משנה סנהדרין ז י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת סנהדרין · פרק ז · משנה י | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

המסית, זה הדיוט שהסית, והמסית את ההדיוט, אמר לו יש יראה במקום פלוני, כך אוכלת, כך שותה, כך מטיבה, כך מריעה.

כל מט חייבי מיתות שבתורה אין מכמינין עליהם, חוץ מזו.

אמר לשנים נא והן עדיו, מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו.

אמר לאחד, הוא אומר נב יש לי חברים רוצים בכך.

אם היה ערום ואינו יכול לדבר בפניהם, מכמינין לו עדים נג אחורי הגדר, והוא אומר לו אמור מה שאמרת לי ביחוד, והלה אומר לו, והוא אומר לו היאך נניח את אלהינו שבשמים ונלך ונעבוד עצים ואבנים.

אם חוזר בו, הרי זה מוטב.

ואם אמר כך היא חובתנו וכך יפה לנו, העומדין מאחורי הגדר מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו.

האומר אעבוד, אלך ואעבודנה, נלך נו ונעבוד.

אזבח, אלך ואזבח, נלך ונזבח.

אקטיר, אלך ואקטיר, נלך ונקטיר.

אנסך, אלך ואנסך, נלך וננסך.

אשתחוה, אלך ואשתחוה, נלך ונשתחוה.

המדיח, זה האומר נלך ונעבוד עבודה זרה.

נוסח הרמב"ם

המסית זה הדיוט המסית את ההדיוט אמר יש יראה במקום פלוני כך אוכלת כך שותה כך מטיבה כך מריעה כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינין עליהן חוץ מזו אמר לשנים והן עדיו מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו אמר לאחד הוא אומר לו יש לי חברים רוצים בכך אם היה ערום אינו יכל לדבר בפניהם אלא מכמינן לאחורי הגדר והוא אומר לו אמור מה שאמרת לי בייחוד והוא אומר לו והלה אומר לו היאך נניח את אלוהינו שבשמיים ונלך ונעבוד את העצים ואת האבנים אם חזר בו מוטב ואם אמר לו כך היא חובתנו וכך יפה לנו העומדים לאחורי הגדר מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו האומר אעבוד אלך ואעבוד נלך ונעבוד אזבח אלך ואזבח נלך ונזבח אקטר אלך ואקטר נלך ונקטר אנסך אלך ואנסך נלך וננסך אשתחווה אלך ואשתחווה נלך ונשתחווה המדיח זה האומר נלך ונעבוד עבודה זרה.

פירוש הרמב"ם

המסית זה הדיוט המסית את ההדיוט אמר כו': המדיח זה האומר נלך ונעבוד ע"א כו': אמרו זה הדיוט המסית את ההדיוט לפי שנביא המסית מיתתו בחנק. המסית את הרבים והם מדיחי עיר הנדחת אין מכמינין עליהם אבל מכמינים למסית את ההדיוט בלבד ואלה הדברים כלם כשאמרה ליחיד הוא מסית ואם אמרם לרבים אינו מדיח עד שידבר עמהם בלשון רבים ויאמר להם נלכה ונעבדה ע"ז פלונית שכן אמרה תורה בענין זה נלכה ונעבדה וגו':


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

זה הדיוט שהסית - דוקא הדיוט שהסית. שנביא המסית מיתתו בחנק מז:

והמסית את ההדיוט - לאו דוקא, שלא מצינו חילוק בין מסית את ההדיוט למסית את הנביא. אלא למעוטי מסית את הרבים, כגון מדיחי עיר מישראל שמיתתן בחנק מח:

מכמינין - לשון מארב נ:

אם היה המסית ערום ואינו יכול לדבר בפניהם - כלומר אומר לניסת שאינו יכול לדבר בפניהם מפני יראת בית דין:

ביחוד - כלומר, אין איש עמנו ויכול אתה לומר עתה מה שאמרת לי כבר:

האומר אעבוד - באחד מכל הלשונות הללו הוי מסית וחייב נד:

המדיח - ואם מדיח את הרבים נז הוא, אינו חייב עד שיאמר בלשון רבים נלך ונעבוד:

פירוש תוספות יום טוב

זה הדיוט שהסית. כתב הר"ב דוקא הדיוט שהסית שנביא שהסית מיתתו בחנק. דמיתה כתיבא ביה. וכל מיתה האמורה בתורה סתם. אינה אלא חנק [כמ"ש בריש פירקין] גמרא פ"י ד' פ"ט. ועיין מ"ש בסוף מתניתין:

המסית את ההדיוט. כתב הר"ב למעוטי מסית את הרבים וכו' שמיתתו בחנק דגמרינן הדחה הדחה מנביא. ולא גמרינן הדחה הדחה ממסית [כדכתבינן במתניתין ד'] דדנין מסית רבים ממסית רבים. ואין דנין מסית רבים ממסית יחיד. וכ"ת דנין הדיוט מהדיוט ואין דנין הדיוט מנביא. כיון שהדיח אין לך הדיוט גדול מזה. גמרא שם:

אין מכמינין חוץ מזו. כלומר שכל חייבי מיתות צריכין התראה. רש"י:

מכמינין. כתב הר"ב לשון מארב דמתרגמינן וארב לו. וכמן ליה. רש"י:

חרץ מזו. כלומר חוץ ממיתה זו שדין המומת בה להכמין לו והרמב"ם העתיק בפ"ה מהלכות עבודת כוכבים חוץ מזה:

[*אמר לשנים. יחד הן עצמם נעשו עדים. ואין צריך להתרות בו כשאר חייבי מיתות אלא מביאים אותו לב"ד כדכתיב (שם י"ז) לא תחמול ולא תכסה עליו. רש"י]:

הוא אומר וכו'. הניסת צריך להשיבו יש לי חברים וכו'. רש"י:

[*מכמינין לו עדים. ולא סגי בחד ואותו שאומר לו. כיון שמקילין בהכמנה. מה שא"כ בשאר מיתות ב"ד. ומשום הכי נמי ביחיד צ"ל לו היאך נניח וכו']:

האומר אעבוד וכו'. כתב הר"ב הוי מסית וחייב וכ"פ הרמב"ם דבלשון שאומר המסית היא מתניתין. וכ"כ בחבורו ריש פ"ה מהלכות עכו"ם. וכתב עליו הכ"מ וז"ל. וא"ת היכי קאמר שלשון שאומר המסית הוא אעבוד שאינו אומר *)[אליו] תעבוד או נעבוד. ונ"ל שאומר אעבוד אני בתחלה ואתה אחרי. ע"כ. אבל בגמרא דף ס"א רמינן לה אמתניתין ו' דתנן העובד ע"ז עובד אין אומר לא. ואילו הכא באומר בלבד מחייב ליה דשמעינן מינה דמשמע לה לגמרא דמתניתין בניסת האומר מיירי. והיינו דתנן אעבוד. וכלומר שנתרצה לו קמ"ל דבהכי נתחייב אף הניסת ואפילו לא עבד. ולענין רומיא דמתניתין כמה שנויי משנינן. רבה משני דלעיל באומר אינו מקבלו עלי אלא בעבודה. ורב יוסף משני כדבעינן לכתוב לקמן. ואביי משני כאן בניסת מעצמו וצריך שיעבוד. כאן בניסת מאחרים דכתיב לא תאבה. הא אבה וכו'. ורבא אמר תרוייהו בניסת מאחרים. הא דא"ל כך מריעה ומטיבה וכו' דגריר בתריה וקרינן ביה הא אבה וכו'. ורב אשי אמר הך דהכא בישראל מומר. ורבינא אמר לא זו אף זו קתני. וראיתי בחבורו של הרמב"ם שהוא תופס שינוי רב יוסף דמשני כאן ביחיד הניסת דלא ממליך. וטעי בתריה וקרינן ביה לא תאבה לו ולא תשמע אליו. הא אבה ושמע חייב. ולעיל ברבים הניסתים דמימלכים ולא טעו בתריה אפילו כי נתרצו הלכך לא קרינא ביה אבה ושמע. שהרי כתב בריש פרק ד' מהלכות עכו"ם מדיחי עיר מישראל וכו'. אע"פ שלא עבדו ע"ז [דאם לא כן תיפוק ליה דחייבים מטעם שעבדו] אלא הדיחו את יושבי עירם עד שעבדו אותה. ובריש פ"ה כתב המסית אחד מישראל וכו' אע"פ שלא עבד המסית ולא המוסת עבודת כוכבים אלא מפני שהורהו לעבוד ע"כ. ותמיהני דהא אביי אותביה לרב יוסף מברייתא דדייק מינה לא שני בין ניסת דרבים לניסת דיחיד להך מלתא. ולא שני לה רב יוסף כלל. וצ"ע שהכ"מ לא העיר בזה:

אלך. ואעבוד. שמחוסר הליכה אע"ג דאיכא למימר אדהכי הדר ביה. רש"י בגמרא דף ס"א:

נלך ונעבוד. אע"פ שכלל עצמו עם אחרים דאיכא למימר הני אחרים לא אזלי ואיהו נמי לא ליזול. רש"י שם:

המדיח זה החומר נלך ונעבוד ע"ז. פירש הר"ב מדיח את הרבים גמרא. וטעמא דבסקילה דגמרינן הדחה הדחה ממסית. גמרא דף פ"ט. ואל תקשה דלגמר מנביא. דהך סיפא כרבנן דסבירא להו דנביא נמי בסקילה. ורישא שכתבתי בה דנביא בחנק כר"ש היא כדאמרינן בגמ' דהכא:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(מז) (על הברטנורא) דמיתה כתיבה ביה, וסתם מיתה אינה אלא חנק. גמרא

(מח) (על הברטנורא) דגמרינן הדחה הדחה מנביא, ולא גמרינן הדחה הדחה ממסית, דדנין מסית רבים ממסית רבים, ואין דנין מסית רבים ממסית יחיד. וכ"ת דנין הדיוט מהדיוט ואין דנין הדיוט מנביא, כיון שהדיח אין לך הדיוט גדול מזה. גמרא:

(מט) (על המשנה) כל כו'. כלומר שכל חייבי מיתות צריכין התראה. רש"י. וחוץ מזו, כלומר חוץ ממיתה זו. והר"מ העתיק חוץ מזה:

(נ) (על הברטנורא) דמתרגמינן וארב לו וכמן ליה. רש"י:

(נא) (על המשנה) לשנים. יחד הן עצמן נעשו עדים וא"צ להתרות בו כשאר חייבי מיתות, אלא מביאים אותו לב"ד כדכתיב לא תחמול ולא תכסה עליו. רש"י:

(נב) (על המשנה) הוא אומר. הניסת צריך להשיבו יש לי חברים כו'. רש"י:

(נג) (על המשנה) עדים. ולא סגי בחד ואותו שאומר לו, כיון שמקילין בהכמנה. מה שאין כן בשאר מיתות בית דין. ומש"ה נמי ביחיד צריך לומר לו האיך נניח כו':

(נד) (על הברטנורא) דהיינו שאומר אעבוד אני בתחלה ואתה אחרי. כ"מ. ותמיהני, דבגמרא מוכח דבניסת האומר מיירי, וכלומר שנתרצה לו, חייב אף הניסת ואפילו לא עבד, ולא דמי לניסת מעצמו דצריך שיעבוד. ועתוי"ט:

(נה) (על המשנה) אלך כו'. שמחוסר הליכה. אף על גב דאיכא למימר אדהכי הדר ביה. רש"י:

(נו) (על המשנה) נלך. אע"פ שכלל עצמו עם אחרים דאיכא למימר הני אחרים לא אזלי ואיהו נמי לא ליזול. רש"י:

(נז) (על הברטנורא) וטעמא דבסקילה, דגטרינן הדחה הדחה ממסית. ואל תקשה דלגמר מנביא, דהך סיפא רבנן דס"ל דנביא נמי בסקילה. ורישא (דמדיח עיר ונכיא) בחנק, ר"ש היא, כדאיתא בגמרא:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

המסית וכו':    ירושלמי דיבמות ס"פ בתרא והתם משמע קצת דגרסי' המסית זה הדיוט הניסת זה הדיוט ע"כ וכן משמע קצת ג"כ הכא בירושלמי דבפירקין דקאמר הא חכם לא מכיון שהוא מסית אין זה חכם מכיון שהוא ניסת אין זה חכם ע"כ. בסוף לשון רעז"ל כגון מדיחי עיר מישראל שמיתתן בחנק. אמר המלקט לשון רש"י ז"ל המסית את ההדיוט היא דבסקילה אבל מסית את הרבים כגון עיר הנדחת בחנק כדמפרש בגמרא והא ליכא למידק אבל מסית את הנביא בחנק דלא מצינו חילוק בין מסית את הנביא למסית את ההדיוט אבל מצינו חילוק בין נביא שהסית להדיוט שהסית דהדיוט שהסית כתיב ביה וסקלתו באבנים ובנביא כתיב והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת ומיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק ע"כ. ומתני' ר"ש היא לפי דבגמרא דייק המסית זה הדיוט טעמא דהדיוט הא נביא בחנק והמסית את ההדיוט טעמא דיחיד הא רבים בחנק מתני' ר"ש היא דתניא נביא שהדיח בסקילה רש"א בחנק מדיחי עיר הנדחת בסקילה רש"א בחנק אימא סיפא המדיח זה האומר נלך ונעבוד ע"ז אתאן לרבנן דבסקילה רישא ר"ש וסיפא רבנן ורבינא מתרץ לה דכולה רבנן היא ורישא לאו למעוטי מסית את הרבים אלא רישא תנא מסית את היחיד וסיפא תנא מסית את הרבים ולא זו אף זו קתני לא זו דמסית יחיד בלבד בסקילה אלא אף זו דמסית רבים בסקילה ודלא כר"ש ורב פפא אתא נמי לתרוצה לדקתני המסית זה הדיוט דלאו למעוטי נביא המסית אלא כל המסיתים קרי הדיוטות משום הכמנה כלומר מסית הדיוט ושוטה הוא ומדת הקלים נוהגין בו שמקילין בחייו שכל מיתות צריכין התראה וזה נהרג בהכמנה זו שיטת רש"י ז"ל וגרסתו דמר מתרץ חדא ומר מתרץ חדא ולא פליגי אבל ר"ת ז"ל מפרש דרבינא משני כולה מתני' דהמסית זה הדיוט דמשמע הדיוט ולא נביא נמי זו אף זו קתני דתנן בסיפא המסית את ההדיוט משמע כל מי שמסית אפילו נביא ורב פפא הא לא מסתבר ליה דמשום דקתני המסית את ההדיוט דאתא למימר אפילו נביא ע"כ:

כל חייבי מיתות וכו':    ביד בפרק ה' דהלכות עכו"ם סימן ב' ג' ובפרק י"א דהלכות סנהדרין סי' ה':

אין מכמינין:    כלומר שכל חייבי מיתות ב"ד צריכין התראה חוץ מזו וז"ל רש"י ז"ל אמר לשנים והן עדיו פי' רש"י ז"ל אמר לשנים יחד הן עצמן נעשין עדים ואין צריכין להתרות כשאר חייבי מיתות אלא מביאין אותו לב"ד דכתיב לא תחמול ולא תכסה עליו. ועיין ביד ברפ"ה דהלכות עכו"ם:

אמר לאחד הוא אומר:    הניסת צריך להשיבו יש לי חברים רוצים בכך בא ואמור לי בשניהם ואם היה המסית ערום ואינו יכול לדבר בפניהם כלומר אומר אני איני יכול לפרסם הדבר מפני יראת ב"ד:

אלא מכמינין:    צריך למחוק מלת אלא. וראיתי שהרי"א ז"ל הגיה אלא מכמינין לאחורי הגדר והוא אומר לו אמור מה שאמרת לי ביחוד והוא אומר לו והלה אומר לו היאך נניח וכו' אם חזר בו מוטב. ובברייתא מוסיף כיצד עושין לו מדליקין לו את הנר בבית הפנימי ומושיבין לו עדים בבית החיצון כדי שיהו רואין אותו ושומעין את קולו והוא אינו רואה אותם ופי' רש"י ז"ל דאי לא חזו ליה לא מצו מסהדי עליה לחיובי' קטלא ואע"ג דשמעי קליה דמצי למימר לא הואי אנא ע"כ:

והוא:    אומר לו היאך נניח את כו' כתב החכם הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל וא"ת כשאמר לשנים והם עדיו למה לא יאמר לו היאך נניח כו' י"ל דשאני הכא שהוצרך לומר לו אמור מה שאמרת לי ביחוד אע"פ שחוזר ואומר לו הדברים עצמו אפשר שחזר בו ממה שאמר לו בתחלה ועתה אינו אלא כמספר הדברים שעברו ביניהם בתחלה בעבור שהזקיקו זה ואמר לו אמור מה שאמרת לי לפיכך אין להרוג אותו בשביל דבור זה שאינו אלא כמספר דברים בעלמא שעברו ואינו מסכים עתה ואינו גומר בדעתו לעבוד ע"ז. וא"ת נהרוג אותו בעבור מה שעשה בתחלה דמודה עתה שהסית אין אדם נהרג ע"פ עצמו בהודאתו כיון שאין שני עדים לכן צריך שיאמרו לו היאך נניח את אלהינו וכו' ואז אם לא חזר בו סוקלין אותו מה שא"כ אם הקדים הוא מעצמו בתחלה להסית שכבר ניכר מדבריו שהוא מסית גמור ולכך מביאין אותו מיד לב"ד וסוקלין אותו ע"כ:

האומר אעבוד וכו':    עיין במ"ש לעיל ריש סי' ו':

המדיח זה האומר:    ביד פ"ד דהלכות עכו"ם סי' ה' ובפ"ה סי' ב':


פירושים נוספים

בבלי סז א  רמב"ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים ה א