנחלקו עליו חלוקין עליו אף כאן. דלא מיעט הכתוב אלא בוגרת. גמרא:

(מה) (על הברטנורא) בריש פרק ו' דיבמות אתרבי שלא כדרכה לכל עריות. והא דכולם בסקילה לאו כולי עלמא היא, כמ"ש באות שאח"ז:

(מו) (על המשנה) הראשון כו'. כשבא עליה כדרכה. הר"מ. וקשה ל מאי קמ"ל פשיטא בתולה תנן ורש"י פירש. כגון שבאו עליה שלא כדרכה. הראשון בסקילה דמשכבי אשה כתיב, והשנ בחנק דבעולה היא. והא סתמא רבי היא דאמר שלא כדרכה נפקא ליה מכלל בתולה כו'

(י)

(מז) (על הברטנורא) דמיתה כתיבה ביה, וסתם מיתה אינה אלא חנק. גמרא

(מח) (על הברטנורא) דגמרינן הדחה הדחה מנביא, ולא גמרינן הדחה הדחה ממסית, דדנין מסית רבים ממסית רבים, ואין דנין מסית רבים ממסית יחיד. וכ"ת דנין הדיוט מהדיוט ואין דנין הדיוט מנביא, כיון שהדיח אין לך הדיוט גדול מזה. גמרא:

(מט) (על המשנה) כל כו'. כלומר שכל חייבי מיתות צריכין התראה. רש"י. וחוץ מזו, כלומר חוץ ממיתה זו. והר"מ העתיק חוץ מזה:

(נ) (על הברטנורא) דמתרגמינן וארב לו וכמן ליה. רש"י:

(נא) (על המשנה) לשנים. יחד הן עצמן נעשו עדים וא"צ להתרות בו כשאר חייבי מיתות, אלא מביאים אותו לב"ד כדכתיב לא תחמול ולא תכסה עליו. רש"י:

(נב) (על המשנה) הוא אומר. הניסת צריך להשיבו יש לי חברים כו'. רש"י:

(נג) (על המשנה) עדים. ולא סגי בחד ואותו שאומר לו, כיון שמקילין בהכמנה. מה שאין כן בשאר מיתות בית דין. ומש"ה נמי ביחיד צריך לומר לו האיך נניח כו':

(נד) (על הברטנורא) דהיינו שאומר אעבוד אני בתחלה ואתה אחרי. כ"מ. ותמיהני, דבגמרא מוכח דבניסת האומר מיירי, וכלומר שנתרצה לו, חייב אף הניסת ואפילו לא עבד, ולא דמי לניסת מעצמו דצריך שיעבוד. ועתוי"ט:

(נה) (על המשנה) אלך כו'. שמחוסר הליכה. אף על גב דאיכא למימר אדהכי הדר ביה. רש"י:

(נו) (על המשנה) נלך. אע"פ שכלל עצמו עם אחרים דאיכא למימר הני אחרים לא אזלי ואיהו נמי לא ליזול. רש"י:

(נז) (על הברטנורא) וטעמא דבסקילה, דגטרינן הדחה הדחה ממסית. ואל תקשה דלגמר מנביא, דהך סיפא רבנן דס"ל דנביא נמי בסקילה. ורישא (דמדיח עיר ונכיא) בחנק, ר"ש היא, כדאיתא בגמרא:

(יא)

(נח) (על המשנה) ר' עקיבא אומר. לכאורה נראה דר"ע לאפלוגי אתא, ואיכא למימר דלתנא קמא אוחז ממעט מסקילה ולא ממלקות, דחייב משום לא תעוננו. ופליג ר"ע ואמר פטור אף ממלקות אבל בגמרא מוכח דלאו לאפלוגי אתא וגם לת"ק פטור אבל אסור. ולא קשיא לישנא דר"ע אומר, דטובא איכא כוותיה. ועתוי"ט:

(נט) (על הברטנורא) לומר שאותו מעשה שנראה לבני אדם שעושה, לא עשאו באמת אלא שנדמה להם כך, אבל ודאי שעושה מעשה כדי לאחוז העינים. כ"מ: